תחקיר החודש

קטעים על פי מאמרו של פרופ' דן מכמן
"חיים דתיים יהודיים תחת השלטון הנאצי"
בתוך "השואה וחקרה"

המדיניות הנאצית כלפי הדת היהודית והיהודים הדתיים.
האנטישמיות הנאצית נבדלה מצורות קודמות של שנאת יהודים ואנטי יהדות בתפיסותיה הגזעניות. אמנם, תפיסות אלה יושמו לראשונה רק ברייך השלישי, אך מקורן היה במוחותיהם של הוגי דעות אנטישמיים מודרניים וגזעניים במחצית השנייה של המאה התשע עשרה. "יהדות" כמושג וכתופעה נתפסה אצלם ככוללת שאיפה לשליטה בעולם, ניצול קפיטליסטי, קומוניזם, חומרנות מטמטמת, קוסמופוליטיזם, מתירנות מגונה, "חופש" עיתונות תוקפני וכד'. "היהדות" ייצגה וגילמה בעיניהם את כל ההיבטים השליליים של "מודרניזם" ו"מודרניזציה"...
בתקופה שבה פרחו תיאוריות גזעניות... והתנהל תהליך מזורז של חילון, הוצגו "המאפיינים השליליים" של "היהדות" כתכונות של "ה(אנטי)-גזע היהודי". כל האנטישמים הגזעניים העקרוניים הדגישו, כי העוינות בין יהודים ללא יהודים אינה נובעת מעניינים שבדת ובאמונה, וכי

בעיית היהודים עלולה להתקיים אפילו אם יפנו כל היהודים עורף לדתם וייסחפו לאחת הכנסיות השוררות אצלנו, ואפילו אם תיבטלנה הדתות לחלוטין; אם יקרה דבר כזה, הבעיה תהיה אף קשה יותר ממה שהיא כעת. (דירינג).

הפעולה האנטי יהודית הכלל ארצית המאורגנת הראשונה… היתה חרם כלכלי על היהודים בגרמניה, שצריך היה להתחיל ב- 1 באפריל 1933 ולהימשך עד להודעה חדשה… יום זה היה שבת, כלומר, יום שבו על היהודים לשבות ממילא לפי מצוות הדת, ולפיכך לא יום הולם במיוחד לחרם...
השחיטה היהודית שימשה בפי אנטישמים כבר מראשית המאה העשרים כביטוי חזותי סמלי ל"אכזריות" היהודית. עוד ב- 1926 – לפני עלייתם לשלטון – החלו הנאצים במאבק ציבורי נגד השחיטה... זמן קצר לאחר עלייתו של היטלר לשלטון נעשו הכנות להנהגת חוק כזה בכל רחבי גרמניה. ואכן, חוק כלל ארצי שאסר "עינוי בעלי חיים" התקבל ב- 12 באפריל 1933; גם הוא אסר שחיטה בלא הימום הבהמות. ברם, למרות שהשחיטה היהודית על פי ההלכה לא יכלה עוד להתקיים בגרמניה, יבוא של בשר כשר מדנמרק, שוודיה וארצות אחרות הותר...
ביטוי מובהק נוסף ליחס זה של השלטונות לענייני דת מצוי בחוקי נירנברג (15 בספטמבר 1935). החוק החשוב ביותר מבין אלה מבחינת האנטישמיות, "החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני", אסר נישואי תערובת... בין יהודים לבין "נתיני המדינה בעלי דם גרמני או בעלי דם קרוב לו". חוק זה פגע, כמובן, רק ביהודים שאינם שומרי מצוות ומתבוללים, ולא ביהודים האורתודוכסים...
הנאציונאל סוציאליזם מיקד את פעולתו בתחום היהודי מראשית עלייתו לשלטון ב"דחיקת ההשפעה היהודית על החיים הגרמניים". ההשפעה היהודית הקלוקלת – על פי ראיית האנטישמים הגרמנים – באה מצד "היהודים הקפיטליסטים", היהודים בעיתונות, היהודים באמנות… חיים דתיים יהודיים, נושא שהיה פנים יהודי וללא השלכה של ממש על מערכת היחסים בין "חיי הלאום" הגרמניים לבין היהודים (לפחות לא בעיני הנאצים), היו אפוא תחום שלא זכה להתעניינות של ממש...
וילי מאינץ, המנהל האדמיניסטרטיבי של ישיבת הרב י' הופמן בפרנקפורט ע"נ מיין, אף העיד, כי באמצע שנות השלושים

הותר בהוראת הגסטאפו [לקיים] בלי הודעה ואישור מוקדמים רק חינוך דתי (קורסים והרצאות), ורק בחדרים שבבתי הכנסת. כל הפעילויות האחרות [של הקהילה] בעלות אופי תרבותי או אומנותי נזקקו בכל מקרה ומקרה לאישור מפורש של הגסטאפו [ההדגשות שלי ד"מ].

