מן המחקר
- 12/27/2018
- תכנית אירופה ההונגרית 1/18/2018
- משה פראגר, המרידה הנאצית בהסטוריה 1/8/2017
- ג'וינט והחינוך האורתודוקסי בווילנה בראשית מלחמת העולם השנייה 11/1/2016
- הרב שמואל טוביה שטרן 5/5/2016
- אסתר פרבשטין 4/18/2016
- מצגת של יוסי וילנר על בית הכנסת בטיקטין 2/23/2015
- יום השואה 1/1/2015
- תהליכי רצף ותמורה בישיבה הליטאית 7/8/2014
- מנהיגות ושיקום 6/5/2014
- הרב אברהם זמבה, השטיבלך בוורשה 12/17/2012
- י. מישאל / בית מדרש לרבנים תחכמוני בוורשה 12/17/2012
- יעקב רואי, "חג הפסח מול המשטר הסובייטי", בר-אילן – ספר השנה, כד-כה (תשמט), עמ' 173--195 3/25/2012
- הרב יוסף אפשטיין, "ישיבת מיר" (מתוך אתר דעת): 6/9/2011
- אלברט קגנוביץ', 2/9/2011
- "בריחה ממחנות ההשמדה בהלכה" : 11/7/2010
- פעילותו של מנהיג פא"י , בנימין מינץ 2/18/2010
- ינו שיק, "האורתודוקסיה אחרי השחרור" 1/21/2010
- אסתר פרבשטין , 'מעין ושמו "בית יעקב"' 12/24/2009
- הנהגה רבנית בשואה 11/12/2009
- אומנות בתי הכנסת בפולין 7/22/2009
- החנוך הדתי 'יבנה' בליטא 7/22/2009
- הרשת החינוכית של "אגודת ישראל" בפולין, 5/24/2009
- הרב חיים זייצ'יק 3/26/2009
- הרב יהושע גרינוולד 3/26/2009
- בית המדרש האורתודוקסי לרבנים בברלין 2/26/2009
- השימוש בדרשה ובסיפור החסידיים במבואות לספרות הרבנית 1/26/2009
- הרב שמואל משה רובינשטיין 9/28/2008
- אבלים אנו כל ימי חיינו עלי אדמות
בתוך "זיכרון בספר" 8/6/2008 - החינוך בלודז' בצל השואה
ד"ר חיים שלם 7/2/2008 - החינוך התורני בוורשה הכבושה ובגטו ורשה 1939-1942
שרין דוד 6/3/2008 - המנהיגות הרבנית בהולנד בתקופת השואה
דפים לחקר תקופת השואה
דן מכמן תשמ"ט 3/10/2008 - הרב זלמן ברוך רבינקוב, תרמ"ז–תש"א (1887–1941) 10/14/2007
- הרב דוד אביגדור
(כ' תשרי תרנ"ח – ראש השנה תש"ג 9/11/2007 - זיכרונות הרב יעקב אביגדור מדרוהוביץ'
אסתר פרבשטין 8/5/2007 - "על חטא שחטאנו לפניך"
מצוות הווידוי וקיומה בתקופת השואה 9/21/2006 - עניני קבורה – חסד של אמת
אסתר פרבשטין
בתוך: בסתר רעם, עמ' 251–253 7/30/2006 - על הספר "ידי משה"
כתביו של הרב משה קלנברג 6/29/2006 - שמד וגיור בימי השלטון הנאצי
קטעים מתוך מאמרו של דן מכמן.
עלון פרשת השבוע, אוניברסיטת בר-אילן 5/22/2006 - מתוך מאמרו של מרדכי פלדיאל ולחסידי אומות העולם ששמו נפשם בכפם להצלת יהודים
בתוך קובץ מחקרים יד ושם 5/3/2006 - הרב הנער והפליטים בבודפשט 1944
אסתר פרבשטין
בתוך: דפים לחקר השואה, כ (תשס"ו), עמ' 85–111. 4/9/2006 - חג הפסח בגטאות הגנראל גוברנמנט
חיים שטראוס
משואה, ח (תש"ם) 3/27/2006 - קטעים ממאמרו של נ. קצבורג, בתוך "תולדות השואה"
קצבורג, בראהם – ירושלים 1/31/2006 - קטעים מתוך ספרו של רוני שטאובר
"הלקח לדור" - שואה וגבורה במחשבה הציבורית בארץ בשנות החמישים
ירושלים - תש"ס 1/15/2006 - התקווה, הניצחון, חווית השחרור – אוסף עדויות
בתוך: קובץ יד ושם, כה (תשנ"ו) 1/5/2006 - "פועלי אגודת ישראל" ו"אגודת ישראל"
במחנות העקורים באיטליה, בשנים 1946-1945
מתוך מאמר של שמואל רזניקוביץ' 12/4/2005 - כ' סיוון
יום הזיכרון לשואת יהודי הונגריה 11/7/2005 - ילדים ונוער בתקופת השואה
קטעים ממאמרה של דליה עופר 10/5/2005 - רבי נפתלי שטרן ז"ל
חזן ראשי של קהילת יראים בסאטמר והתפילות שכתב במחנה וולפסברג
קטעים מתוך מאמרו של נחמן כהנא 9/29/2005 - נשים יהודיות מהונגריה
באושוויץ-בירקנאו ב- 1944
קטעים מתוך מאמרה של לאה לנגלבן 8/11/2005 - קטעים מתוך ספרו של דוד דוידוביץ
