זכור - אמונה בימי השואה

מן המחקר


מתוך מאמרו של מרדכי פלדיאל,
ולחסידי אומות העולם ששמו נפשם בכפם להצלת יהודים
לבירור המושג "סיכון נפש" בהענקת התואר "חסיד אומות העולם"
בתוך קובץ מחקרים יד ושם, יט (תשמ"ט), עמ' 319–334/


מטרת המאמר להציג את הפרובלמטיקה בהענקת התואר "חסיד אומות העולם" לראויים לכך בזכות מעשי ההצלה.
ב- 1953 עיגנה כנסת ישראל בחוק את החובה להוקיר מצילי יהודים בארצות הכיבוש הנאצי והטילה חובה זו על מוסד "יד ושם", שעמד לקום. יזכו לתואר "חסיד אומות העולם" אלה ש"שמו נפשם בכפם להצלת יהודים".

המחוקק לא הגדיר בהגדרה מפורשת את משמעות הביטוי "שם נפשו בכפו". אבל משתמע ממנו כי הכוונה להעלות על נס את אלה שנחלצו לעזרת יהודים, וגילו יזמה ועוז רוח במעשה שהיה בו סיכון נפש למציל בנסיבות שהביאו עמם הכיבוש הנאצי והאנטישמיות.
משקמה ב- 1962 הוועדה לציון חסידי אומות העולם נתגלעו בדיוניה חילוקי דעות סביב נושא זה. היו שהציעו לתת פירוש מצומצם למשמעות החוק, ולקבוע שזכאים רק אלה שבמעשיהם היה משום חירוף נפש של ממש, כלומר, סכנת מוות מידי אם יתגלה מעשה העזרה. אחרים דגלו בפירוש רחב יותר לחוק. וזאת לדעת, שבמזרח אירופה היה העונש המרבי על הושטת עזרה ליהודים עונש מוות, ודבר זה פורסם ברבים, בעוד שבמערב אירופה היה העונש כליאה במחנה ריכוז ועבודת פרך, והסבירות להישאר בחיים בתנאים אלה הייתה נמוכה למדי. כללו של דבר, הן במזרח אירופה והן במערבה, מי שנמצא מסייע ליהודים סיכן את עצמו ואת משפחתו, בין אם הוצאה להורג איימה על המציל או כליאה במחנה הסגר, או, כבמקרים חריגים (כפי שעוד נראה להלן), פגיעה במעמדו של מציל יהודים. עצם האיום בעונש כבד היה בו כדי להצדיק את הענקת התואר חסיד אומות העולם למי שהציל יהודים. גם במספר היהודים שהציל לא נמדד מעשהו, כדברי אחד מחברי הוועדה: "נר לאחד, נר למאה".
אין להסיק מהנאמר כאן כי לא נעשתה הבחנה בין דרגות שונות של סיכון נפש.
כזה היה המקרה של שתי אחיות, בעלות נתינות אנגלית, שעזרו בהגירת יהודים מגרמניה לפני פרוץ המלחמה. לשם כך טרחו ונסעו בכספן לאנגליה למצוא שם אנשים שהיו מוכנים "לדרוש" את הילדים ולקבלם בביתם, ובמעשים אלה גילו אצילות רוח ונדיבות לב ולא נתנו דעתן לחוסר נוחות אישית. ואולם שום סכנה לשלומן לא הייתה תלויה להן מנגד כי הן פעלו בתיאום עם שלטונות הרייך הגרמני שהיו מעוניינים בהגירת יהודים מגרמניה באותה זמן. מעשיהן האציליים זכו להוקרה בכתב מטעם יד ושם, אך לא במסגרת חסידי אומות העולם.
קיימות דוגמאות שיש בהן כדי להמחיש מצבים של סיכונים שונים שנטלו על עצמם מצילי יהודים בדרכים שונות: בעזרה ישירה או עקיפה, בעזרה במסווה של מילוי תפקיד.

