זכור - אמונה בימי השואה

מן המחקר


"מכתבו של ניצול"
הרב שלפוברסקי מורה צדק ודיין, חבר הרבנות בקובנה

…. "והימים הולכים ועוברים מבלי עבודה רוחנית, כי אין לנו פה שום ספר קדוש, אך בימים האחרונים הביא לנו ראביי אמריקאני איזו מסכתא והיה לי שמחה גדולה. מחכים אנו שיבואו מי מהחוץ לעזרתנו, כי 'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים' (ברכות ה'), ויתנו לנו יד לעזרה".
"… אחת העלילות היהודיות הדרמטיות של השחרור, מסתתרת מאחורי אותה "שמחה גדולה" שהתרחשה בעולמו. מה הוא הסיפור ההסטורי מאחורי אותו אירוע שהביא מעט שמחה לעולמו הקודר, מה משמעותה של אותה "מסכתא" בחייהם של הניצולים, ובהקשר רחב - לשזור את תחייתו של עם הספר עם תחייתו של הספר.
לפני השואה היה ארון הספרים לב החיים בבית היהודי, ולא באקראי היתה שרפת הספרים היהודים בגרמניה בשנת 1935 אות לפתיחה לימי הרעה. שרפת ספרי קודש חזרה על עצמה במקומות שונים. "…אויבינו התחכמו עלינו לא להשמיד אותנו בלבד, אלא גם להדאיבנו ביותר כל עוד רוח חיים בקרבנו, כי נטילת הספר מ'עם הספר' זהו פצע עמוק בנשמת ישראל, שאינה מעלה ארוכה… " כתב הרב רוז, משרידי ישיבת סלבודקא.
… השחרור מצא את היהודים בודדים מכל עולמם הקודם - ומנושלים מספר עברי, "כמה גדולה היתה הערגה והצימאון לספר. נוצרו ישיבות, ובמה ללמוד אין, בבתי המדרש אין שום ספר לעיין בו או ללמוד בפני הציבור. הספרים מעבר לים לא נתקבלו מהרה, ואם בא איזה ספר היו מאות ידים נטויות אליו" אומר הרב רוז.
הספרים הראשונים הגיעו כאשר נתגלו כמה מן המחסנים של "מבצע רוזנברג". הגדול בהם היה באופנבך, ובו נתגלו כשלוש מאות אלף ספרים, מאות כתבי יד וחומר ארכיוני חשוב שנשדדו ממקומות שונים. רק חלק קטן מהם הועבר לשימוש הניצולים בקיץ 1946, משום שהצבא האמריקני טרם הכריע על גורלם וראה בהם חלק מרכוש שאין לו בעלים..
… הספרים הראשונים שהגיעו לידי הניצולים גרמו התרגשות רבה. כך תאר אותה אחד מהם, ניצול שהיה בקבוצה של חסידי גור ברומא: "ר' לייבל זילברברג לא יכול להתאפק, הוא חטף מידי את הגמרא, התיישב על הרצפה, והחל להנעים: 'זאגט די גמרא…' [אומרת הגמרא] בניגון העתיק. סביבו התקבצו בני הקבוצה. לייבל קוטנר נטל בידו מסכת פסחים, והחל מלמד בקול גדול: 'אור לארבעה עשר בודקים את החמץ'… אחרים הצטופפו ליד הגמרא השלישית, וכמעט קרעוה מרוב השתוקקות".
היתה זו "שמחת תורה" זוטא.
הרבנים הצבאיים היו הראשונים שהבינו את הצורך החיוני של הניצולים בספר, והם שהביאו את הספרים הראשונים מצרורם הפרטי או מן המחסנים הללו - לעיתים באופן לא חוקי.…
בחודשים הבאים בקשו הניצולים במכתבים לקהילות יהודיות לשגר ספרים ואלו אכן הגיעו, אך לא סיפקו את הצרכים ואת הצימאון לספרים.