"בתי כנסת בפולין וחורבנם" 8/8/2005 - קבוצת ה'צנרשאפט' כדוגמה להתארגנות נשים
לעזרה הדדית במחנות
קטעים מתוך מאמרה של יהודית תידור-באומל 6/9/2005 - ק-ל נקמות הופיע
על פי מאמרו של יונה עמנואל
מתוך "המעיין" תמוז תשמ"ג 3/4/2005 - מתוך "מגילת השואה" -
קינה על חורבן בית ישראל באירופה
משה פראגר, "אלה שלא נכנעו" 2/13/2005 - מתוך מאמרה של אסתר פרבשטיין
עיני העדה
בתוך ספרה "בסתר רעם", ירושלים, תשס"ב. 1/27/2005 - חיים דתיים יהודיים תחת השלטון הנאצי
קטעים על פי מאמרו של פרופ' דן מכמן, בתוך "השואה וחקרה" 1/12/2005 - בסתר רעם
קטעים מתוך ספרה של אסתר פרבשטיין 1/12/2005 - קידוש השם
קטעים מתוך ספרו של שמעון הוברבנד 1/12/2005 - מתוך מאמרה של לאה פרייס
אחים זרים ואחים לצרה"
בתוך ילקוט מורשת "תעוד וחקר השואה" 11/27/2004 - על משמר הבריאות
מתוך מאמרו של ד"ר דבורז'צקי
בתוך "ירושלים דליטא במרי ובשואה 11/25/2004 - בצל השכינה, בצל האמונה
קטעים מספרו של אליעזר ברקוביץ 9/22/2004 - מתוך "מתורה עם דרך ארץ עד מחנה הריכוז"
הנהגה רבנית בתקופת השואה 8/22/2004 - "קול בכיות" – השואה והתפילה
על פי ספרה של יהודית תידור באומל 7/19/2004 - מתוך ספרה של אילנה רוזן "באושוויץ תקענו בשופר"
ניצולי קרפטוס בישראל מספרים על עצמם ועל קהילותיהם בשואה. 6/15/2004 - ילדים ונוער בתקופת השואה
קטעים ממאמרה של דליה עופר 4/28/2004 - להיות יהודי בצרפת
מתוך מאמרה של רנה פוזננסקי 3/23/2004 - מסתור בקרב משפחות נוצריות
מתוך מאמרה של אסתר פרבשטיין 'עד יעבור זעם' 2/25/2004 - החינוך התורני 2/2/2004
- המאפיינים של התנועה הפרטיזנית היהודית 1/1/2004
- קבוצות פרטיזניות יהודיות 1/1/2004
- האשה הדתית בשואה
קטעים מתוך הרצאה של שולמית אימבר,יד ושם 11/30/2003 - "מכתבו של ניצול"
קטעים ממאמרה של אסתר 'לא צמא למים' פרבשטיין
מתוך "בסתר רעם", ירושלים, תשס"ב 8/4/2003 - על פי מאמרה של אסתר פרבשטיין
מתוך "בסתר רעם", ירושלים, תשס"ב 7/6/2003 - קטעים ממאמרו של יהושע אייבשיץ:
"הספר בתקופת השואה" 6/1/2003 - קטעים מתוך מאמרו של פרופ' ישראל גוטמן:
"יהודי וורשה בימי השואה".
מתוך תולדות יהודי וורשה, ירושלים 5/8/2003 - קטעים על פי מאמרה של אסתר פרבשטיין,
מתוך 'בסתר רעם', מוסד הרב קוק, תשס"ב. 3/13/2003 - קטעים על פי מאמרה של פרופ' יפה אליאך:
'שמירת המסורת היהודית בקרב האסירים היהודים במחנות הרכוז הנאציים'
"יד ושם", ירושלים, תשד"מ – 1984 2/13/2003 - פרופ' גרשון גרינברג
- שתי תגובות רבניות לשואה
- "לבנות החרבות – עגונות השואה"
- מבוכניה לבודפשט – מבצעי בריחה של יהודים מפולין להונגריה
אסף ידידיה - בצריפי הנערים באושוויץ, 1944
אסתר פרבשטין - הרב שלמה זלמן אונסדורפר, שפתי שלמה (מונטריאול תשל"ב)
- קטעים ממאמרו של יהויקים כוכבי:
"השלב האחרון בקורותיה של יהדות גרמניה 1938 - 1943, ימי נובמבר 1938" - קטעים ממאמרה של שרה קפלן
זכרון השואה והנצחתה על ידי היהדות החרדית
ירושלים - תש"ס - מתוך מאמרה של אסתר פרבשטין, "אני רוצה להיות שייך ליעקב",
- נתן כהן, '"עיני עיני יורדה מים" זיכרונות הרב אלתר יצחק אייזיק ויינברגר (וויינבערגער)'
מתוך מאמרה של חנה הנדלר
"השימוש בדרשה ובסיפור החסידיים במבואות לספרות הרבנית"
בתוך: זיכרון בספר, ירושלים תשס"ח, עמ' 71-99
המבואות לספרות הרבנית העוסקים בקורות השואה עמוסים במרכיבים חסידיים. בלמעלה ממחצית מכלל המבואות המופיעים בתקליטור יש מרכיב חסידי כלשהו. תחת ההגדרה "מרכיב חסידי" נכלל כל אזכור מסוג כלשהו הקשור לחסידות.