מתן עזרה ישירה
הכוונה לעזרה שנתן המציל עצמו ולא על ידי צד שלישי, כגון מתן מסתור ליהודים בביתו שלו. העונש לאנשים שנתפסו בעוון הצלת יהודים היה קשה יותר במזרח אירופה מאשר במערבה. הפולנים עצמם סבלו מן הכיבוש הישיר. נוסף על כך, בקרב הפולנים הייתה מושרשת אנטישמיות עמוקה. שני אלה חייבו מידה גדולה ביותר של אומץ לב ושל רגש הומאני מצד מצילי יהודים.
נערה יהודיה נתקבלה בבית פולני כעוזרת בית פולנייה, ולאחר ששמעו בעלי הבית שהיא מדברת יידיש בחלומה המשיכו (אמנם לאחר לבטים) להחזיק בה, מתעלמים מזהותה ומסתמכים על התעודות המזויפות שברשותה ועל חזותה ה"ארית". בהתחשב בתנאים בפולין העובדה שלא שילחו אותה לרחוב או שלא מסרוה לשלטונות, מצביעה על נכונותם של המצילים להחזיק נערה יהודייה, ולהצילה על אף הסכנה שהם מסתכנים.
סוגיה מיוחדת היא סיוע ליהודים בגרמניה והצלתם. פולני או צרפתי שהציל יהודים, אולי היו בין מניעיו גם מניעים של התנגדות לשלטון הזר, יש לשער שגרמני שנתן מסתור ליהודי פעל מטעמים הומאניים בלבד – של הצלת נפשות, פשוטו כמשמעו, על כן גרמני שהציל יהודי זכה להערכה מיוחדת.
צורת הענישה בגרמניה עשויה הייתה להמעיט בייחודיות של מצילים גרמניים; גרמני שנתפס בעוון הסתרת יהודי לא הוצא להורג כבפולין אלא נשלח לרצות עונשו במחנה ריכוז. כפי שכבר הובהר, הסיכוי להישלח למחנה ריכוז, אף אם סכנת מוות מיידית לא הייתה בו, בכל זאת היה בבחינת "שם נפשו בכפו", כי מחנה ריכוז לא אחת כמוהו כמוות.
המדיניות הנאצית בנושא ילדים ובני משפחה מנשואי תערובת, לא הייתה עקבית בגרמניה. בהרבה מהמקרים לא נגעו לרעה ב"מישלינגה". הועלה הטיעון שאין להעניק לאלה שהסתירו אותם את התואר "חסיד אומות העולם". מאידך הועלתה טענה נגדית, כי גרמני הנותן חסות לבני תערובת, סכנה היא לשני הצדדים, למציל ולניצול, שאם לא כן למה לדאוג להסתרתם, אם אין חשש לחייהם.

גם כשהסביבה הייתה עוינת פחות, וסכנת הלשנה לא איימה בצורה חריפה כל כך, עדיין סכנה הייתה בכך. מעשה בצרפתי שהחזיק בחווה קטנה מחוץ לפריס – ספק כפר, ספק פרבר – ויהודים עברו לגור שם. תושבי הכפר ידעו על הימצאותם של זרים, אך לא ברור אם ידעו שאלה יהודים או סברו שאלה מתנגדי משטר הכיבוש, מכל מקום איש לא הלשין. המקום לא היה על אם הדרך, והגרמנים לא טרחו לחפש בסביבה. כך נמשך המצב למעלה משנתיים. אף שהסכנה כאן לא הייתה מוחשית כבמקומות שהייתה נוכחות גרמנית מובהקת, בכל זאת סכנה אפשרית הייתה כאן, כי פשיטה גרמנית איימה בכל מקום, וכבר היו דברים מעולם. לכן ראתה הוועדה מצילים כאלה כממלאים אחר התנאי של סיכון נפש, וכך הוכר בעל החווה כחסיד אומות העולם.

העיקרון של פעולה מרצון היה קריטריון מכריע גם בשאלת הכרתה של ילדה בת 10 כשותפה להחלטת הוריה לתת מחסה ליהודייה. המעשה היה בהולנד, זוג צעיר הסתיר בביתו משך שלוש שנים תמימות אשה יהודייה. לזוג הייתה ילדה בת 10 והיא ישנה בחדר אחד עם הניצולה, ושעות רבות בילתה איתה בחדרן המשותף כדי להקל על בדידותה של האשה. הילדה אף שמרה את הדבר מפני חבריה לספסל הלימודים.
נתעוררה מחלוקת סביב השאלה אם זכאית ילדה לתואר "חסידת אומות העולם" כמו הוריה. הילדה, טענו אחדים, קיבלה את נוכחות היהודייה כעובדה שקבעו הוריה ולא פעלה מיזמה אישית שלה. גם הסיכון של "שם נפשו בכפו" לא פעל כאן. ואף על פי כן, היו שטענו, כי יכולה ילדה להתנגד התנגדות נמרצת לרצון הוריה ולהכביד עליהם את הסתרת היהודייה בביתם. אבל ילדה זו סייעה ביד הוריה והשתתפה בסודם מתוך ידיעה והבנה, וכמו הוריה הייתה גם היא שותפה לסכנה. הטיעונים האלו הם שהכריעו, וזכתה גם הילדה כמו הוריה לתואר "חסיד אומות העולם".
ממקרה זה אין להסיק נקיטת קו עקבי בהענקת התואר לילדים בצד הוריהם. בדרך כלל לא זכו בתואר ילדים מתחת לגיל 12, אלא אם כן הוכחה השתתפותם בסיוע להורים וליהודי המסתתר אצלם, כגון בהבאת אוכל ומצרכים חיוניים אחרים למקום המחבוא.