יתרה מזאת, ביהדות גרמניה של השנים הראשונות לשלטון הנאצי ניכרת פריחה תרבותית מפתיעה...
בתי כנסת ותשמישי קדושה הפכו במרוצת הדורות לסמלי היהדות, ואת המתקפה עליהם והפגיעה בהם אפשר להבין לאו דווקא כניסיון לפגוע בדת… ב"ליל הבדולח" שיזם שר התעמולה גבלס, היו בתי הכנסת ליעד הפגיעה העיקרי. ואולם לפורעים היו בתי הכנסת, ספרי התורה, ספרי הקודש וארונות הקודש שחוללו בגדר "סמלי היהדות" גרידא; רק כך ניתן להבין, שאחרי אירוע זה נתאפשר ליהודים להמשיך להתכנס לתפילות בבתי כנסת שלא נפגעו או שנפגעו רק מעט, או בבתים פרטיים... ניכר הבדל של ממש בין מעצבי המדיניות האנטי יהודית הרציניים והאידאולוגיים, אשר חסרו התעניינות מיוחדת בהיבט הדתי של היהדות; לבין הפופוליסטים כגבלס ושטרייכר ועמם מספר לא קטן של נאצים מן השורה, שדימוייהם האנטישמיים שאבו מהמסורת האנטי יהודית הנוצרית, ואשר נטו לכלול דווקא מוסדות דת ותשמישי קדושה ביעדי הפגיעה שלהם.
עם התפשטותו של הרייך השלישי מאז שנת 1938 ואילך (סיפוח אוסטריה והכיבוש הדו שלבי של צ'כוסלובקיה), ובמיוחד מאז הפלישה לפולין, התגוונה התמונה עוד. שכבה שלמה חדשה של אנשי מינהל מונתה לפעול בארצות הכבושות ברחבי אירופה... אנשי המינהל הללו [נקטו] מדיניות עצמאית שהושפעה מרקעם האישי ומהנטיות של קבוצת המינהל הגרמנית המקומית שבתוכה פעלו; אופי קבוצות המינהל השתנה מארץ לארץ וממקום למקום.
בנסיוננו לבחון את חשיבות הרקע האישי של המינהלנים היחידים, ברור לנו כי השפיעו עליהם הן מסורות נוצריות והן התעמולה הנאצית... ברור שבהקשר זה היתה משמעות והשפעה לדימוי הקריקטוריסטי הסטראוטיפי של יהודים...
הסטיריאוטיפ היהודי הזה נשא מאפיינים המיוחדים לקבוצות של יהודים אורתודוכסים ממזרח אירופה, בעיקר ל"טיפוס החסידי". בגרמניה עצמה כמעט שלא היו יהודים דמויי הקריקטורות האלה...

החיילים הצעירים, שבביתם לא ראו מעולם יהודים כאלה הריעו מרוב שמחה. הנה הם לפניהם, השונאים של גרמניה, של האנושות! עתה יבואו חשבון עמהם בעד כל הצרות של חוזה ורסאי, בעד גרמניה שנשארה ללא "לבנס ראום" ["מרחב מחיה"] – בדיוק כפי שנלמד בבית הספר הנאצי.

נראה, שבחוגי ס"ס בכירים הוחשבו נושאי הדת היהודית יותר מאשר בחוגים נאציים אחרים, שכן הדת היהודית צוירה כאן כמקור העקשנות היהודית. ואכן, ידוע לנו שבמקרים רבים הושפלו יהודים בעלי פאות וזקנים במזרח אירופה...
העובדה שהדימוי של "היהודי" הוא שהותקף בעיקרו של דבר, ולא היהודי הדתי או היהדות הדתית בתור שכאלה, ניתנת להוכחה בחוסר העקביות המפתיע שבהתנהגות הגרמנים בענייני הדת היהודית בכל רחבי אירופה.
דוגמה הממחישה זאת היטב ניתן להביא מהעיר קובנא, שהוזכרה כבר לעיל כמקום שבו רבנים ותלמידי ישיבה היו בתחילת הכיבוש מוקד לפגיעה. בשל התנסות זאת העדיפו רבנים, תלמידי ישיבות ופעילי בתי כנסת להשתלב בציבור הרחב כפועלים ובעלי מלאכה, הם שינו את מראם החיצוני, גילחו פאות וזקנים, ולבשו בגדים רגילים. מתברר שלאחר נקיטת צעדים אלה הם לא היו עוד מוקד לתוקפנות הגרמנית – יותר מאשר תושבי גטו אחרים; השלטונות הנאציים לא חיפשו עוד אחרי "רבנים" או תלמידי ישיבות...

