זכור - אמונה בימי השואה

מן המחקר

מתוך מאמרה של חנה הנדלר
"השימוש בדרשה ובסיפור החסידיים במבואות לספרות הרבנית"
בתוך: זיכרון בספר, ירושלים תשס"ח, עמ' 71-99

המבואות לספרות הרבנית העוסקים בקורות השואה עמוסים במרכיבים חסידיים. בלמעלה ממחצית מכלל המבואות המופיעים בתקליטור יש מרכיב חסידי כלשהו. תחת ההגדרה "מרכיב חסידי" נכלל כל אזכור מסוג כלשהו הקשור לחסידות.
מספר הסיפורים החסידיים המופיעים הוא רב ביחס להימצאותם של מרכיבים חסידיים אחרים, למעט, דרשות חסידיות. כמעט בכל המקרים שסיפור חסידי מופיע בהם, הוא מופיע בשעת מצוקה, צרה או מצב קשה הגורם לתחושה של חוסר מוצא, ואילו הסיפור מעודד, מעניק תקווה, ולעתים אף מביא לישועה מידית.
בפנינו יישום של עיקרון חסידי יסודי הקובע כי המציאות נפעלת על ידי האדם ולא האדם נפעל על ידי המציאות. בכוחה של אמירה, דיבור ואף מחשבה לפעול לשינוי המציאות בפן הרֵיאליסטי ביותר. עצם הגדת הסיפור החסידי בשעת מצוקה היא היא הפועלת את הישועה, שכן האדם המספר הוא ששינה את המציאות באמצעות אמירת הדברים. הקורא עשוי לתהות האומנם פעלה ההגדה את הישועה. אין בידינו כלים לענות על שאלה זו באופן אובייקטיבי. ייתכן שהמציאות הייתה משתנה בכל מקרה, וסמיכות האירועים הינה מקרית בלבד. אולם לדידה של החסידות ברור לחלוטין כי הישועה נגרמה על ידי הגדת הסיפור. כאמור, הדבר נעוץ בתפיסת החסידות את כוחם של דיבור או מחשבה. האדם מסוגל בכוח מחשבתו ודיבורו לחולל גדולות, ואף לשנות את המציאות. תפיסה זו מופיעה פעמים רבות בתורת החסידות בווריאציות שונות, לדוגמה:

כל הדבורים שמדברים בני אדם הוא עולם הדבור ומחשבתו הוא עולם המחשבה וכשהם מדברים טוב ומדבקים המחשבה בזה הדבור אז הם מחברים עולם הדבור בעולם המחשבה וגורמים טוב, וכן כשמדברים רע גורמים רע ח"ו ויש בזה חכמה נפלאה [...] ירגיל תמיד את עצמו בדברים טובים שהם מסטרא דחסד וכן במחשבתו ויגרום כן... לפיכך נראה כי הכותבים, או האומרים, שהביאו או הזכירו בשעת משבר את הסיפור החסידי האמינו כי עצם אזכור הסיפור החסידי בסיטואציה מסוימת לא זו בלבד שהוא עשוי לעודד אלא הוא יכול גם להושיע בפועל.
באופן פרטני יותר ניתן לומר את הדברים ביחס להגדת סיפור בשעת מצוקה. תפיסת החסידות היא שלסיפור יש יכולת פעולה עצמית. בכוחו של הסיפור לעורר כוחות עליונים ובעקבות כך לשנות את המציאות. לכן השתמשה החסידות פעמים רבות בטכניקה של סיפור בתוך סיפור מתוך הכרה כי הגדת סיפור, שסופו ישועה, בסיטואציה הדומה למסופר תוכל לגרום לשינוי, וסופו של הסיפור החיצוני יהיה כסופו הטוב של הסיפור הפנימי. המקורות העוסקים בכוחו הממשי של הסיפור בתורת החסידות ובסיפוריה הם מרובים. דוגמה אחת לתפיסת החסידות את כוחו של הסיפור הם דבריו של ר' יחיאל מיכל, המכונה "המגיד מזלוטשוב":

הרב המגיד מזלוטשוב ז"ל צוה לספר מעשי הצדיקים תמיד כי באותיות הסיפור מתעוררים שורש כל הניסים כי הכל באותיות. עם כל האמור לעיל אין להמעיט מהמשמעות ומהתפקיד הפסיכולוגי שיש להגדת הסיפור. הגדת סיפור בשעת מצוקה, בין אם היא מופנית לאחרים ובין אם היא שיח פנימי של האדם עם עצמו, מתפקדת גם כתרפיה עצמית של הדובר. האדם מנסה למצוא בתוכו כוחות על מנת לשרוד ולהינצל. לצורך כך הוא משתמש במאגרי הכוחות שצבר במשך חייו הרוחניים.
התופעה של הזכרת סיפור חסידי בשעת מצוקה מעניינת במיוחד על רקע העובדה שלמספר הסיפור בזמן צרה לא היו קבצי סיפורים. לא היה לו גם זמן לחשוב על הרעיון המתאים ביותר לסיטואציה שהוא נמצא בה. הסיפור הופיע במחשבתו באופן מידי וספונטני. תופעה זו מעידה על הטמעה של חומר חסידי בנפש כותב המבוא עוד בתקופה שקדמה לשואה, וחומר זה צץ ועלה מנבכי הזיכרון בשעת מבחן. קשה להצביע על הסיבות לכך שדווקא סיפור מסוים ולא אחר הוא אשר צץ, שכן יש בספרות החסידית, על סוגיה השונים, סיפורים רבים נוספים שהיו יכולים להתאים לסיטואציה. נראה כי ההעדפה האישית, שהושפעה מנפש הכותב, היא הסיבה להופעת סיפור מסוים.
בנוסף לאמור לעיל ייתכן גם שאין הסבר רציונלי לבחירה זו או אחרת אלא הסיפור החסידי כאילו צץ מעצמו, והיא מעידה על גדלותו הרוחנית של הדובר. דברים אלו מזכירים במקצת את דברי חז"ל על הפסוקים שאמרו עשרת הרוגי מלכות לפני הריגתם:

