תחקיר החודש

כ' סיוון – יום הזיכרון לשואת יהודי הונגריה

עוד לפני כניעת גרמניה הנאצית ותום מלה"ע השנייה, כשהיה כבר ברור לכל גודל האסון, הועלה הרעיון להנציח את זכר הקדושים שנרצחו ע"י הנאצים ועוזריהם בשנות המלחמה. הרב חזקיהו מישקובסקי - ראש ישיבת 'כפר חסידים' ואחד מחברי מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, שהיה רבה של קירנקי והצליח לברוח מן התופת ולהעלות לארץ ישראל, פנה בכסלו תש"ה לחבריו במועצה בהצעה מפורטת להכרזת שבעה ימי אבל לאומי וקביעת יום צום ואבל לדורות לזכר האסון הנורא. בנוסח ההצעה הנוגע ליום צום ואבל קבוע לדורות, נכתב:

הכינוס מכריז על יום צום קבוע לדורות, אם ביום הצום של האבל [אחד משבעת ימי האבל הכלליים שהוצע להכריזם באותה שנה] או יום אחר, שבו נתרבתה הרעה. לצום זה יהי' חומר ת"ב (רק אין ליל עמו), וזאת תהי' תקנה גדולה לדורות.

האדמו"רים מויזניץ ומסדיגורא הסכימו עקרונית עם הצעת הרב מישקובסקי, אך רבנים אחרים, ביניהם האדמו"רים מגור ומבלז, הגרי"ז סולוביצ'יק והחזון איש התנגדו להצעה. הנימוק העיקרי להתנגדותם היה שלא ניתן בדורנו לתקן יום תענית קבוע לדורות, כדוגמת ארבעת הצומות שתוקנו על ידי הנביאים על חורבן בית המקדש. וכך כתב החזון איש בתשובה להצעה זאת:

ענייני הלכה קבועים הם ע"פ התורה שעיקרן בכתב ופירושן בתורה שבע"פ, ואף נביא אין רשאי לחדש עד שמצאו להן סמך בתורה, וכשם שהגרעון בכלל נליזה מהתורה, כך ההוספה על מצוות התורה נליזה מהתורה. [...] כן קביעת תענית לדורות הוא בכלל מצוה דרבנן. ומה שיש בידינו הוא מזמן שהיתה עדיין נבואה ואיך נעיז פנינו דור שטב לן השתיקה - להרהר כזאת לקבוע דברים לדורות, והרי ההצעה הזאת מעידה עלינו כמתכחשים בכל חטאתנו ושפלנו, בזמן שאנו מלוכלכים בעונותנו ובפשענו, דלים וריקים מן התורה וערומים ממצוות, אל נא נעבור לגדולות ממנו נחפשה דרכינו ונשובה וזהו חובתנו כמה שנאמר הלא זה צום וגו'.

כשנה לאחר מכן התלבטו רבני הונגריה בשאלה דומה, בדבר קביעת יום אבל קבוע לשואת יהודי המדינה. הזרם הניאולוגי וזרם הסטטוס קוו קיבלו את יום כ"ד אדר, כיום זיכרון לשואת יהודי הונגריה, מפני שביום זה בשנת תש"ד נכבשה הונגריה ע"י הנאצים (19/3/1944). הם טענו שהיום הקובע הוא יום תחילת הפורענות, ונסמכו בהכרעתם על תקדימים הלכתיים. לעומת זאת, התנגדו הרבנים האורתודוקסים לקבל את היום הזה, והעלו את הנימוק ההלכתי, שאין בדורנו רשות לתקן יום אבל חדש לדורות. אך בניגוד לארץ ישראל, בהונגריה לא נמנעו עקב כך מלתקן יום אבל קבוע. התאריך שנתקבל על ידי הזרם האורתודוקסי היה יום כ' בסיוון. ביום זה נהגו יהודי פולין מקדמא דנא להתענות לזכר פורענויות קשות שפקדו את יהודי אירופה באותו תאריך. מבחינה זאת קביעת יום זה כיום אבל, לא הייתה תקנה חדשה. ומאידך לא נקבע יום זה מראשיתו כאבל על חורבן בית המקדש, אלא דווקא על פורענויות שפקדו את יהודי אירופה, ובתאריך זה אף היו השילוחים מהונגריה לאושוויץ וההשמדה עצמה בשיאם. בסליחות ליום כ' סיון, שנדפסו בבודפשט בשנת תש"ו, פורט הקשר בין יום האבל 'החדש' לזכר יהודי המדינה לבין היום הוותיק:

סליחות ליום כ' סיון שנקבעו על ההריגות דשנת ת"ח במדינת פולין מגאונים וקדושים זי"ע, ועתה נתחדש אורם באיזה שינויים למדינת הונגריא.
נערכו ונדפסו בהסכמת הרבנים הגאונים שליט"א ע"י הלשכה המרכזית לקהילות היראים דמדינתנו על הריגת אחבנ"י בני מדינתנו משנת תש"א והלאה ובפרט בשנת תש"ד תש"ה הי"ד ועל הריסת בתי כנסיות ובתי מדרשות וכליון ספרי תורה ושאר ספרים קדושים.(1)