מספר הסיפורים החסידיים המופיעים הוא רב ביחס להימצאותם של מרכיבים חסידיים אחרים, למעט, דרשות חסידיות. כמעט בכל המקרים שסיפור חסידי מופיע בהם, הוא מופיע בשעת מצוקה, צרה או מצב קשה הגורם לתחושה של חוסר מוצא, ואילו הסיפור מעודד, מעניק תקווה, ולעתים אף מביא לישועה מידית.
בפנינו יישום של עיקרון חסידי יסודי הקובע כי המציאות נפעלת על ידי האדם ולא האדם נפעל על ידי המציאות. בכוחה של אמירה, דיבור ואף מחשבה לפעול לשינוי המציאות בפן הרֵיאליסטי ביותר. עצם הגדת הסיפור החסידי בשעת מצוקה היא היא הפועלת את הישועה, שכן האדם המספר הוא ששינה את המציאות באמצעות אמירת הדברים. הקורא עשוי לתהות האומנם פעלה ההגדה את הישועה. אין בידינו כלים לענות על שאלה זו באופן אובייקטיבי. ייתכן שהמציאות הייתה משתנה בכל מקרה, וסמיכות האירועים הינה מקרית בלבד. אולם לדידה של החסידות ברור לחלוטין כי הישועה נגרמה על ידי הגדת הסיפור. כאמור, הדבר נעוץ בתפיסת החסידות את כוחם של דיבור או מחשבה. האדם מסוגל בכוח מחשבתו ודיבורו לחולל גדולות, ואף לשנות את המציאות. תפיסה זו מופיעה פעמים רבות בתורת החסידות בווריאציות שונות, לדוגמה:
באופן פרטני יותר ניתן לומר את הדברים ביחס להגדת סיפור בשעת מצוקה. תפיסת החסידות היא שלסיפור יש יכולת פעולה עצמית. בכוחו של הסיפור לעורר כוחות עליונים ובעקבות כך לשנות את המציאות. לכן השתמשה החסידות פעמים רבות בטכניקה של סיפור בתוך סיפור מתוך הכרה כי הגדת סיפור, שסופו ישועה, בסיטואציה הדומה למסופר תוכל לגרום לשינוי, וסופו של הסיפור החיצוני יהיה כסופו הטוב של הסיפור הפנימי. המקורות העוסקים בכוחו הממשי של הסיפור בתורת החסידות ובסיפוריה הם מרובים. דוגמה אחת לתפיסת החסידות את כוחו של הסיפור הם דבריו של ר' יחיאל מיכל, המכונה "המגיד מזלוטשוב":
התופעה של הזכרת סיפור חסידי בשעת מצוקה מעניינת במיוחד על רקע העובדה שלמספר הסיפור בזמן צרה לא היו קבצי סיפורים. לא היה לו גם זמן לחשוב על הרעיון המתאים ביותר לסיטואציה שהוא נמצא בה. הסיפור הופיע במחשבתו באופן מידי וספונטני. תופעה זו מעידה על הטמעה של חומר חסידי בנפש כותב המבוא עוד בתקופה שקדמה לשואה, וחומר זה צץ ועלה מנבכי הזיכרון בשעת מבחן. קשה להצביע על הסיבות לכך שדווקא סיפור מסוים ולא אחר הוא אשר צץ, שכן יש בספרות החסידית, על סוגיה השונים, סיפורים רבים נוספים שהיו יכולים להתאים לסיטואציה. נראה כי ההעדפה האישית, שהושפעה מנפש הכותב, היא הסיבה להופעת סיפור מסוים.
בנוסף לאמור לעיל ייתכן גם שאין הסבר רציונלי לבחירה זו או אחרת אלא הסיפור החסידי כאילו צץ מעצמו, והיא מעידה על גדלותו הרוחנית של הדובר. דברים אלו מזכירים במקצת את דברי חז"ל על הפסוקים שאמרו עשרת הרוגי מלכות לפני הריגתם:
סיפורים חסידיים רבים מאוד הילכו בחברה החסידית על זרמיה השונים והם סופרו בסיטואציות שונות. יש אשר נבעה הגדת הסיפורים מהתפיסה החסידית שהוזכרה בראשית הדברים על כוחו הפועל והמשפיע של הסיפור. בהקשר של ענייננו, הגדה או אזכור של סיפור בזמן צרה, הדבר בולט במיוחד. יש אשר הכותב מציין כי בסיטואציה קשה ומעיקה בזמן המלחמה הוא נזכר בסיפור חסידי ששמע בעברו הרחוק והוא אשר מעודדו, ואף יותר מכך, הוא מרגיש כי הסיפור אף מגן עליו ומושיעו.
דוגמה אחת לכך מצויה במבוא של הרב ברוך רבינוביץ לספרו "בינת נבונים". הוא מספר סיפור על אחד מאבות המשפחה אשר קשור לעיר יגלניצא שאליה הגיע הרב רבינוביץ יחד עם עוד עשרות אלפי יהודים שגורשו מהונגריה משום שלא היו בעלי אזרחות הונגרית:
יש לציין כי באזכור סיפור זה משולבת גם הרגשת הקרבה המשפחתית לדמות המרכזית. ר' שמלקא מסאסוב הקבור ביגלניצא הינו סב חמיו של הרב רבינוביץ, כך שהרב היה בטוח כי הסב יגן על צאצאיו.