---

נבחן עתה את ההבדלים במדיניות הנאצית בנושאים בעלי חשיבות לחיים היהודיים – תפילות, מזון כשר ותשמישי קדושה – בארצות כבושות שונות.

תפילות. ב- 26 בינואר 1940, חודשים אחדים לאחר כיבוש פולין, נאסרו תפילות בציבור ברחבי "הגנראל גוברנמן"; במקרים אחדים נשפטו ונענשו אנשים שעברו על איסור זה. אדם צ'רניאקוב, יו"ר היודנראט בוורשה, נקרא פעמים אחדות לשלטונות הגרמניים לאחר גילוי תפילות בלתי לגאליות, והוזהר בנדון. ברם, כשנה לאחר מכן שוב הותרו תפילות בציבור בשבת ובמועדים; בוורשה החל הדבר, למשל, לאחר פרסום צו של מושל "הגנראל גוברנמן", האנס פראנק, מיום 4 במארס 1941. במקומות אחדים, כגון בבנדין, נסגרו בתי כנסת תיכף לכיבוש ב- 1939, אך זמן קצר לאחר מכן נפתחו מחדש. במקומות אחדים בפולין הרשו מפקדים מקומיים קיום תפילות בבתי הכנסת במשך כל תקופת הכיבוש, עד שאחרון היהודים גורש מהמקום; במקומות אחרים, לעומת זאת, היו התערבויות תמידיות, התנכלויות ופגיעות בתוספת פיקוח מתמיד על כל פעילות הנוגעת לבית הכנסת...

מזון כשר ותשמישי קדושה. בקהילת אנדריכוב בפולין נאסר יו"ר הקהילה ואחר כך פוטר מתפקידו בידי הגרמנים בשל נסיונו לדאוג להביא בשר כשר ממקומות אחרים (הדבר אירע, כנראה, בחודשים הראשונים של שנת 1940).
אפיית מצות הותרה רשמית בפולין לקראת פסח ת"ש (1940) ותש"א (1941); האפייה וחלוקת המצות בוצעו על פי רוב תחת פיקוח היודנראטים...
במקרים אחדים, אף כי יוצאים מן הכלל, ניתנה רשות מיוחדת לייבא מצרכי דת מיוחדים שלא היה אפשר להשיגם בשטחי הכיבוש. לסוכות תש"ב (1941) ייבאה הרבנות בהולנד 300 אתרוגים מאיטליה...

פעילות דתית במחנות. אף ביחס למחנות אין לקבל את ההכללה כי "במחנה נמחק קיום הדת והפולחן הדתי... לא הורשה פולחן דתי, ולא נתקיימו שום סימנים לחיי דת"... אמת, במחנות ההשמדה, לשם נשלחו בסופו של דבר היהודים, לא היה אפשר כמעט לקיים סימן לחיי דת... ברם, במחנות האחרים היו תנאי החיים והמשטר בלתי אחידים, גם אם קיום פעילות דתית לא הותרה בהם באופן רשמי. לפיכך, יש לנו מידע רב על פעילות שכזאת, שנעשתה לעתים תוך סיכון גדול, לעתים תוך סיכון פחות או אף כאשר היתה עין מודעת מצד השלטונות הגרמניים...

במחנה המעצר פואטייה בשטח הכיבוש בצרפת, חגגו האסירים את שמחת תורה בפרהסיה ב- 1941. במחנות העבודה סביב פיוטרקוב טריבונלסקי התקיימו תפילות בקביעות. ובמחנה אחד, שהיה סמוך למפעלי זכוכית, שוחררו היהודים מעבודה ביום כפור...

סיכום ומסקנות
במכלול רדיפות היהודים החריפות והנוקשות היה קיים חוסר עקביות תמידי בתחום היחס לענייני הדת היהודית. חוסר עקביות זה נבע מהיעדרה של מדיניות מוסמכת והנחיות ברורות בנדון מצד מוקדי שלטון מרכזיים. דימויים אנטישמיים מסורתיים בדבר "מהות" היהדות והיהודים היטו את הראייה מהמהות האמיתית של היהדות ומהמנהגים והפעולות החשובים ליהודים הדתיים עצמם. הידרדרות התנאים לקיום חיים דתיים התחוללה כחלק מהידרדרות הכללית של החיים היהודיים תחת העול הנאצי.

(דן מכמן, "השואה וחקרה, המשגה, מינוח וסוגיות יסוד", מורשת, תשנ"ח, עמ' 193–210)


הדפסה