תענית כ' סיון מופיעה בכתבי הפוסקים האשכנזים (ביניהם: באר היטב, שערי תשובה, משנה ברורה) המצטטים את דברי הרב אברהם אבלי, מחבר הפירוש 'מגן אברהם' על השולחן ערוך:

גם בשנת ת"ח נחרבו שני קהלות גדולות באותו היום כמ"ש בסליחות שחבר בעל השפתי כהן. גם נוהגין להתענות כ' סיון בכל מלכות פולין נהרא נהרא ופשטיה רפא שבריה כי מטה.(2)

גם המגן אברהם וגם רבני הונגריה מזכירים את כ' סיון, כתענית שנקבעה בעקבות פרעות ת"ח ות"ט שביצעו הקו'זקים האוקראינים המורדים בהנהגת חמלניצקי, ביהודי פולין.(3) פורענות זאת, הייתה אחת הגדולות ביותר בתולדות ישראל. במהלכה נרצחו רבבות יהודים באכזריות רבה, קהילות שלמות חרבו ואלפים רבים נטשו את ערי מושבם ונמלטו מערבה מאימת הפורעים. נתן נטע הנובר תיאר את האכזריות האיומה של הרג היהודים:

כל שלא יכלו לברוח... נהרגו על קדושת ה' במיתות משונות, קשות ומרות: קצתם פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים; וקצתם קיצצו ידיהם ורגליהם והשליכום על הדרך ועברו עליהם בקרונות ודרכום בסוסים; וקצתם פצעו בהם פצעים הרבה שלא יהיו כדי להמית והשליכום בחוץ שלא ימותו מהרה ויפרפרו בדמיהם עד שיצאה נשמתם. והרבה קברו בחייהם. ושחטו ילדים בחיק אמותם והרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים. ונשים מעוברות בקעו בטנן והוציאו העובר וחבטו בפניהן; וקצתן קרעו בטניהן ושמו חתול חי בתוך הבטן והניחון כך בחיים וקיצצו בהן ידיהן שלא יוציאו החתול החי מן הבטן... ולא היתה מיתה משונה בעולם שלא עשו בהן.(4)

גדולי הדור התייחסו לאסון זה כנקודת משבר בתולדות ישראל. הרב שבתאי כהן (הש"ך) כתב כרוניקה ליטורגית בשם 'מגילת עייפה' בנוסח מגילת איכה, והרב יום טוב ליפמן הלר (תוס' יו"ט) כתב את הקינה "אלה אזכרה" בנוסח הקינות על חורבן בית המקדש הנאמרות בתשעה באב:

אלה אזכרה בדמעות שליש, צעקה מרה גדולה.
אבוי, אוי, אללי! בזכרי שנתיים, לא היו כהנה לרע מיום שגלינו בגולה.
תיו חית זאת! שנה גן יי חשבנוה איש איש לנחלתו יהא עולה.
תיו טית אחת היא שנה דמי נשפך לא זו אף זו רעה חולה.

[...] הלא כי אין אלהים בקרבי מצאוני אלה הרעות.
על אלה אני בוכיה ועיני זולגות דמעות.
לא ימנו לרב כמה מאות אלף ממותי חרב, רעב, דבר ושאר מחלות-
ראה ה' והביטה ועשה עמנו אות לטובה. (5)

בעקבות אסון זה התקבצו ראשי ועד ארבע הארצות בפולין וקבעו את יום כ' בסיון, בו נחרבה קהילת נמירוב, כיום צום. וכך כתב ר' מאיר משברשין בספרו צוק העיתים:

ואז נתאספו ראשי המדינות, כדי להסיר המכשולות והעוונות, והתקינו כמה וכמה תקנות. וקבעו צום בעשרים לסיון, יום הריגת נעמרוב על ידי היון, לגזרת תתקל"א הוא מכוון. ולהרבות בו סליחות ותחנונים, ולהרבות צדקה ולפדות בפדיונים, לפרנסת דלים עניים ואביונים.(6)

בפנקס ועד ארבע ארצות מובאת סיבה נוספת לקביעת התענית דווקא בכ' בסיוון :

קבלו עליהם ועל זרעם אחריהם להתענות בכל ארבע הארצות את יום העשרים לחדש סיון בכל שנה ושנה... אשר התחילה הצרה בק"ק נעמרוב הגדולה. והיום ההוא נכפלה בו הצרה, שכן מלפנים היתה בו ג"כ גזרה רעה בשנת תתקל"א לפרט... (7)

