זכור - אמונה בימי השואה

מן המחקר


קטעים על פי מאמרה של פרופ' יפה אליאך:
'שמירת המסורת היהודית בקרב האסירים היהודים במחנות הרכוז הנאציים'

"יד ושם", ירושלים, תשד"מ – 1984
"היהדות מתייחסת לזמן ולהיסטוריה יותר מאשר לחלל ולטבע " כתב פאול טיליך. ואכן, המסורת היהודית, מעצם טבעה, ערה לזמן. הזמן מורכב משתי יחידות ראשיות: קודש וחול. שני ממדים יסודיים אלה של הזמן שולטים בהלכה ובחיים היהודיים. ביטוייו הגלויים ביותר מצויים בלוח הירחי שמשי, בחלוקת ימי השנה לימי קודש ולימי חול, לחגים ולימים רגילים*. רוב התפילות - הן בימי מועד והן בימי חול - חייבות להיערך בזמנים קבועים שאינם ניתנים לשינוי לפי שרירות לבו של היחיד, שומר המצוות. גם רבות מן המצוות ניתן לקיים רק בזמנים מיוחדים, כמו, למשל, התפילות היומיומיות, הנחת תפילין וקריאת שמע. השבת וימי החג מתחילים ומסתיימים במועד קבוע. החגים נקבעים על-פי השעון וזמני השמש והירח. מחזור ימי השבוע, מחזור הירח (מולד הירח חל בראשית החודש וירח מלא מועדו ב- 15 בחודש), עונות השנה ומועדי החגים עומדים במרכז חייו של לכל יהודי מאמין. אדם שצמח בתוך מסורת זו, שבה הזמן הלאומי - היהודי המקודש ממלא תפקיד עיקרי, הוא בעל מודעות רבה לזמן. הלוחות העבריים המרובים שחוברו בכתב -יד במחנות ובמקומות המחבוא, מוכיחים את קיומה של תודעת-זמן מתמדת זו. תודעת-זמן זו אינה רק לגבי הזמן מצדו הכמותי כפי שהוא נמדד בשעון, או סיבוב כדור-הארץ על צירו ותנועתו סביב השמש, כי אם גם מצדו האיכותי ביצירתיות ובהישג. לעתים מתמזגים הצד הכמותי והצד האיכותי של הזמן, כגון ברגעים מקודשים בימי חול, בעת לימוד תורה וכו'. בשבתות ובימי חג מתקדש הזמן בכך שגם הדל שבבתים מתמלא חג, מאכלים מיוחדים, מלבוש חגיגי וחמימות של התכנסות המשפחה בצוותא. ימים מקודשים אלה, ובכללם ימי הצום, מתרחשים במשך 11 מתוך 12 (13 בשנה מעוברת) חודשי הלוח העברי.

המשטר הנאצי הוציא בני-אדם אלה אל מחוץ לתחומי הזמן והמקום של החברה האנושית, גזל מהם כל סימן של אינדיבידואליות - את בגדיהם, שערותיהם, שמותיהם, משפחתם - והוריד אותם לדרגה של עבדים חסרי זהות ושם לפני שהפכם לאפר. יכולתו של האסיר לשמר את תודעת-הזמן העצמית שלו במציאות מחנות-הריכוז סייעה בידו לשמור על אנושיותו, על שפיות דעתו ואולי גם על חייו.
הרב יוסף סולובייצ'יק אומר:
הקריטריון הבסיסי המבדיל בין אדם חופשי לעבד הוא האופן שבו מתייחס כל אחד מהם לזמן ולהווית הזמן. החירות זהה עם תודעת-זמן עשירה, מגוונת ויצירתית. שיעבוד זהה לתחושה ולקבלה סבילה של זרם-זמן ריקני ופורמאלי.

במחנות הרכוז נחשבה השבת ליום רגיל של עבודת-כפיה ממש כמו שאר הימים הארורים במחנה. ואולם יהודי מאמין, הגם שהיה משועבד כמו כולם, היה מצליח בדרך כלל לקדש רגעים אחדים של היום האפרורי והמדכדך באמירת קידוש על שתי פרוסות לחם תפל שעלה בידו לחסוך. לא הרגע הזה לבדו הוא שסייע בידו להחזיק מעמד בשאר ימות השבוע, אלא גם תכנון המעשה ו"ארגונו" הי מקור לתחושת ניצחון - הנה עלה בידו להערים על המערכת הנאצית ולו גם רק לשם אמירת ברכה יחידה על שתי פרוסות לחם.

החגים היהודיים היו מאורע מיוחד בחיי האסירים. מועדים אלה עוררו זיכרונות, צער וייאוש אך גם הפיחו תקווה. בדרך כלשהי עלה בידי האסירים לחשב את המועד המדויק של ימי החג. אסירים אחדים הצליחו להציל בין חפציהם היקרים ביותר גם לוח-שנה עברי. כך, למשל, לדוד כהנא, שהיה בכלא במחנה יאנובסקי, היה לוח לחמישים שנה. אחרים, שמזלם לא שפר עליהם כל כך, חיברו לוחות מן הזיכרון, והיו רבים שסמכו בפשטות על הירח. גד גולדמאן מספר בעדותו: "אשר לחגים ידענו בדיוק כל תאריך: היינו יושבים וחושבים ומחשבים". ואסיר אחר מספר, "גם הירח עזר, לפעמים הוא היה הסמכות האחרונה, במיוחד ב- 15 בחודש".

במערכת הענקית של מחנות-הריכוז ייחדו לעצמם יהודים אלה רגעים מן המציאות המעוותת וקידשו אותם. מעשה זה סייע בידם להיאחז במציאות שקדמה לימי המלחמה וליצור קשר עם העתיד, בתקווה שאפילו הם, העבדים בני התקופה המודרנית הכלואים במחנות, יזכו לשמוע את פעמי המשיח - ומתוך חלום שיום יבוא ומלחמת העולם השנייה תגיע לקצה.


הדפסה

Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016