מתן עזרה בעקיפין
מציל שלא הסתיר יהודים בביתו שלו אלא דאג להם למקומות מסתור אחרים או עזר להם למצוא מקומות מחסה גם הוא הסתכן וראוי להיחשב כחסיד אומות העולם. במקרים אלא היה צריך להוכיח את הקשר של המציל למעשה ההצלה, כי רק אפשרות של גילוי הקשר סכנה היא למציל.
הדבר נכון לא רק בסביבה עוינת, ששם הייתה סכנה כפולה, הן מפני השלטונות והן בשל הלשנה מצד האוכלוסייה המקומית, אלא גם בסביבה עוינת פחות.
לגבי עזרה עקיפה בסביבה עוינת פחות, בבלגיה ובצרפת. לאחר הכיבוש, בספטמבר 1943, סייעה מורה בלגית לילדה שהייתה תלמידתה לפני המלחמה להתקבל למנזר, ושם שהתה עד לשחרור. המצילה הייתה מבקרת תכופות את הילדה ועזרה לה לשמור על קשר עם אמה שהסתתרה במקום אחר, ונבצר ממנה לבקר את בתה שבמנזר, מטעמי זהירות. הוועדה התרשמה שהמורה הסתכנה מאוד בדאגה לילדה ובביקוריה במנזר, והכירה בה כחסידת אומות העולם.

כדי לזכות בתואר "חסיד אומות העולם" במקרים שבהם באה העזרה בעקיפין, נדרשה הוכחה שהייתה מעורבות אישית של המציל במעשה ההצלה, ושהייתה בכך משום סכנה למציל. אם שני תנאים אלה לא הוכחו או שהוטלו בספק, הייתה ההחלטה קשה והתקיים דיון מעמיק ביותר, בהתאם לנסיבות המיוחדות של המקרה.

מתן עזרה תוך כדי מילוי תפקיד
הוועדה דנה גם בשאלה אם העזרה שנתנו ליהודים פקידי מִנהל וממשל תוך כדי מילוי תפקידם, יש בה משום "שם נפשו בכפו" או שמא הכיסוי הלגיטימי חיפה עליהם?
שאלה זו התעוררה בדיון בפעולתם של שני פקידים בכירים במשרד המשפטים הבלגי אשר עשו למען יהודים עצורים אצל השלטונות הגרמניים. לפי הסכם בין השלטון הצבאי ובין הממשל הבלגי הייתה לבלגים אוטונומיה מלאה בעניינים אזרחיים. החל באפריל 1943 פנו שני הפקידים למִנהל הכיבוש הגרמני, וביקשו לשחרר יהודים וגם לא יהודים שהיו במעצר. לרוב נענו השלטונות הגרמניים לעתירתם, וכך ניצלו עשרות יהודים מלהישלח מזרחה למחנות המוות. אין ספק שבפעולתם עזרו ליהודים רבים להימלט מן המוות בעוד מועד.
בדיון על זכאותם לתואר "חסידי אומות העולם" עלו הנימוקים האלה:
1. שני הפקידים פעלו בתוקף עבודתם. 2. בעבודתם לא היה משום סיכון אישי.
לעומת זה עלו טיעונים אחרים שהצביעו על שני עקרונות חשובים: גילוי יזמה אישית, וסיכון נפש אפשרי;
1. שני הפקידים ידעו היטב את יחסם של הגרמנים לנושא היהודי ולו רצו להקל על עצמם ועל מלאכתם היו מקלים ראש בעניין שחרור יהודים, ובכל זאת גילו יזמה והתערבו ופעלו כדי לעזור. 2. אם סכנה בפועל לא הייתה שם, סכנה בכוח הייתה.
על כל אלה זכו השניים להיות חסידי אומות העולם.
גם עובד השגרירות השוודית בבודפשט, שעשה יחד עם ולנברג להצלת יהודי הונגריה, זכה להיות חסיד אומות העולם. ולנברג לא היה מצליח לעשות את מה שעשה להצלת יהודים רבים בלי עזרתם של עובדי השגרירות השוודית, שכמוהו יצאו לרחובות בעת ההפצצות מצד הצבא הסובייטי המתקדם, ובעת מעצרם והתעללויות של אנשי "צלב החץ" המתפרעים נחלצו יחד אתו לעזרת יהודים. הסכנה שהסתכן אותו עובד השגרירות השוודית, והמספר הרב של יהודים שניצלו, בעיקר בעת מצעד המוות הנורא בנובמבר 1944, חברו יחד לזכות גם את עוזרו של ולנברג בתואר "חסיד אומות העולם".

