זכור - אמונה בימי השואה

מן המחקר


החינוך התורני

נוסף על המוסדות היסודיים הרישמיים היו מסגרות חינוך תורניים שפעלו במחתרת. חינוך זה היה רחב בהיקפו באופן יחסי, למרות המצוקה הגדולה; פחד, רעב, מחסור בדיור, חטיפות לעבודה, אסונות משפחתיים וכו'.
בכל רחובות ורשה פעלו "חדרים" חשאיים ובמקום ישיבות התקיימו "קיבוצים" של לומדי תורה. לימודים אלה התנהלו בחדרים צרים, במרתפים ובעליות גג. לנגד עיני פטרוני החינוך הדתי ריחף הפסוק; "לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי" (תהלים קי"ט צ"ב). כך למשל, מסופר על אחד מראשי "אגודת ישראל " בפולין, ר' אלכסנדר זישא פרידמן, שגם בחשכת הגטו, תחת משטר הדיכוי האכזרי של קלגסי הגסטאפו, לא משה מנגד עיניו המטרה הראשית - לחנך.
בכספי התמיכה שניתנו ע"י הג'וינט לתלמידי חכמים ומורים חרדים, ארגן ר"ז פרידמן רשת רחבה של בתי ספר חרדים במחתרת בעירו ורשה ומחוצה לה…
…יו"ר היודנראט אדם צ'רניאקוב, אף התוודה בפני א"ז פרידמן, כי ללא אמונה אין טעם ותוכן לחיי הגיטו וסבלותיו. הוא דרש ממנו שיפתח בפעולה דתית רבתי והבטיח את תמיכת ה"יודנראט".
…בגלל החשאיות ואי הדווח, קשה לקבוע בדיוק את מספר ה"חדרים", הישיבות וקבוצות הלימוד האחרות…
…בין הפעילים בחינוך התורני היה ר' נטע ירוחם ברלינר… מקורביו מעידים "כי נשאר עד הרגע האחרון ממש חייל נאמן על משמרת החינוך הדתי", גם כאשר יצאה הגזירה ע"י הנאצים, האוסרת קיומם של בתי הספר היהודיים והונהגו "מרכזי עבודה לילדים", לקח על עצמו ר' ירוחם ברלינר את התפקיד המסוכן של ארגון בתי ספר חשאיים ב"מרכזי העבודה" האמורים. הילדים אורגנו קבוצות קבוצות ובחשאי לימדו אותם כל מה שניתן ללמדם.
פעולה נרחבת נעשתה ע"י ר' יצחק דוד מרגליות. בפרוץ המלחמה חידש במסירות נפש את החברה "אהבת תורה ויראת שמים" בדירתו. יום יום לימד את תלמידיו "עין יעקב".
מספר התלמידים בחוג זה הגיע ל- 300. הוא דאג להם למזון רוחני וגשמי כאחד…
הרבי מרודומסק, שהגיע בחנוכה שנת ת"ש (1940) מלודז' לורשה, והתאכסן בביתו של אחד מנאמני חסידיו… בית זה שימש גם כבית כנסת והרבי ניהל "שולחן ושלש סעודות" בכל שבת, חסידים רבים התקבצו לשמוע דברי תורה מפיו…
…בבית כנסת דרש ר' אליעזר פרידנזון כל ליל שבת בפרשת השבוע. לדרשותיו באו כל דיירי הסביבה, כ- 500 נפשות; גברים, נשים, טף וזקן. אף מתבוללים וחופשים באו לשמוע אותו. הוא היה רגיל לחזק את רוחם, לעודדם ולהפיח בהם בטחון שהישועה בוא תבוא…
…חינוך ולימודים מחתרתיים התנהלו בקרב בחורי ישיבות ו"שטיבלאך". לפי הערכה היו לפני המלחמה בורשה יותר מ- 5,000 בחורי ישיבות ו"שטיבלאך". כאשר נפלו פצצות על ורשה פסקו הלימודים מיד. לאחר כיבוש העיר החלו החטיפות לעבודה והיה קשה להוועד יחד. אף ההליכה מן הבית אל ה"שטיבל" או אל הישיבה הייתה בסכנה…
…הלימודים ב"שטיבלאך" נמשכו במשך כל תקופת הגטו. גם לאחר תחילת ה"אקציה" הגדולה (ביולי 1942), שעה שאי אפשר היה כבר להיות על פני השטח, ה"שטיבל" ירד, אפוא, מעל פני השטח ובא "במחילות עפר"… אותם האברכים ישבו במקום מחבוא, למדו תורה וכך "מרדו" במשטר הצוררים…

