תחקיר החודש

מתוך מאמרה של לאה פרייס, "אחים זרים ואחים לצרה"
בתוך ילקוט מורשת "תעוד וחקר השואה", ניסן תשס"ג, אפריל 2003

הפליטים מגרמניה
...היהודים מגרמניה גורשו לגטו ורשה באפריל 1942. עם בוקר ה- 1 באפריל - רשם ביומנו יושב ראש היודנראט, אדם צ'רניאקוב - הובאו לגטו כ- 1,000 מגורשים מהנובר, גלזנקירכן והסביבה ושוכנו בבית הבידוד ברחוב לשנו 109. מחזור נוסף של יהודים גרמנים הגיע לורשה ב- 5 באפריל. היו אלה 1,025 יהודים מברלין ששוכנו אף הם בבית הבידוד ברחוב לשנו 109. "חומר אנושי זקן, בחלקו משכבת המשכילים. הרבה נשים" כך תיאר אותם צ'רניאקוב. ב- 16 באפריל הגיע משלוח נוסף מגרמניה, מן הערים קלן ומגדבורג, שהועבר להתגורר בספריה למדעי היהדות ברחוב טלומצקיה 5, וב- 27 באפריל נוספו עוד כ- 1,000 מגורשים מצ'כיה. הללו הועברו אף הם להתגורר ב"סינגוגה" באותו מבנה ברחוב טלומצקיה, שהוצא באותו הזמן מתחום הגטו.
מתוך הדברים שמסרו פליטי גרמניה לאנשי ארכיון "עונג שבת" בורשה מתברר, כי מספר שבועות לפני הגירוש נודע ליהודי האנובר שהם צפויים להיות מגורשים מארצם... לקראת יציאתם הותר להם להצטייד בביגוד, כלי מיטה ודברי ערך. ליהודים מבראונשווייג הרשו לקחת מטען עד 50 ק"ג ולחלקו לשתי חבילות, אלא שעם הגיעם לורשה נגזל רוב הרכוש. מגרמניה יצאו ברכבות נוסעים, אך הצפיפות בהם הייתה גדולה. בבואם לורשה גרם האכלוס בבית הבידוד, נוסף לשוד חפצי הערך שהביאו אתם על ידי אנשי הגסטאפו המקומי, לתגובות קשות ולדמורליזציה. במשך הזמן הלכו ואזלו שאריות המזון שלקחו עמם מגרמניה. מנות האוכל שקיבלו מן הקהילה היו זעומות והרעב החל להכות.
מגורשי הרייך היו חלק מתוך אוכלוסיית פליטים גדולה, שמנתה כשליש מיושבי גטו ורשה. שנה לאחר פרוץ המלחמה, בנובמבר 1940, עם סגירת הגטו מנתה הקהילה היהודית בורשה 90 אלף פליטים, שבאו בעיקר מן האיזורים הכבושים שסופחו לגרמניה, אם במנוסה או בעקבות גירוש. היה זה גל הפליטים היהודי הראשון ששטף את העיר. בראשית שנת 1941 קלט הגטו בורשה בין 50 ל- 60 אלף פליטים נוספים, אשר הוגלו מן החלק המערבי של הדיסטריקט. יהודי הרייך הובאו לגטו במסגרת גל הגירוש השלישי והקטן ביותר, באביב 1942, שהקיף גם כמה אלפי יהודים שהתגוררו ברובם הגדול ביישובים מחלקו המזרחי של דיסטריקט ורשה, ומטרתו הייתה לרכז את היהודים לצורכי הפינוי לעתיד לבוא במסגרת "מבצע ריינהרד".
משקלם המוחלט והיחסי של יהודי גרמניה בתוך כלל האוכלוסייה היהודית בגטו ומקרב הפליטים היה, אפוא, זעיר...
ולמרות כל זאת, לא היו פליטי גרמניה בורשה גורם זניח. שלא כמו הפליטים היהודים שהוגלו באותה עת לגטו מעיירות פולין, זכו יהודי הרייך עם הגיעם לגטו לקבלת פנים יוצאת דופן. צ'רניאקוב דיווח ביומנו, כי מספר שעות בטרם הופיע המשלוח הראשון מגרמניה דרש ממנו אאורסוואלד, קומיסר הגטו, לקדם את פני הבאים...
בדומה למקומות אחרים אליהם גורשו יהודים מן הרייך, היה שלטון הכיבוש בורשה ער להדים העלולים להגיע לגרמניה באמצעות מכתבים ששלחו המגורשים לקרוביהם, ובייחוד על ידי המומרים [שהיו ביניהם] ונחשבו כיהודים על פי חוקי הגזע... בטאון ה"בונד", "דער וועקער", התייחס לכך באחת ממהדורותיו: "נראה שהשלטון הגרמני המקומי בורשה מתעניין מאוד בסידורם הנאות של היהודים מגרמניה. גם בדרך התייחסו אליהם יחס הוגן למדי. נראה שהפעם מעונינים שליטי גרמניה שהידיעות שיגיעו בוודאי מן המגורשים אל שכניהם ואל מכיריהם הגרמנים, שעמהם היו היהודים עד הזמן האחרון ביחסי שכנות טובה, לא יעוררו התמרמרות בגרמניה"...
במשך כל שהותם בגטו נותרו יהודי גרמניה מבודדים בבתי ההסגר, הם לא התערו באוכלוסייה הכללית, לא נראו רחובות הגטו אלא רק בקבוצות, ביציאתם ובחזרתם מן העבודה. הם היו ממושמעים, חרוצים...