סוגיה שונה במקצת היא זו של אנשי מחתרת שנצטוו לעזור לנרדפי המשטר הנאצי, ותוך כדי מילוי משימתם סייעו גם ליהודים במצוקה. האם יש להכיר בהם כחסידי אומות העולם?
פעולת ההצלה הייתה צריכה להיות פעולה המכוונת מלכתחילה לטובת יהודים, ולא להיעשות במסגרת תפקיד במחתרת. אם מפעולה מחתרתית יצאו נשכרים בדיעבד גם יהודים, אין לראות בזה פעילות יוצאת דופן אלא אם כן הוכח שמלכתחילה עשה מי שעשה כדי להושיע יהודים במצוקה.
במערב אירופה לא הייתה האווירה האנטישמית קשה כזו שבמזרחה. אנשי מחתרת רבים הצילו יהודים, בלי קשר לחברותם במחתרת. זוג צרפתי שהעסיק יהודים והחביא אותם בבית החרושת שבבעלותו. בני הזוג ניצלו את קשריהם עם המחתרת להמציא תעודות מזויפות. כך היו היהודים יכולים לנוע באופן חופשי. בני הזוג הוכרו כחסידי אומות העולם.

גם בפעולת הצלה שמקורה בהוראה מגבוה בדקה הוועדה את ממד היזמה האישית מצד המציל, כלומר, באיזו מידה פעל האיש מעבר להוראות הממונים עליו, ומה הסכנה שנשקפה לו מכך.

קשה מאד הייתה ההכרעה במידת הסיכון שנטלו עליהם גרמנים שסייעו ליהודים תוך מילוי תפקידם.
גרמני אחד שעבד בתור "נאמן" מטעם השלטונות של מפעלי הנפט הרבים בעיר דרוהוביץ' שבמזרח גליציה, הציל מאות יהודים, או לפחות דחה את גירושם לתקופת מה בהעסקתם במפעלים שבפיקוחו. לא כל העובדים היהודים היו מומחים ובעלי מקצוע, היו ביניהם גם נשים ואנשים שלא היה להם כל מושג בעבודה בתעשיית הנפט. אמנם היה מי שביקש לטעון שכל מעשיו של האיש לא היו אלא על מנת להפיק תועלת מרבית למאמץ המלחמתי הגרמני.
לזכותו הועלו הנימוקים האלה:
1. העסקת נשים (עקרות בית לשעבר) ועובדים בלי רקע מקצועי.
2. לפני האקציות, דאג להזהיר בעוד מועד את עובדיו כדי שימצאו להם מסתור.
3. סכנה אישית הייתה צפויה לאיש, לו גילה הגסטאפו את מעשיו.
מעשיו של ה"נאמן" הצביעו על הדאגה האישית לשלום מאות היהודים שבתחום מפעליו. יזמה אישית וסיכון רב היו במעשיו, ואלה זיכו אותו בתואר.