כשתפסו את רבי חנינה בן תרדיון נגזרה עליו גזירה לישרף עם ספרו אמרו לו נגזרה עליך גזירה לישרף עם ספרך קרא המקרא הזה "הצור תמים פעלו", אמרו לאשתו נגזרה על בעלך גזרה לישרף ועליך ליהרג קראה המקרא הזה "אל אמונה ואין עָוֶל", אמרו לבתו נגזרה גזירה על אביך לישרף ועל אמך ליהרג ועליך לעשות מלאכה קראה המקרא הזה "גדֹל העצה ורב העליליה אשר עיניך פקֻחות" אמר רבי: "כמה גדולים צדיקים אלו שבשעת צרתם הזמינו שלשה פסוקים של צידוק הדין מה שאין כן בכל הכתובים, כיוונו שלשתם את לבם וצידקו עליהם את הדין". העולה מתוך דברי חז"ל הוא כי אמירה של פסוק מתאים בסיטואציה מסוימת היא תוצאה של הארה רוחנית מיוחדת, המעידה על דרגתו הרוחנית הגבוהה של הדובר. בהרחבה לענייננו ניתן לומר כי אף בחומרים הנידונים ניתן להבחין בהארה רוחנית מיוחדת ששרתה על הכותב, והיא שהביאה לבחירה מתאימה של סיפור אשר עודד והושיע.

סיפורים חסידיים רבים מאוד הילכו בחברה החסידית על זרמיה השונים והם סופרו בסיטואציות שונות. יש אשר נבעה הגדת הסיפורים מהתפיסה החסידית שהוזכרה בראשית הדברים על כוחו הפועל והמשפיע של הסיפור. בהקשר של ענייננו, הגדה או אזכור של סיפור בזמן צרה, הדבר בולט במיוחד. יש אשר הכותב מציין כי בסיטואציה קשה ומעיקה בזמן המלחמה הוא נזכר בסיפור חסידי ששמע בעברו הרחוק והוא אשר מעודדו, ואף יותר מכך, הוא מרגיש כי הסיפור אף מגן עליו ומושיעו.
דוגמה אחת לכך מצויה במבוא של הרב ברוך רבינוביץ לספרו "בינת נבונים". הוא מספר סיפור על אחד מאבות המשפחה אשר קשור לעיר יגלניצא שאליה הגיע הרב רבינוביץ יחד עם עוד עשרות אלפי יהודים שגורשו מהונגריה משום שלא היו בעלי אזרחות הונגרית:

המקור לסיפור שמביא הרב רבינוביץ הוא בספרו של ישראל ברגר "עשר עטרות". הספר עוסק בסיפורים על גדולי החסידות, והסיפור שלעיל מופיע בחלק המיוחד לסיפורים על אודות ר' שמלקא מסאסוב, בנו של ר' משה לייב מסאסוב. הסיפור שלעיל הינו העתק מדויק של המקור. החשוב לענייננו הוא הרגשת הביטחון שחש הרב רבינוביץ בעת אשר הגיע ליגלניצא. הוא היה בטוח כי הסיבה שר' שמלקא נקבר בעיר זו היא אותה סיבה שבגללה נקברה רחל בדרך אפרתה, כלומר על מנת שיוכל להתפלל ולהושיע את צאצאו כמו שרחל התפללה על בניה הגולים. יתרה מזאת, ההיזכרות בסיפור הביאה אותו גם להחלטה מעשית. הוא החליט להתחמק מהמשטרה האוקראינית על מנת שישאר ביגלניצא כי היה בטוח שרוחו הגדולה של ר' שמלקא תגן עליו. פעולה זו הייתה כרוכה בסיכון רב, אולם לאחר מעשה התברר כי היא הייתה מוצדקת שכן שאר היהודים שגורשו יחד עמו נרצחו.
יש לציין כי באזכור סיפור זה משולבת גם הרגשת הקרבה המשפחתית לדמות המרכזית. ר' שמלקא מסאסוב הקבור ביגלניצא הינו סב חמיו של הרב רבינוביץ, כך שהרב היה בטוח כי הסב יגן על צאצאיו.
בשולי הדברים יש להבחין כי הרב רבינוביץ צירף לסיפור הצלתו סיפור נוסף והוא על בתו של ר' שמלקא מסאסוב, כלומר דודתו של חמיו. המיוחד בהבאת סיפור זה הוא כי הוא אשר גרם לתושבי העיר הגויים לתת לרב מחסה ובכך להצילו. תופעה זו מעידה על תפוצתו הרבה של הסיפור אף בקרב הנכרים ולא רק אצל היהודים, וכן על אמונתם בתוכן הסיפור ועל חששם פן קללתה של אותה צדקת תכה בהם שנית.