במצב זה נטלו הניצולים את היוזמה לידיהם ויצרו את אחד המפעלים המעניינים והסמליים ביותר של שארית הפליטה בגרמניה: הדפסת ספרי קודש שונים. בבתי דפוס מאולתרים הדפיסו חומשים וסידורים (כולל פירושים למגילות, הגדות של פסח), ספרי ראשונים, ספרי מוסר (כגון: "מסילת ישרים" לרמח"ל, "אור ישראל" לר' ישראל סלנטר), ספרי חסידות (כגון: מכתבי הרבי מגור, לנדסברג תש"ו; קונטרס כתבי קודש של חסידי סלונים, וינדסהיים תש"ח) וכמובן ספרי הלכה. בין היתר הוצאו לאור מחדש ספרים בהלכות טהרת המשפחה (כגון: הרב סנייג, מינכן 1946; הרב צבי הירש מייזליש, ברגן-בלזן 1948). תהליך ההוצאה לאור היה בדרך כלל דומה: היוזמה באה מצד הניצולים עצמם, ואת המימון קבלו בעיקר מוועד ההצלה של הרבנים באמריקה. היו גם ניצולים שמימנו את ההוצאה באופן אישי והקדישו את הספרים - כבר שם בגרמניה - לעילוי נשמת יקיריהם. והיו גם שאספו פרוטה לפרוטה למען כתיבת ספר תורה חדש.
גולת הכותרת של מפעל ההדפסה במחנות העקורים היתה הדפסת התלמוד. כבר בשבועות תש"ו, שנה לאחר השחרור, הודפסו שתי מסכתות - קידושין ונדרים. הן נבחרו מתוך סיבה מיקרית: בהעדר כל גמרא לא יכלו להכין ש"ס מלא, אך שתי מסכתות בודדות נמצאו באקראי במנזר ליד סנט-אוטיליין (בית חולים ליד דכאו, שהיה מחנה עקורים), הרב רוז והרב סנייג, שני הרבנים מקובנה ששהו בבית חולים זה, יזמו מפעל צילום, במימון וע ת כל התלמוד, למרות שהדבר נראה בלתי מציאותי, הוא אכן בוצע. כמה שותפים היו לדבר: הצבא ד ההצלה של הרבנים באמריקה, וכל הלומדים במחנות העקורים - בישיבות ובבתי המדרש, כמו גם באופן אישי - עסקו במסכתות אלו, עד אשר הגיעו ספרים נוספים מעבר לים. משוויץ נשלחו למחנות עקורים רבים (ואחר כך גם לקפריסין) עותקים מיוחדים של מסכת מכות, שהודפסו במיוחד עבורם…
הצלחתה של הדפסה זו והצורך בגמרות נוספות, הביאו כמה מהרבנים להגות תכנית נועזת: להדפיס בגרמניה א האמריקני, הג'וינט, וועד ההצלה של הרבנים בארה"ב - השתתפו במימונו, ואת הביצוע נטלו על עצמם הרבנים הניצולים סנייג ורוז, בעזרת הרבנים הצבאיים בצבא האמריקני - קלאוזנר ובעיקר ברנשטיין. היה זה אירוע בעל משמעות הסטורית מיוחדת. על אדמת גרמניה הארורה, שבקשה למגר את העם ולהילחם בדתו ובתרבותו, מדפיס צבא אמריקני תלמוד עבור היהודים….
…הרבנים ראו בכך מבצע בעל חשיבות יהודית ממדרגה ראשונה: להשיב את לימוד התלמוד למקומו המרכזי בחיי היהדות, מטרה אשר החלה להתבצע בעצם העיסוק בהדפסת התלמוד ובהד שהיה למפעל זה במחנות העקורים ובעולם כולו… הטרגדיה של ספרי הקודש בלטה, כאמור, גם בעצם העובדה שלא היה בידיהם אפילו עותק אחד מלא של התלמוד שישמש להם כמקור. עובדה זו, יחד עם קשיים שונים בתהליך ההדפסה, הביאה לכך שעבר זמן ממושך מאד מאז הגישו את הבקשה הראשונה (ב- 29.11.46) ועד תום ההדפסה… הניצולים עצמם, שלמענם הודפס התלמוד: בתום מבצע ההדפסה כבר לא היו רובם במחנות העקורים, אך "שס מינכן", כפי שכונה אותו תלמוד, עלה על שולחנם של בני הישיבות בארץ ובעולם, שימש אותם שנים אחדות, ועד היום נותר כסמל לתקומה הרוחנית של שארית הפליטה.

קטעים ממאמרה של אסתר פרבשטיין, תעוד - 'לא צמא למים'
מתוך: "בסתר רעם", ירושלים, תשס"ב עמ' 579 - 597


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016