בשולי הדברים יש להבחין כי הרב רבינוביץ צירף לסיפור הצלתו סיפור נוסף והוא על בתו של ר' שמלקא מסאסוב, כלומר דודתו של חמיו. המיוחד בהבאת סיפור זה הוא כי הוא אשר גרם לתושבי העיר הגויים לתת לרב מחסה ובכך להצילו. תופעה זו מעידה על תפוצתו הרבה של הסיפור אף בקרב הנכרים ולא רק אצל היהודים, וכן על אמונתם בתוכן הסיפור ועל חששם פן קללתה של אותה צדקת תכה בהם שנית.
מקרה נוסף שסיפור משמש בו כמקור עידוד וישועה מופיע במבוא של הרב משה זאב פרידמן לספרו "קרבן משה". הכותב הוסע במשך שלושה ימים בתוך קרונות בהמה סגורים, יחד עם עוד עובדי כפייה יהודיים, והצמא הציק להם מאוד. כאשר הגיעו בנסיעה קרוב לעיירה קאליב שבהונגריה, שר' יצחק אייזק טאוב מקאליב, מייסד שושלת קאליב, קבור בה, סיפר הרב פרידמן לחבריו את הסיפור הבא, אשר שמע פעם בליל הסדר אצל האדמו"ר מדעעש שהרב פרידמן היה חסידו:
מצויים סיפורים ועדויות רבות על המתח המשיחי הגדול שהיה שרוי בו האדמו"ר מאיהעל. לדוגמה, הוא ציווה את משמשו שאם ישמע בלילה רעש כלשהו בתוך העיירה יעירו מיד, כי אולי זה קולו של המשיח. כמו כן, בכל ערב פסח היה רגיל להניח בסל מצות, יין וגביע, להניחו על כתפו ולעמוד ולהביט בחלון כדי לשמוע אם נשמע קול שופרו של משיח.
פרט סיפורי נוסף המופיע בסיפור הינו הכבוד שרצה האדמו"ר מקאליב לחלוק לאדמו"ר מאיהעל, ולהפך. גם מרכיב סיפורי זה מצוי בכתובים ומטרתו לתאר את ההערכה הרבה והחיבה שרכשו זה לזה.
גם על האדמו"ר מקאליב מרובים הסיפורים על רצונו לקרב את הגאולה, אולם הוא נמנע מכך משום שטען שאריכות הגלות היא לטובת ישראל, על מנת "שלא ידח ממנו נדח".
יהיה מקור הסיפור אשר יהיה, העניין העיקרי שיש לתת עליו את הדעת הוא השימוש שעשה הכותב בסיפור ששמע בעבר. יש להבחין בפנייה האישית והפשוטה הנובעת מעמקי הלב של הכלוא בקרון לרב מקאליב. בעומק הפנייה שלאחר הגדת הסיפור מונחת למעשה תביעה כלפי הרב מקאליב, להשתמש ביכולתו הרוחנית כדי לזרז את הגאולה. יתרה מכך, מובאה זו היא דוגמה מובהקת לתפיסת כוחו של הסיפור בחברה החסידית. הגדת סיפור שאירע בעבר בסיטואציה דומה או הקרובה למסופר יכולה לשנות את המציאות שבה סופר הסיפור. מבחינת כותב המבוא ברור לו כי יש קשר הדוק בין הגדת הסיפור על יכולתו של הרב מקאליב לקרב את הגאולה לבין הגאולה הפרטית הקטנה של הכלואים.
לסיכום דברינו ניתן לומר כי המבואות הרבניים אינם רק מקור היסטורי לקורות השואה או מקור לביוגרפיה האישית של כותביהם בתקופת השואה. מבואות אלו משמשים גם בבואה לעולם היהודי החסידי שממנו נעתקו כותבי המבואות עם צירופם למעגל הסבל והכאב של שואת יהודי אירופה. עולם זה הטביע את חותמו על הכותבים ועמד להם בעת צרתם. עולם זה מופיע במבואות בדמותה של הדרשה החסידית, הסיפור החסידי, הזיקה המשפחתית לשושלת החסידית ובצורות התקשרות נוספות שצצו ועלו תוך כדי התמודדות עם אתגר ההישרדות. גם בגיא צלמוות לא נס ליחם של הדרשה החסידית והסיפור החסידי, ובעבור האמונים עליהם הם המשיכו לשמש סם חיים ומבוע להתחדשות רוחנית. הללו שנשלפו מנבכי הזיכרון קיבלו באופן מידי ממד אקטואלי, תוך שהם פועלים על המציאות ועל האדם השרוי בתוכה בעת ובעונה אחת. כך קיימו הכותבים בעצמם: "לולי תורתך שעשֻעָי אז אבדתי בעָניִי". הדפסה
"השימוש בדרשה ובסיפור החסידיים במבואות לספרות הרבנית"
בתוך: זיכרון בספר, ירושלים תשס"ח, עמ' 71-99
המבואות לספרות הרבנית העוסקים בקורות השואה עמוסים במרכיבים חסידיים. בלמעלה ממחצית מכלל המבואות המופיעים בתקליטור יש מרכיב חסידי כלשהו. תחת ההגדרה "מרכיב חסידי" נכלל כל אזכור מסוג כלשהו הקשור לחסידות.