מהי אם כן אותה גזרה רעה שארעה בכ' סיוון תתקל"א?
אותה הגזרה היא עלילת הדם בבלוא, שארעה ב-26 במאי 1171 כ' בסיוון ד'תתקל"א. באותו היום הועלו על המוקד שלושים ואחד מיהודי העיר בלוא שבצרפת, לאחר שהואשמו בהריגתו של נער נוצרי. בדומה לאסונות נוספים שפקדו את יהודי אירופה בימי הביניים, גם כתגובה על עלילת הדם בבלוא חוברו קינות המבכות את האסון. כך למשל כתב אפרים מבון בקינתו "למי אוי למי אבוי":

אוי לנו כי שודדנו והיתה לשרפה
הנאוה והמענגה קהלת בלויש היפה
הנועדה יחד לתורה ולתעודה לעדפה
איך הבערה לחלק יצאת ולטרפה
שמו צרים עלילות דברים בעקיפה
אתם המתם גוי בנהר להשטיפה
והביאום בסוגר ובחחים בהם להסגפה
וענום והכום דתם ויראתם להחליפה
ועמדו בניסיון במסה ובתבערה ויקדה
וזאת תורת העולה היא העולה על מוקדה . (8)

אך בניגוד לעלילות דם קודמות, בבלוא לא נמצאה כל גופה ואף לא דווח על נעדר, ויותר מכך השלטונות תמכו בכל פה בעלילה, והאשמה הוטחה בכלל יהודי הקהילה ולא רק באותו האיש שהעלילו עליו. דווקא אסון זה ביטא את המציאות השברירית בה היו נתונים יהודי מערב אירופה, שלא רק שהיו נתונים לאיבה דתית מצד האוכלוסייה הנוצרית, אלא היו תלויים בשרירות ליבם של השליטים שהיו נתונים להשפעת נתיניהם שונאי היהודים, ונחרט היטב בזיכרונם הקולקטיבי. יום כ' סיוון, שבו הועלו היהודים על המוקד, נקבע כיום צום, והיוזמה לקביעת התענית, באה מהסמכות הרבנית האשכנזית הראשונה במעלה באותה תקופה - רבנו (יעקב) תם, נכדו של רש"י:

הרביעי בשבת, עשרים בסיון ד"א ותתקל"א, קיבלוהו כל קהילות צרפת ואיי הים ורינוס ליום ספד ותענית מרצון נפשם ובמצות הגאון רבינו יעקב בן הרב ר' מאיר אשר כתב אליהם ספרים והודיעם, כי ראוי הוא לקבעו צום לכל בני עמנו, וגדול יהיה הצום הזה מצום גדליה בן אחיקם "כי יום כפורים הוא". זה לשון רבינו אשר כתב, וכן נכון וכן קיבלו היהודים. ופיוט "חטאנו צורינו" מיוסד על זה, ככתוב בו כל המקרה הרע, ולמעלה הוא כתוב בסליחות על גזרת בלוייש, וצדקת כל שמסרו עצמם על יחוד השם תעמוד לישראל סלה . (9)

תענית כ' סיוון שהורתה בשנת 1171, לא נמחקה מהזיכרון היהודי במשך הדורות, היא פשטה ולבשה צורות חדשות, עד שהופיעה בימינו כיום הזיכרון לשואת יהודי הונגריה - יום שנכפלו בו הצרות. התמדתו של היום מתאימה לתפיסה היהודית-מסורתית, כפי שבאה לידי ביטוי בהגדה של פסח: "שבכל דור ודור חושבים עלינו לכלותינו", תפיסה הרואה, בסופו של דבר, גם באסון "השואה" המשך לאסונות, שפקדו את העם היהודי במהלך הדורות, כפי שעולה למשל, מהקינה שחיבר הרב וייסמנדל:

מימות עולם, שלישם עבר, בהרג ואבדן היהודים
בכומרי זדון, שורפי אש, שופכי דם, המשמידים
נגעם פשה על דורות תבל, עד שצץ מרשעם - עם רצח
ומחליו עמך, שכח שמך, אל נא רפא, ושוב שם לו קרא - עם נצח .

---

1. יהודית באומל, קול בכיות, עמ' 150.
2. מגן אברהם, או"ח, סימן תק"פ, ס"ק ט'.
3. בשנת תרע"ז (1917) במהלך מלה"ע הראשונה הכריזו רבני לונדון על כ' סיוון כיום של תענית ותפילה, למען היישוב היהודי בארץ ישראל, שעל מצבו הקשה הגיעו אליהם ידיעות. התאריך הספציפי נבחר עקב אופיו המיוחד של היום; הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אגרות ראי"ה, ג', עמ' ק"ד-ק"ו.
4. נתן נטע הנובר, יון מצולה, עמ' 17.
5. אשכנזי, דור דור ומנהגיו, עמ' 151-153.
6. מאיר משברשיון, צוק העיתים, קראקא ת"י.
7. ישראל היילפרין (עורך), פנקס ועד ארבע ארצות, כרך א', ירושלים תש"ן, עמ' 78.
8. א"מ הברמן, ספר גזרות אשכנז וצרפת, עמ' קל"ג-קל"ו.
9. הנ"ל, שם, עמ' קכ"ו.
   
   
   הדפסה