מחאה גלויה והפרת הוראות
פרק זה ענינו באותו קומץ של אנשים שלא הסתירו יהודים, לא במישרין ולא בעקיפין, אלא יצאו בגלוי נגד הגזירות האנטישמיות ובכך סיכנו את עצמם, היש לראות בהם חסידי אומות העולם?
לכאורה, לא היה לפרשה זו מקום בדיון על חסידי אומות העולם, כי שום פעולת הצלה לא הייתה כאן. אבל האיש "שם נפשו בכפו", סבל רב סבל האיש בגלל שהעז לצאת בגלוי נגד היטלר בעניין רדיפת היהודים.
סופרת אוסטרית, שלפני סיפוח ארצה לגרמניה הנאצית כתבה מאמרים בגנות האנטישמיות, פרסמה ספר שבו היא מוקיעה את השקר מאחורי ההשמצות. היא נשאה דברי מחאה באסיפות פומביות, כי ראתה באנטישמיות סכנה לכלל האנושות.
אחד מחברי "הוועדה לציון חסידי אומות העולם" פגש אותה באחת מאותן אסיפות שהתקיימה בהרי הקרפטים ב- 1937:
    לא אשכח הופעה זו כל ימי חיי. זה היה סיכון גדול באותה שנה שבה היו באוסטריה רציחות על כל צעד ושעל... לארגן תנועת נוער נגד האנטישמיות, לנאום בגלוי נגד האנטישמיות – זו היתה מלחמה נואשת של אשה אחת שסיכנה את חייה יום יום. היא שלחה את נעריה להפיץ את העתון בקרנות הרחוב. הילדים הוכו, היא הוכתה, הופנו כלפיה השמצות ואף איומים ובכל אלה עמדה. אם זה לא נקרא מאבק תוך סיכון חיים, אינני יודע למה קוראים סיכון, היא נלחמה להציל את יהדות אוסטריה.
במסגרת הדיון דנה הוועדה גם בכמה מעשי הצלה שלא מתוך סיכון נפש למציל, לא לחייו ולא לחופש האישי שלו. אבל סיכון לתפקידו, למעמדו ולרווחתו הכלכלית היה בהם. אדם העשוי לאבד את כל אלה בשל הצלת יהודים תוך הפרה גלויה של הוראות הרי הוא במקרים יוצאי דופן בגדר של "שם נפשו בכפו".
קונסול פורטוגל בבורדו שבצרפת, נצר למשפחת אצילים וקתולי, בניגוד להוראות ממוניו נתן ביוני 1940 אשרות מעבר פורטוגזיות לאלפי יהודים כדי שימלטו מפני הגרמנים המתקדמים במהירות לעבר עיר זו. כשהוחזר לארצו פוטר מתפקידו, ונשללו ממנו כל זכויות הפנסיה שצבר בעבודה נאמנה במשרד החוץ במשך שנים רבות. הוא איבד את כל רכושו, ומת בשברון לב.
גם קונסול יפן בקובנה שבליטא, הפר את הוראות ממשלתו ונתן אשרות מעבר יפניות לאלפי יהודים שנמלטו מפולין. כדי שבאמצעותן יוכלו לצאת את ליטא בעוד מועד ולעבור את ברית המועצות (שהתנתה את המעבר בגבולותיה בהצגת אשרות כניסה למדינות אחרות). כך ניצלו אלפים מהתופת הנאצית, איש זה נענש ופוטר מתפקידו.
קצין משטרת הגבולות בשוויצריה הפר הוראות ופתח את הגבול לפליטים יהודים שהתדפקו על שערי הכניסה בצפון מזרח המדינה לאחר ליל הבדולח בגרמניה, והציל בכך אלפי יהודים. הוא הועמד לדין משמעתי ופוטר ממשרתו בלי זכות פנסיה ופיצויים, והתקיים בדוחק במשך שנים רבות.
עונשם של שלושה אלה היה כבד, תוך סיכון מעמדם ועתידם הם עשו מה שעשו והצילו יהודים רבים מאוד. מעשים אלה זיכו אותם להימנות עם "חסידי אומות העולם".

סיכום
התואר "חסיד אומות העולם" הוענק אם נתקיימו תנאים אלה:
  1. יזמה של המציל.
  2. קשר ברור ומובהק בין המציל ופעולתו לבין הניצול.
  3. ידיעה ברורה שעיקר כוונת המציל להציל יהודים, ופעילותו לא הייתה מכוונת לכלל נרדפי הנאצים.
  4. המציל עשה שלא על מנת לקבל תשלום כספי כ"כופר נפש". גם אם ניתנה תמורה כספית – שימשה זו לכיסוי ההוצאות, המזון וכיוצא באלה, ולא היה בה משום סחיטה.
  5. ומעל לכל אלה – סיכון נפש, ביודעין מתוך נחישות הדעת. אפילו הייתה צפויה סכנה של ממש לחייו ולשלומו, ובמקרים מיוחדים – לרווחתו הכלכלית ולמעמדו החברתי והמקצועי.
  6. אימות כל אלה בעדויות ניצולים ו/או תיעוד מתאים.



הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016