מספר הסיפורים החסידיים המופיעים הוא רב ביחס להימצאותם של מרכיבים חסידיים אחרים, למעט, דרשות חסידיות. כמעט בכל המקרים שסיפור חסידי מופיע בהם, הוא מופיע בשעת מצוקה, צרה או מצב קשה הגורם לתחושה של חוסר מוצא, ואילו הסיפור מעודד, מעניק תקווה, ולעתים אף מביא לישועה מידית.
בפנינו יישום של עיקרון חסידי יסודי הקובע כי המציאות נפעלת על ידי האדם ולא האדם נפעל על ידי המציאות. בכוחה של אמירה, דיבור ואף מחשבה לפעול לשינוי המציאות בפן הרֵיאליסטי ביותר. עצם הגדת הסיפור החסידי בשעת מצוקה היא היא הפועלת את הישועה, שכן האדם המספר הוא ששינה את המציאות באמצעות אמירת הדברים. הקורא עשוי לתהות האומנם פעלה ההגדה את הישועה. אין בידינו כלים לענות על שאלה זו באופן אובייקטיבי. ייתכן שהמציאות הייתה משתנה בכל מקרה, וסמיכות האירועים הינה מקרית בלבד. אולם לדידה של החסידות ברור לחלוטין כי הישועה נגרמה על ידי הגדת הסיפור. כאמור, הדבר נעוץ בתפיסת החסידות את כוחם של דיבור או מחשבה. האדם מסוגל בכוח מחשבתו ודיבורו לחולל גדולות, ואף לשנות את המציאות. תפיסה זו מופיעה פעמים רבות בתורת החסידות בווריאציות שונות, לדוגמה:
-
כל הדבורים שמדברים בני אדם הוא עולם הדבור ומחשבתו הוא עולם המחשבה וכשהם מדברים טוב ומדבקים המחשבה בזה הדבור אז הם מחברים עולם הדבור בעולם המחשבה וגורמים טוב, וכן כשמדברים רע גורמים רע ח"ו ויש בזה חכמה נפלאה [...] ירגיל תמיד את עצמו בדברים טובים שהם מסטרא דחסד וכן במחשבתו ויגרום כן...
באופן פרטני יותר ניתן לומר את הדברים ביחס להגדת סיפור בשעת מצוקה. תפיסת החסידות היא שלסיפור יש יכולת פעולה עצמית. בכוחו של הסיפור לעורר כוחות עליונים ובעקבות כך לשנות את המציאות. לכן השתמשה החסידות פעמים רבות בטכניקה של סיפור בתוך סיפור מתוך הכרה כי הגדת סיפור, שסופו ישועה, בסיטואציה הדומה למסופר תוכל לגרום לשינוי, וסופו של הסיפור החיצוני יהיה כסופו הטוב של הסיפור הפנימי. המקורות העוסקים בכוחו הממשי של הסיפור בתורת החסידות ובסיפוריה הם מרובים. דוגמה אחת לתפיסת החסידות את כוחו של הסיפור הם דבריו של ר' יחיאל מיכל, המכונה "המגיד מזלוטשוב":
-
הרב המגיד מזלוטשוב ז"ל צוה לספר מעשי הצדיקים תמיד כי באותיות הסיפור מתעוררים שורש כל הניסים כי הכל באותיות.
התופעה של הזכרת סיפור חסידי בשעת מצוקה מעניינת במיוחד על רקע העובדה שלמספר הסיפור בזמן צרה לא היו קבצי סיפורים. לא היה לו גם זמן לחשוב על הרעיון המתאים ביותר לסיטואציה שהוא נמצא בה. הסיפור הופיע במחשבתו באופן מידי וספונטני. תופעה זו מעידה על הטמעה של חומר חסידי בנפש כותב המבוא עוד בתקופה שקדמה לשואה, וחומר זה צץ ועלה מנבכי הזיכרון בשעת מבחן. קשה להצביע על הסיבות לכך שדווקא סיפור מסוים ולא אחר הוא אשר צץ, שכן יש בספרות החסידית, על סוגיה השונים, סיפורים רבים נוספים שהיו יכולים להתאים לסיטואציה. נראה כי ההעדפה האישית, שהושפעה מנפש הכותב, היא הסיבה להופעת סיפור מסוים.
בנוסף לאמור לעיל ייתכן גם שאין הסבר רציונלי לבחירה זו או אחרת אלא הסיפור החסידי כאילו צץ מעצמו, והיא מעידה על גדלותו הרוחנית של הדובר. דברים אלו מזכירים במקצת את דברי חז"ל על הפסוקים שאמרו עשרת הרוגי מלכות לפני הריגתם:
-
כשתפסו את רבי חנינה בן תרדיון נגזרה עליו גזירה לישרף עם ספרו אמרו לו נגזרה עליך גזירה לישרף עם ספרך קרא המקרא הזה "הצור תמים פעלו", אמרו לאשתו נגזרה על בעלך גזרה לישרף ועליך ליהרג קראה המקרא הזה "אל אמונה ואין עָוֶל", אמרו לבתו נגזרה גזירה על אביך לישרף ועל אמך ליהרג ועליך לעשות מלאכה קראה המקרא הזה "גדֹל העצה ורב העליליה אשר עיניך פקֻחות" אמר רבי: "כמה גדולים צדיקים אלו שבשעת צרתם הזמינו שלשה פסוקים של צידוק הדין מה שאין כן בכל הכתובים, כיוונו שלשתם את לבם וצידקו עליהם את הדין".
