זכור - אמונה בימי השואה

מן המחקר


הרב זלמן ברוך רבינקוב, תרמ"ז–תש"א (1887–1941)
נולד בסוסניץ שבמחוז צ'רניגוב באוקראינה, למד שם ובבטורין אצל הרב והשו"ב ועבר אחר כך לישיבת טלז, בה למד אצל הרבנים שמעון שקופ ואליעזר גורדון. על האחרון אמר כי אף שלמד את הגותם של פילוסופים גדולים כקאנט והרמן כהן "אין השפעתם מגעת להשפעת ר' אליעזר טלזר. מהם למדתי דעות, שיטות, אך דרך המחשבה המיוחדת שלי קיבלתי מראש ישיבת טלז". לאחר מכן עבר לקובנה לתקופה קצרה ומשם יצא לברן שבשוויץ. בשנת תרס"ז הגיע להיידלברג שבגרמניה, שם קבע את מגוריו לעשרים השנים הבאות. למד משפטים באוניברסיטה המקומית ופילוסופיה באוניברסיטת ברלין.

בשנים הרבות שעשה בהיידלברג ניכרה השפעתו על סטודנטים יהודיים רבים, ביניהם אחדים שהתפרסמו מאוחר יותר בספירה הציבורית של העם היהודי. מבין תלמידיו: נשיא המדינה שז"ר, נגיד בנק ישראל אהרן ברט, נשיא הקונגרס היהודי העולמי נחום גולדמן, נשיא בית המשפט העליון ישראל זמורה, המחנך ארנסט סימון, הפסיכולוג אריך פרום, שר המשפטים הראשון בברית המועצות, היהודי הדתי יצחק נחמן שטיינברג והשגריר ישעיהו אביעד, שכתב עליו בזיכרונותיו:
    גדול היה האיש בתורה לאין שיעור. בקי ועצום, מוח חריף, סיסטמטיקן, יודע תולדות ההלכה. בהיותו בשוויץ וגרמניה פנה ללימוד משפטים ופילוסופיה ומתוך כך הוא החדיר גישה של משפט משווה ופילוסופיה של משפט ללימוד התלמוד וההלכה. אך גם היסטוריון היה ומצא בספרות שלנו תוך השוואה עם מקורות אחרים חידושים חשובים גם בהלכה (למשל תולדות החופה) וגם בתולדות הנצרות וכמה זרמים שקדמו לה. יותר ויותר הוא נעשה מומחה בפילוסופיה דתית, שלט בספר "המורה" לא פחות מאשר ב"משנה תורה" וכל רז לא אניס ליה וגם את הקבלה הוא הקיף. מי שסבור שההתעניינות העיונית הזאת מנעה ממנו הבנה וידיעה בהלכה למעשה, אינו אלא טועה. נדהמתי לראות איזה מורה הוראה למופת היה. רבנים גדולים פנו אליו בדיני עגונה, אנחנו תלמידיו היינו רגילים לשאול אותו כשבא לידינו איזה עניין. מעשה ואשתי שאלה אותו שאלה בדבר כבד של תרנגולת והוא מיהר לבוא לביתי ולפי שלא הייתי בבית, הוא לקח בארון הספרים את "יורה דעה" שלי והכניס פיסת נייר לאותו עמוד שבו היה הנימוק להיתר. אשתי סיפרה לי שהוא התיר מיד אך רצה להצביע על המקור ולא חפש אף לרגע, כי אם פתח את הספר מבלי למלמל – תמיד הוא מצא מייד את העמוד הנכון. האיש היה גדול לפי מידת שכלו. החלק הגשמי שבו היה כמעט מעוט דלא מינכר. רזה מאד, מסתפק במועט באכילה ושינה, לא אסקט, רחוק מסיגופין, עליז ומלא התלהבות. חסיד מבני חב"ד היה ואש לוהטת בקרבו. אהב מוסיקה עד מאד, בשעת חדוה היה מזמר את הניגון של האדמו"ר הזקן. איך אהבתי בברלין לבקר אתו בקונצרטים. תגובתו הייתה לפעמים תמימה מאד שכן עם כל הבנתו העמוקה הוא לא התמסר לתולדות המוסיקה. אך שמורות בלבי הערות קולעות מאד בשעות ההצגות, כיצד הרגיש במאהלר לפתע פתאום את הקרע ואת הקפיצה ללא מעבר מהנפש היהודית המנגנת אל ההלניזם. הויתור על תענוגי העולם הזה לא נבע משנאת ההנאה. הוא לא היה זקוק לה, אך כשבאה ההזדמנות לידו לא דחה אותה. את סוד השמחה הוא ידע יותר משאחרים ידעוהו. לא רבים ראיתי שמחים כמותו בקברט – כאשר הלך פעם. כגדולתו כן פשטותו. הוא שנא התרברבות ואם נתקל באדם מתפאר באיצטלא שלא היה ראוי לה, הוא ידע להתחמק מכל מגע. הוא לא אהב את הרשמיות ואת אלה שהגיעו למשרות. לא קיבל כל מינוי בחייו. היה זמן שרצו להעלות אותו לבית מדרש לרבנים של הילדסהיימר, השתדלו לתת לו קתדרה בבית ספר גבוה ללימודי היהדות, היה מו"מ עם האוניברסיטה העברית בירושלים. אך הוא ידע תמיד להימנע מכל תפקיד קבוע. כשם שלא העריץ הרבה מלומדים והתרחק מהם, כך היה ענו וחברי ומסור לרבים שרצו ללמוד תורה וחכמה באמת מבלי להתהדר ולעשות מזה קרדום לחפור. אין בזה משום גוזמה אם אגיד שפיזר את עשרו הרב ובזבז אותו ללא כל התחשבות עם זמנו וכוחו לכל הבא בצל קורתו, לימד בהתלהבות מאין כמוה.
בסוף שנות העשרים שב הרב רבינקוב לליטא ושימש שנים אחדות בתור ראש ישיבה לצעירים בקובנה. לפני מלחמת העולם השנייה נמלט להולנד, וכשנה אחרי הכיבוש הגרמני (ב' בסיוון תש"א) נפטר ממחלה.

הרב רבינקוב לא השאיר אחריו ספרים. מתורתו שבכתב נותרו תשובות מספר בהלכה, ואלו פורסמו בספר "שואלין ודורשין" מאת הרב יצחק אונא, ומאמר הגותי בשם "יחיד וציבור ביהדות" הדן במוסר הדתי היהודי, שמקורו בברית שנכרתה בין עם ישראל לקב"ה.

בענייני חושן משפט, ד"ר אהרן ברט מביא בספרו הסבר מקורי של הרב רבינקוב על הכלל התלמודי "אין אדם שם עצמו רשע", שהטעם הוא מפני ש"אדם קרוב אצל עצמו". מדוע לא יהיה אדם נאמן להרשיע עצמו, והלא מצינו ש"הודאת בעל דין כמאה עדים דמי"? הרב רבינקוב מוצא טעם מקורי. אסור לאדם לבזות את צלם אלוקים שבו. הוא מבסס את טעמו על דברי הרמב"ם, האומר שהסיבה שאין ממיתים את האדם בהודאת פיו היא "שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלים מרי הנפש הוא המחכים למות..." (הלכות עדות, פ"י ה"ט).

ביבליוגרפיה:
  • יצחק אונא, למען האחדות והייחוד, ירושלים תשל"ה, עמ' 40–44.
  • יצחק רפאל (עורך), ספר אביעד, ירושלים תשמ"ו, עמ' נו–ס, פט–צא.


    הדפסה

  • חזרה לתחילת העמוד
    Claims Conference
    © כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016