מקרה נוסף שסיפור משמש בו כמקור עידוד וישועה מופיע במבוא של הרב משה זאב פרידמן לספרו "קרבן משה". הכותב הוסע במשך שלושה ימים בתוך קרונות בהמה סגורים, יחד עם עוד עובדי כפייה יהודיים, והצמא הציק להם מאוד. כאשר הגיעו בנסיעה קרוב לעיירה קאליב שבהונגריה, שר' יצחק אייזק טאוב מקאליב, מייסד שושלת קאליב, קבור בה, סיפר הרב פרידמן לחבריו את הסיפור הבא, אשר שמע פעם בליל הסדר אצל האדמו"ר מדעעש שהרב פרידמן היה חסידו:

סיפור במתכונת זו לא עלה בידי למצוא בכתובים, וייתכן גם כי אינו מצוי, שכן הרב פרידמן מציין במפורש כי שמע את הסיפור באחד מלילי הסדר כאשר שהה במחיצת האדמו"ר מדעעש. אולם יש לציין כי מרכיבים מסוימים בסיפור מצויים בספרי חסידות:
מצויים סיפורים ועדויות רבות על המתח המשיחי הגדול שהיה שרוי בו האדמו"ר מאיהעל. לדוגמה, הוא ציווה את משמשו שאם ישמע בלילה רעש כלשהו בתוך העיירה יעירו מיד, כי אולי זה קולו של המשיח. כמו כן, בכל ערב פסח היה רגיל להניח בסל מצות, יין וגביע, להניחו על כתפו ולעמוד ולהביט בחלון כדי לשמוע אם נשמע קול שופרו של משיח.
פרט סיפורי נוסף המופיע בסיפור הינו הכבוד שרצה האדמו"ר מקאליב לחלוק לאדמו"ר מאיהעל, ולהפך. גם מרכיב סיפורי זה מצוי בכתובים ומטרתו לתאר את ההערכה הרבה והחיבה שרכשו זה לזה.
גם על האדמו"ר מקאליב מרובים הסיפורים על רצונו לקרב את הגאולה, אולם הוא נמנע מכך משום שטען שאריכות הגלות היא לטובת ישראל, על מנת "שלא ידח ממנו נדח".
יהיה מקור הסיפור אשר יהיה, העניין העיקרי שיש לתת עליו את הדעת הוא השימוש שעשה הכותב בסיפור ששמע בעבר. יש להבחין בפנייה האישית והפשוטה הנובעת מעמקי הלב של הכלוא בקרון לרב מקאליב. בעומק הפנייה שלאחר הגדת הסיפור מונחת למעשה תביעה כלפי הרב מקאליב, להשתמש ביכולתו הרוחנית כדי לזרז את הגאולה. יתרה מכך, מובאה זו היא דוגמה מובהקת לתפיסת כוחו של הסיפור בחברה החסידית. הגדת סיפור שאירע בעבר בסיטואציה דומה או הקרובה למסופר יכולה לשנות את המציאות שבה סופר הסיפור. מבחינת כותב המבוא ברור לו כי יש קשר הדוק בין הגדת הסיפור על יכולתו של הרב מקאליב לקרב את הגאולה לבין הגאולה הפרטית הקטנה של הכלואים.

לסיכום דברינו ניתן לומר כי המבואות הרבניים אינם רק מקור היסטורי לקורות השואה או מקור לביוגרפיה האישית של כותביהם בתקופת השואה. מבואות אלו משמשים גם בבואה לעולם היהודי החסידי שממנו נעתקו כותבי המבואות עם צירופם למעגל הסבל והכאב של שואת יהודי אירופה. עולם זה הטביע את חותמו על הכותבים ועמד להם בעת צרתם. עולם זה מופיע במבואות בדמותה של הדרשה החסידית, הסיפור החסידי, הזיקה המשפחתית לשושלת החסידית ובצורות התקשרות נוספות שצצו ועלו תוך כדי התמודדות עם אתגר ההישרדות. גם בגיא צלמוות לא נס ליחם של הדרשה החסידית והסיפור החסידי, ובעבור האמונים עליהם הם המשיכו לשמש סם חיים ומבוע להתחדשות רוחנית. הללו שנשלפו מנבכי הזיכרון קיבלו באופן מידי ממד אקטואלי, תוך שהם פועלים על המציאות ועל האדם השרוי בתוכה בעת ובעונה אחת. כך קיימו הכותבים בעצמם: "לולי תורתך שעשֻעָי אז אבדתי בעָניִי".

הדפסה

תחקיר חדש

ארכיון

תחקיר החודש

מן המחקר