סיפורים חסידיים רבים מאוד הילכו בחברה החסידית על זרמיה השונים והם סופרו בסיטואציות שונות. יש אשר נבעה הגדת הסיפורים מהתפיסה החסידית שהוזכרה בראשית הדברים על כוחו הפועל והמשפיע של הסיפור. בהקשר של ענייננו, הגדה או אזכור של סיפור בזמן צרה, הדבר בולט במיוחד. יש אשר הכותב מציין כי בסיטואציה קשה ומעיקה בזמן המלחמה הוא נזכר בסיפור חסידי ששמע בעברו הרחוק והוא אשר מעודדו, ואף יותר מכך, הוא מרגיש כי הסיפור אף מגן עליו ומושיעו.
דוגמה אחת לכך מצויה במבוא של הרב ברוך רבינוביץ לספרו "בינת נבונים". הוא מספר סיפור על אחד מאבות המשפחה אשר קשור לעיר יגלניצא שאליה הגיע הרב רבינוביץ יחד עם עוד עשרות אלפי יהודים שגורשו מהונגריה משום שלא היו בעלי אזרחות הונגרית:
-
...הגענו למקום קטן, ושמו יאגאלניצא, ומשם הורידו אותנו, ונמסרנו תחת יד האכזריה לאוקראינים [...] כאשר נודע לי שזו העיר יאגאלניצא שמחתי מאד, כי נזכרתי במה שכתוב בספר עשר עטרות להרב הצדיק מוהר"ר ישראל ברגר ז"ל, וזה לשונו:
על דבר פטירת דודנו הרה"צ הקדוש רבי שמואל שמעלקא מסאסוב, מעשה שהיה כך היה. אביו הקדוש, הוא זקננו הרבי ר' משה ליב מסאסוב, זי"ע, נסע פעם אחת סמוך לבית החיים דעיר יאגאלניצא הסמוכה לטשארטקוב. ואמר אז לאנשי שלומו, כי הנפטרים דיאגאלניצא יצאו לקראתו ובקשוהו, לאשר כי אין קדוש מונח אצלם להגן עליהם, על כן ינוח הוא אצלם. הבטיחם כי אחד מבניו ינוח שמה והוא לא [...] פעם אחת חלה דודנו הרבי ר' שמעלקא בהיותו סמוך ליאגאלניצא, ובעיר יאגאלניצא היה אז רופא מומחה ומפורסם מאד, ונסע אליו דודנו הנ"ל לחקור על מחלתו, בחשבו כי לא יתמהמה שמה. ואולם בבואו לשם נסתכן עד למאוד, והרופא נתן צו שבאין אופן לא יזיזו אותו ממקומו, כי נתגברה מחלתו לא עלינו עד מאוד. ובהכרח נשאר שם מושכב בחולי כבד [...] ונעדר כוכב המאיר והמזהיר הזה י"ח לחודש כסלו, שנת תרכ"ב, ושם מנוחתו כבוד ביאגאלניצא. כך שמעתי מפי אנשים נאמנים בעלי צורה דשם, והענין בפרסום בגלילות. עד כאן לשונו.
הנה לא ידעתי מה הנשמות רצו מאת זקני הרבי ר' משה ליב מסאסוב זי"ע, למה הוא דוקא יניח את ראשו ביניהם. ולי אין עסק בנסתרות, אבל ידעתי שאני הנשמה האבודה, שצריך מישהו להגן עליה, וידעתי שהנה זקני הרבי ר' שמעלקא מונח שם, והוא יגן עלי. ונזכרתי בדברי זקני רש"י הקדוש, מה שפירש על הכתוב, "ואני בבאי מפדן", שאמנו רחל נפטרה ונקברה באמצע הדרך, כדי שבניה יעברו שם ויצעקו, "קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו. כה אמר ה', מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעלתך, נאם ה', ושבו מארץ אויב". אמנם עוד לא ידענו כי אנחנו כולנו הולכים לדרך הקטל, אבל הרגשנו שמשהו הולך בסביבינו, והאוקראינים, ששיתפו פעולה במלכות הרשע, לא עזבונו לרגע. אז הרגשתי שאני מוכרח לרדת לעיר יאגאלניצא, שזכות הסבא הקדוש יגן עלינו, וכאשר באו מלאכי חבלה להוליך את קהל האנשים הסתתרנו, אני ובני הקטן, מאחורי הדלת, ולא הרגישו בנו, עד ששקטה המהומה הגדולה מרוב הצעקות והבכי של הנשים וילדיהן [...] ואז התחלתי לרדת עד לעיר יאגאלניצא. כשבאתי ליאגאלניצא נכנסתי ליהודי הראשון, ואחרי שנודע לו מי אני, הסתיר אותי, והלך לרב העיר לטכס עצה מה לעשות אתי. אני הייתי בפחי נפש, כי ההתייעצות עם הרב ארכה זמן רב. לבסוף הגיע ואמר שהוחלט להסתיר אותי בביתו. שאלתי אותו למה לקחה ההתייעצות כל כך הרבה זמן, אחרי שהסכים לקחת אותי לביתו, והשיב לי, שההתייעצות היתה בין ראשי העיר האזרחיים הגויים. שאלתי אותו למה בין הגויים, הלא בטח תצא הסכנה דרכם? אז סיפר לי מעשה שהיה וכך היה:
בתו של זקני, כנראה מרת בילא יענטא ז"ל, באה בערוב ימיה ליאגאלניצא, וקנתה מקום קבר אצל אביה, הרבי ר' שמעלקא זצ"ל, והתיישבה בעיר, עד אשר יבוא זמנה ליפטר מן העולם. והנה קמו אנשי בצע מן החברה קדישא דשם, ובעד בצע כסף קברו איזה יהודי, מן העשירים שבעיר, בשדה הקבר שלה. אז היא קמה ועזבה את העיר, וההבטחה בפיה שתשרף העיר. וכך הוה, שפרצה שריפה, ולא השאיר בית אחד שלם. אחר כך, כמנהג הימים ההם, שלחו שליחים על פני הקהלות ואספו כסף, ונבנתה העיר מחדש. וכאשר נבנתה העיר, חזרה היא ליאגאלניצא ונקברה שם. ומאז ועד היום, כשנתפרסמה הידיעה, פחדו הגויים והיהודים לנגוע ח"ו לרעה בכל ששייך לקבר ההוא. ממילא חיו היהודים והגויים בשלום [...] כך הייתי ביאגאלניצא כמה שבועות...
