זכור - אמונה בימי השואה

מן המחקר


קטעים מתוך ספרו של רוני שטאובר
"הלקח לדור" – שואה וגבורה במחשבה הציבורית בארץ בשנות החמישים
ירושלים - תש"ס

שאלת הנצחת יהדות אירופה הועלתה ברבנות הראשית עוד לפני תום המלחמה. בראשית 1946 נדונה סוגיה זו במסגרת הוועדה המייסדת של מפעל הנצחת זכר קדושי הגולה. ועדה זו הוקמה בחסות הרבנות הראשית, למורת רוחם של הוועד הלאומי והנהלת "יד ושם", שחששו מפני הקמתו של מפעל הנצחה מתחרה. במנשר שפרסמו הרבנים הראשיים באותה תקופה "לאחינו ואחיותינו בארץ ישראל", נאמר כי "הרבנות הראשית החליטה להנציח את זכר הקדושים בהתאם לחוקי התורה ורוח המסורת העברית". דרכי ההנצחה כללו בין השאר הדלקת נר נשמה לאומי לזכר קרבנות השואה במקומות הקדושים, קריאת תהילים, לימוד משניות ואמירת קדיש בקביעות לעילוי נשמותיהם של הנרצחים.
במוקד תכניתה של הרבנות הראשית עמד הרעיון להנציח את זכרם של הנרצחים ב"ספרי זיכרון כלל ישראלי", אשר בהם "ירשום כל איש עברי וכל אישה עבריה את שמות הקרובים להם שנספו... לרגל השמדת מיליונים שלא זכו אף לקבר ישראל". נאמר כי ספרי זיכרון אלו "יסודם במנהג עתיק בישראל כבר בימי הביניים". הכוונה הייתה לנוהג שרווח בעיקר בקרב יהדות אשכנז בימי הביניים לחבר ספרי יזכור ("ממורביכר"), שנועדו לשמר בעיקר את שמות הנפטרים או הנרצחים, ותיארו בין השאר גם את מעשי ההרס והחורבן שפקדו את הקהילות היהודיות. בכך ביקשו חברי הרבנות הראשית להדגיש, כי מפעל הזיכרון שיזמו הוא המשך למנהגי ההנצחה שנקבעו בקהילות ישראל מקדמת דנא בעקבות אסונות שהתרגשו עליהן.
גם התפיסה שהתגבשה בוועד הלאומי ובהנהלת "יד ושם" באשר להנצחת הנרצחים עוצבה על בסיס הדגם המסורתי של ה"ממורביכר". עם זאת, בדיוני המוסדות הלאומיים והנהלת "יד ושם" עלתה, כזכור, גם שאלת הנצחת התגובה היהודית בשואה, בעיקר שאלת הגדרת המושג "גבורה" וייחודו של המרד המזויין. לעומת זאת, בתכניות הרבנות הראשית לא עלתה כלל שאלת ההבחנה בין אירועי השואה לבין פרשת "הגבורה", או בין היהודים שהובלו להשמדה בלא התנגדות לבין מורדי הגטאות והפרטיזנים. קרבנות השואה, כולם, תוארו במנשר שחיברו הרבנים הראשיים כמי "שמסרו נפשם על קדושת שם אלוקי האומה", כלומר כמי שמותם הוא פרק נוסף במרטירולוגיה היהודית מימי הביניים. ב- 1946 קרא שמואל זנוויל כהנא [פעיל בנושא ההנצחה, מנכ"ל משרד הדתות בעתיד] לראשי הציונות הדתית להיאבק בתקיפות כדי שהנצחת יהדות אירופה תעוגן בדרכי הזכירה המסורתיים. "ישנה נקודה שרוצים לטשטש אותה – שהרוגינו עלו לקידוש השם ב'שמע ישראל'. רוצים למלא את הצוואה בתוכן זר. אך היה לה תוכן אחד, תוכן של קידוש השם. בהנצחת זכר הגולה צריך תוכן זה לבוא לידי ביטוי".
בדיונים שהיו ב- 1946 במועצת הרבנות הראשית ובוועדה המייסדת של מפעל הנצחת זכר קדושי הגולה, הועלתה גם שאלת קביעת מועד יום הזיכרון לשואה – יאהרצייט כללי. אותה עת, כבר התקיימו במחנות העקורים ובקהילות יהודיות שונות ימי זיכרון להנצחת בני הקהילה שנרצחו בשואה. היאהרצייט נקבע על פי רוב ביום הגירוש האחרון של אנשי הקהילה למחנות המוות או ביום חיסול הגטו. למוסדות הלאומיים הגיעו אף פניות להכריז על הימים האלה ימי זיכרון בארץ.
לעתים עוררה קביעת מועד יום הזיכרון התנגדות עקרונית בקרב אנשי הרבנות מפני שעמדה בניגוד להלכה או למנהגי המסורת היהודית. כזו הייתה למשל עמדתה בנוגע להחלטת מועצת הקהילות היהודיות בצ'כיה בפברואר 1946 לקבוע את מועד יום הזיכרון להשמדת יהודי צ'כיה בי"ד באדר. "אסור לעשות דבר של הספד ביום י"ד אדר שהוא יום הפורים בכל תפוצות ישראל וערב פורים בירושלים".
היה צורך לקבוע יום אחד בשנה שבו יבכו יהודים את החורבן והוא ישמש יום זיכרון לאמירת קדיש, להדלקת נר נשמה וללימוד משניות. לכן קבעה הרבנות הראשית את צום העשרה בטבת יום שנה לשעה ולדורות לקדושי קהילות ישראל באירופה, מיליוניות [מיליוני] חללים, שאין סמוכים לקביעת יום מותם – העשירי בטבת הוא לבניהם ולקרוביהם כדין יום זיכרון לכל הלכות אבלות.
בהחלטת הרבנות הראשית לקבוע את עשרה בטבת ליום השואה, באה אפוא לידי ביטוי התפיסה כי השואה, למרות היקפה חסר התקדים, היא הגלגול המודרני של מעשי החורבן וההרג הטבועים בתולדותיו של עם ישראל. בהודעה של משרד הדתות ליום עשרה בטבת, הוא יום הקדיש הכללי, נאמר כי "בשנת תש"ט גלגלו מארי דאתרא דישראל שליט"א הרבנות הראשית לישראל, ליום זה [עשרה בטבת] גם את יום זיכרון השואה לששת מליוני אחינו שנרצחו על ידי המנאצים הנאצים".
יש להדגיש כי הרבנות הראשית לא התנגדה לקיים יום זיכרון קבוע גם לפרוץ המרד בגטו ורשה, ב- 19 באפריל 1948.
נשיאי הרבנות הראשית לארץ ישראל, הרבנים יצחק אייזיק הלוי הרצוג ובן ציון מאיר חי עוזיאל, הכריזו על עשרה בניסן תש"ח (התאריך העברי שהקביל ב- 1948 ל- 19 באפריל) יום זיכרון למורדי הגטו.