…ר' אברהמל'י סטוצ'ינר וה"קיבוץ" שהיה תחת חסותו; ידועה גם דוגמתו האישית הנפלאה של ר' אברהם ויינברג אשר כינויו היה; ר' אברהמל'י סטוצ'ינר, או "הגאון מורשה". אמרו עליו; "ככל שגברו הצרות כן נתעלה האיש". ה"קיבוץ" אשר ריכז סביבו המשיך להגות בתורה יומם ולילה, ולא הושבת אף ליום אחד. יום יום התאספה בביתו חבורת צעירים ושמעה מפיו את שיעוריו. אוירת הקודש השכיחה את תעלולי הנאצים, את הרעב והסבל, המחסור והיסורים, השחיטות והרציחות וקרבה את הכל לתורת אמת שנלמדה בקדושה ובטהרה. ה"קיבוץ" של ר' אברהמל'י סטוצ'ינר גדל מיום ליום. צעירים, מופלגים בתורה ורבנים קשישים נהרו לבית מדרשו של הגאון. ביחוד נמשכו אליו בחורים צעירים ונלהבים שדבקו בו בכל לבם ונפשם. רעבים היו ללחם, אבל הם למדו באש קודש ובהתלהבות. גם לאחר שהמצב בגטו החמיר והחלו המשלוחים למחנה ההשמדה טרבלינקה כאשר היהודים חפשו תעסוקה במפעלי תעשיה גרמניים, ובכך לזכות בכרטיס עבודה אשר נחשב לכרטיס החיים, גם אז גמרו אומר תלמידי הגאון, בלבושם החסידי שהיה ביטוי למרד בגרמנים, לא לנטוש את לימוד התורה, ויום יום באו לביתו לשמוע את השיעור.
סכנת החיסול התקרבה בצעדי ענק. הגרמנים הקיפו רבעים שלמים והוציאו מתוכם אלפים ושלחום לטרבלינקה להשמדה. ר' אברהמל'י לא התעניין בדרכי הצלה. אף שאחיו נתמנה למנהל על אחד ממפעלי התעשייה, סירב הגאון לבקש עבודה ממנו ובכך לנטוש את תלמידיו הנידונים למוות. הוא הוסיף להשמיע את שיעוריו עד יומו האחרון. בשעה שהוציאוהו הגרמנים יחד עם מספר מתלמידיו, לא הרשו לסגור את הגמרות, שנשארו פתוחות מסכת בכורות דף י"ט.
גם לאחר מכן לא נתפרדה החבורה. את מקומו תפס רבי צבי יהודה פרומר, הרב מקוז'יגלוב, ראש ישיבת חכמי לובלין, אשר ריכז סביבו 19 בחורים בבונקר שמתחת לבית ברחוב מילא 14. הם המשיכו לשבת וללמוד ביום, ובלילה התגנבו החוצה, עברו בבתים ריקים שאנשיהם נשלחו להשמדה, והוציאו דברי מזון כדי להחיות את נפשם. כך המשיכו בלימוד עד לימי המרד.
קבוצת יהודים אחרת בחרה לעצמה דרך שונה. הם קיוו להציל את נפשם ע"י השגת עבודה בבית מלאכה הקשור לתעשייה הגרמנית ותוך כדי העבודה למדו תורה בצורה נסתרת, מבלי שהגרמנים ירגישו ויבחינו בכך…

על קיום יחידות לימוד ("קומפלטים") מחתרתיות בורשה הכבושה, מספר ח.א. קפלן: ב'מגילת היסורים' (יומן מגטו ורשה)… "ילדי ישראל לומדים במסתרים. בעודם קטנים הם טועמים טעם של אנוסים… ילדי ישראל בטלים מלימוד תורה רשמית. הכובש הפראי נהנה מזה, ובטוח הוא שהולך וגדל דור פרא, ללא תורה וללא חינוך. אבל אין זו אלא שמחת שוא, ילדינו לומדים אבל בצנעה. דורות שלמים בישראל הורגלו לתורה בצנעה ואין לכלוא את הרוח של עם שלם. במקום בתי ספר ליגאליים נוצרו "קומפלטים ביתיים". קומפלטים שמספר תלמידיהם מגיע עד 10, ובאיזה חדר צדדי, על ספסלים ארוכים, על יד שולחנות כמנהג מלמדינו משכבר הימים יושבים תינוקות של בית רבן ובהבל פיהם מוריהם מתקיימים ומתפרנסים. ככה אנחנו חיים, לומדים ומתפרנסים ואין בכך כלום; התורה היא תורה ואף כשאיננה רשמית…
בשעת סכנה הילדים לומדים להצניע את ספריהם וילדי ישראל פקחים הם, כשהם הולכים ללמוד "תורה אסורה" הם מצניעים את ספריהם ומחברותיהם לבטנם ורוכסים כפתורי מעיליהם ובגדיהם. זהו אמצעי בדוק ומנוסה, מן "שמוגעל" (הברחה), שאינו נוח להתפס. אבל כנראה, שמץ דבר הגיע לאזני הנוגשים, הנאצי הפרא אינו מבחין בין גבר לילד… הוא חובל ומכה. אם אין לו לנאצי גדול הוא יוצא בקטן…".


מתוך "החינוך היהודי בורשה", משה גליקסברג, אוניברסיטת בר אילן, עמ' 117-101, 164-156.


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016