יש לציין כי באזכור סיפור זה משולבת גם הרגשת הקרבה המשפחתית לדמות המרכזית. ר' שמלקא מסאסוב הקבור ביגלניצא הינו סב חמיו של הרב רבינוביץ, כך שהרב היה בטוח כי הסב יגן על צאצאיו.
בשולי הדברים יש להבחין כי הרב רבינוביץ צירף לסיפור הצלתו סיפור נוסף והוא על בתו של ר' שמלקא מסאסוב, כלומר דודתו של חמיו. המיוחד בהבאת סיפור זה הוא כי הוא אשר גרם לתושבי העיר הגויים לתת לרב מחסה ובכך להצילו. תופעה זו מעידה על תפוצתו הרבה של הסיפור אף בקרב הנכרים ולא רק אצל היהודים, וכן על אמונתם בתוכן הסיפור ועל חששם פן קללתה של אותה צדקת תכה בהם שנית.
מקרה נוסף שסיפור משמש בו כמקור עידוד וישועה מופיע במבוא של הרב משה זאב פרידמן לספרו "קרבן משה". הכותב הוסע במשך שלושה ימים בתוך קרונות בהמה סגורים, יחד עם עוד עובדי כפייה יהודיים, והצמא הציק להם מאוד. כאשר הגיעו בנסיעה קרוב לעיירה קאליב שבהונגריה, שר' יצחק אייזק טאוב מקאליב, מייסד שושלת קאליב, קבור בה, סיפר הרב פרידמן לחבריו את הסיפור הבא, אשר שמע פעם בליל הסדר אצל האדמו"ר מדעעש שהרב פרידמן היה חסידו:
-
פ"א שמע הגה"צ מקאליב שמרן הגה"ק בעל "ישמח משה" האבדק"ק אוהל יבוא על שב"ק לשבות בעיר סערענטש, אמר מרן הקדוש מקאליב למשמשו: אני גם הייתי רוצה להיות בשבת זו בסערענטש. המשמש חשב שתיכף בבוקר יתן רבינו הוראה לעגלונו שיכין את העגלה והסוסים, אבל הגבאי של הרבי רואה שרבינו אינו מתכונן כלל לשום נסיעה, וכדרכו בכל ערש"ק קרא שמו"ת וסעד משהו בצהרים, וכן הלך לישון קצת בצהרים כדרכו בערש"ק [...] ואח"כ לפנות ערב קרוב לשעה להדלקת הנרות, אמר הצדיק לעגלונו שיכין את העגלה להנסיעה. העגלון התפלא ושאל: רבי כ"כ מאוחר? הלא בדרך הטבע הנסיעה מקאליב עד לסערענטש צריכה לקחת הרבה שעות ולפחות משעות הבקר? אבל הוא שמע לפקודת הצדיק והתחילו לנסוע ממש בקפיצת הדרך, ומשהגיעו לסערענטש הלך כבר הגאון בעל "ישמח משה" עם חסידיו לבית הכנסת. והצדיק מקאליב אמר לעגלונו, שישים הסוסים באורוה, לבש תיכף בגדי שבת ומיד הלך לביהכנ"ס, ובאמצע הדרך לביהכנ"ס נפגשו שני הצדיקים בשמחה רבה. כשבאו להיכנס לביהכנ"ס, אמר הגאון מאוהל להגאון מקאליב שהוא יכנס ראשון, אבל הגאון מקאליב אמר, אני רק באתי לכבודו, וכבודו צריך להיכנס בראשונה, ולבסוף אמר: ממ"נ, אם כבודו יותר גדול בטח מגיע שכבודו יכנס בראשונה, ואם אני יותר גדול אז אני גוזר על כבודו שיכנס, ואז נכנס הגאון מאוהל בראשונה. בליל שב"ק בשולחנו הטהור, הגאון מאוהל כידוע וכהרגלו התאונן על חורבן בית המקדש, ולמה בן ישי עדיין לא בא, וידוע שהגאון מאוהל הי' ישן כל לילה ומקלו לצד מיטתו, אולי משיח יבוא, שיהיה מיד: "ומקלכם בידכם", שילך לקבל פני משיח ולא יצטרך לחפש אחרי מקלו, אמר הגה"ק מקאליב בהביטו בפני הצדיק מאוהל: "אוהל'ר רב, איר קרעכטץ אין קרעכטץ וועגען משיח'ן, אין מ'לאסט אייך קרעכטצען, ווען איך וואלט גיגעבען איין קרעכטץ וואט עהר שוין דא גיווען" [אתה מתאנח בגלל המשיח ומניחים לך להתאנח. אילו אני הייתי נאנח הוא כבר היה פה] עכד"ק.