..."אנו קוראים לכל יישובנו בארץ להתייחד ברטט קודש עם זיכרונם של קדושינו הי"ד"... ולהתחזק ביטחוננו בצור ישראל וגואלו במאבק הנוכחי. היום יום שני י' בניסן תש"ח מוכרז בזה יום זיכרון בלימוד פרק משנה בסדר קודשים ואמירת קדיש דרבנן על ידי כל הציבור והדלקת נרות נשמה בכל בתי הכנסת ובכל בתי הכנסיות.

חבר הכנסת נורוק, שייצג את הרבנות הראשית והציונות הדתית, יצר סינתזה בין שתי הגישות בנוגע לאופיו ולמטרותיו של יום הזיכרון – בין הגישה שראתה בהנצחת מרד הגטאות את תכליתו של יום הזיכרון, לבין הגישה שגרסה כי תכליתו של יום הזיכרון להיות יום אבל לנרצחים בתקופת השואה...
ייחודו של המועד שנבחר, כ"ז בניסן, הוא בהיותו סמל מחד גיסא למרד ומאידך גיסא לחורבן, שכן הוא חל "בימי הספירה, שבהם הושמדו על ידי אבות אבותיהם של הנאצים, אנשי מסעי הצלב קהילות קדושות רבות", פרעות תתנ"ו, שהתרחשו בימי ספירת העומר, עם ראשיתו של מסע הצלב הראשון.
הטעם לנכונותה של הציונות הדתית להסכים לקביעת יום הזיכרון בכ"ז בניסן היה קשור בהנחה, כי גם יום עשרה בטבת ימשיך להיות יום זיכרון לנרצחים בתקופת השואה וזאת במקביל לכ"ז בניסן. יום עשרה בטבת יהיה יום ההנצחה המסורתי על פי מנהגי האבלות היהודיים, ואילו כ"ז בניסן יהיה יום הזיכרון הממלכתי.

ירושלים
ראשיתו של אתר הנצחה זה [בהר ציון], הסמוך למקום בו קבור לפי המסורת היהודית המלך דוד, בהחלטת הרבנות ב- 1949 לגנוז במקום ספרי תורה שהובאו בעיקר מפולין. ב- 1949 נגנזו במרתף השואה גם עשרות צנצנות אפר, מאפרם של הנרצחים במחנות השמדה באוסטריה, בגרמניה ובפולין. כן נגנזו במקום גווילי תורה ותשמישי קדושה מחוללים, חפצים שונים כמו סלים ותיקים שנעשו מגווילי תורה, חפצי דת שהובאו מבתי כנסת שנחרבו ו"לידם חפצי דת שנעשו מתוך גבורה עילאית על רקע השואה במחנות".
בפרסום שתיאר את הצבתה של מצבת זיכרון בצורה של כבשן בהר ציון, נאמר כי המצבה מסמלת את "סבל ישראל המובל לכבשן מימי היהודי הראשון אברהם אבינו דרך מורדי עולם עד כבשונות ההשמדה של דורנו".
במהלך שנות החמישים עסק כהנא רבות בניסיונות להרחיב את מסגרת פעילותו של מרתף השואה. הוא יצר מסגרת לאזכרות שנתיות של הקהילות השונות והגה תכנית להקים "כחמישים חדרים להנצחת הקהילות שבגולה החשובות ביותר לחיי המסורת והדת".
...במוקד ההנצחה המסורתית בהר ציון עמד זיכרון חורבנן של הקהילות היהודיות, החרבתם של מרכזי החכמה והלימוד היהודיים במזרח אירופה, הפגיעה בבתי הכנסת וחילול ספרי הקודש...
המסגרות התוכניות של ימי הזיכרון בהר ציון לא חרגו מנוהגי האבל וההנצחה היהודיים המסורתיים, בהתאם לתפיסה הגורסת כי השואה הייתה פרק נוסף במסכת האסונות שפקדו את עם ישראל בגולה.

(רוני שטאובר, "הלקח לדור", ירושלים, תש"ס, עמ' 53–55, 59–60, 136–137, 141)



הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016