את המעשה הזאת סיפרתי לחברי בקרון בהתרגשות עצומה, וצעקתי אז: "קאליבר רבי, איר ליגט נישט וייט פין דא [...] איר זענט אזוי גרויס, אז איר וואלט א קרכטץ גיגעבען, וואלט משיח שוין דא גיווען, רבי מיר שטיין דא אין גאנץ כלל ישראל אין א גרויסע סכנה פין די צוררים ימ"ש, מיר זענען דא אין די בהמה וואגאנען פארשפארט ווי בהמות, שוין דריי טאג האבען מיר נישט קיין ביסעל וואסער, רבי העלפט כי באו מים עד נפש" ["הרבי מקאליב, אתה לא מונח רחוק מכאן. אתה כזה גדול שאם היית נאנח אנחה אחת הוא כבר היה פה. כי אנחנו עומדים פה וכל כלל ישראל בסכנה גדולה מהצוררים ימ"ש. אנחנו בקרונות בהמה, נעולים כמו בהמות. כבר שלושה ימים אין לנו מעט מים רבי עזור כי באו מים עד נפש"], וצעקתי בהתלהבות גדולה ובבכיה נוראה עד שכל חברי לצרה זו געו בבכיה. אבל, ראה זה פלא, כמה רגעים אחרי זה שומעים אנו איך שהרשעים פותחים את מנעולי הקרונות, והקלגסים צועקים, לכו להבאר בתחנה ותקחו מים בכליכם, וכשהרובים מכוונים אלינו בסכינים ליוו אותנו עד הבאר של התחנה, וכל אחד שתה מים וגם מילאנו את נודותיהם מים, ראה את גודל כח הצדיק זי"ע.
מצויים סיפורים ועדויות רבות על המתח המשיחי הגדול שהיה שרוי בו האדמו"ר מאיהעל. לדוגמה, הוא ציווה את משמשו שאם ישמע בלילה רעש כלשהו בתוך העיירה יעירו מיד, כי אולי זה קולו של המשיח. כמו כן, בכל ערב פסח היה רגיל להניח בסל מצות, יין וגביע, להניחו על כתפו ולעמוד ולהביט בחלון כדי לשמוע אם נשמע קול שופרו של משיח.
פרט סיפורי נוסף המופיע בסיפור הינו הכבוד שרצה האדמו"ר מקאליב לחלוק לאדמו"ר מאיהעל, ולהפך. גם מרכיב סיפורי זה מצוי בכתובים ומטרתו לתאר את ההערכה הרבה והחיבה שרכשו זה לזה.
גם על האדמו"ר מקאליב מרובים הסיפורים על רצונו לקרב את הגאולה, אולם הוא נמנע מכך משום שטען שאריכות הגלות היא לטובת ישראל, על מנת "שלא ידח ממנו נדח".
יהיה מקור הסיפור אשר יהיה, העניין העיקרי שיש לתת עליו את הדעת הוא השימוש שעשה הכותב בסיפור ששמע בעבר. יש להבחין בפנייה האישית והפשוטה הנובעת מעמקי הלב של הכלוא בקרון לרב מקאליב. בעומק הפנייה שלאחר הגדת הסיפור מונחת למעשה תביעה כלפי הרב מקאליב, להשתמש ביכולתו הרוחנית כדי לזרז את הגאולה. יתרה מכך, מובאה זו היא דוגמה מובהקת לתפיסת כוחו של הסיפור בחברה החסידית. הגדת סיפור שאירע בעבר בסיטואציה דומה או הקרובה למסופר יכולה לשנות את המציאות שבה סופר הסיפור. מבחינת כותב המבוא ברור לו כי יש קשר הדוק בין הגדת הסיפור על יכולתו של הרב מקאליב לקרב את הגאולה לבין הגאולה הפרטית הקטנה של הכלואים.
לסיכום דברינו ניתן לומר כי המבואות הרבניים אינם רק מקור היסטורי לקורות השואה או מקור לביוגרפיה האישית של כותביהם בתקופת השואה. מבואות אלו משמשים גם בבואה לעולם היהודי החסידי שממנו נעתקו כותבי המבואות עם צירופם למעגל הסבל והכאב של שואת יהודי אירופה. עולם זה הטביע את חותמו על הכותבים ועמד להם בעת צרתם. עולם זה מופיע במבואות בדמותה של הדרשה החסידית, הסיפור החסידי, הזיקה המשפחתית לשושלת החסידית ובצורות התקשרות נוספות שצצו ועלו תוך כדי התמודדות עם אתגר ההישרדות. גם בגיא צלמוות לא נס ליחם של הדרשה החסידית והסיפור החסידי, ובעבור האמונים עליהם הם המשיכו לשמש סם חיים ומבוע להתחדשות רוחנית. הללו שנשלפו מנבכי הזיכרון קיבלו באופן מידי ממד אקטואלי, תוך שהם פועלים על המציאות ועל האדם השרוי בתוכה בעת ובעונה אחת. כך קיימו הכותבים בעצמם: "לולי תורתך שעשֻעָי אז אבדתי בעָניִי". הדפסה