"נקודות הפליטים"
מאז ראשית הפלישה הגרמנית לפולין בספטמבר 1939 החל נחשול עצום של פליטים להציף את העיר ורשה, וביניהם יהודים רבים. הלחץ הלך וגדל עם התגברות ההפצצות על העיר והפיכת תושבים רבים של הבירה לחסרי קורת גג. אז נרתמו המוסדות הקהילתיים היהודיים להקים רשת של אכסניות לפליטים ולחסרי בית מקומיים שנקראו בפי כל "נקודות" (פונקטים). במרוצת הזמן, עם המעבר לגטו, הגעתו של גל פליטים גדול נוסף והתרוששותה של כלל האוכלוסייה היהודית, נמצאו עוד ועוד פליטים חסרי בית, אשר למענם פתחו הארגונים הקהילתיים עשרות נקודות חדשות. לצורך הקמת הנקודות נעשה שימוש בבתי כנסת, בתי ספר ומבני צבור אחרים. במאי 1941, למשל, נכללו בגטו 165 נקודות פליטים שאכלסו 15,140 בני אדם רשומים. בדצמבר אותה שנה ירד מספר הנקודות ל- 128 ובהן היו רשומים 9,588 פליטים, אולם למעשה היו המספרים גדולים יותר, שכן חלק מן התושבים התגוררו שם באופן לא רשמי. מצבם של יושבי הנקודות היה מן הקשים שידע הגטו. [הסופר יהושע] פרלה היטיב לתאר זאת:
"נקודה לחסרי בית בגטו ורשה לא היה אפילו הקדש - מאורה שוממה היתה זו, מקום מזוהם, מוזנח, בו אנשים בריאים ישנו באותה מיטה עם חולי טיפוס, בו החיים שכבו עם המתים בכפיפה אחת, בו מאה פעמים ביום בקשו אנשים את מותם"...
אחת מאותן נקודות היה הבית ברחוב דז'יקה 3.
רחוב דז'יקה נמצא בשוליו הצפוניים של הגטו הגובלים עם החלק הארי מול האומשלאגפלאץ. שם וברחוב סטאווקי הסמוך לו הוקמה שורת נקודות פליטים, מעין עיירת פליטים, מן הגדולות שהיו בגטו. ריכוז זה הוקם בעקבות בואו של גל הפליטים השני לגטו ורשה בראשית 1941... השלטונות הגרמניים מסרו לרשות הקהילה גוש שלם של בתים ברחובות דז'יקה וסטאווקי, "שם יש לבודד את הפליטים. אחרי שלושה שבועות הם יכולים להכנס לגטו". התושבים הפולנים שהתגוררו שם נצטוו לעזוב את המבנים עד ה- 31 בינואר, ועם עזיבתם - צוין בביולטין - נהרסו הבתים.
"כאשר הדיירים הקודמים עוזבים את בתיהם, הם מוציאים את הדלתות ואת החלונות; כן הם סוחבים אתם את דלתות התנורים, עוקרים את הקרשים מן הרצפות ואף מן הגגות".
המהנדס הנריק בריסקר ציין בכתביו, כי העברתו של קטע הבתים ברחוב דז'יקה מן החלק הפולני לתוך הגטו עורר את זעמה של האוכלוסייה הפולנית שהתגוררה במקום. בעוזבם את הבתים השחיתו הדיירים הקודמים את מערכות המים והביוב, ואנשי הרחוב פרצו פנימה ופירקו את כל הציוד:
"את הכיורים במטבחים, את התנורים, את מערכת החשמל ואת חדרי האמבטיה, עקרו רצפות והוציאו שמשות, ואותם אריחים-לוחות שלא נעקרו נופצו כליל".
בתקופת המעבר מאז פינוי הבתים ועד הקמתה של החומה, שהקיפה את גוש המבנים, השתררה באזור זה אנרכיה גמורה - ציין בריסקר.
בסוף ינואר 1942 נמנו 2,977 איש בנקודות שבעיירת הפליטים ברחובות סטאווקי-דז'יקה. במהלך שנת 1941 הלך מספרם וירד באופן דרסטי. המוות היה לאורח קבוע. בדו"ח שהוציא הוועד לענייני פליטים של ה"עזרה העצמית היהודית" בפברואר 1942 על מצב נקודות הפליטים ברחובות דז'יקה-סטאווקי נאמר:
"אם הסיוע ל'עיירת הפליטים' לא יגדל, אם התנאים ההיגיניים-סניטריים לא ישופרו, אם לא ייאבקו כנגד האדישות שמגלה הציבור היהודי בורשה כלפי הפליטים, ואם - חלילה - שיעור התמותה לא ייעצר, אזי, אם מותר לומר כך, 'עיירת הפליטים' תיהפך במהירות לכפר קטנטן".
הבית ברחוב דז'יקה 3, שבו נמצאה נקודת הפליטים המאוכלסת ביותר בגטו, היה בן ארבע קומות והכיל 153 חדרים. בימים כתיקונם התגוררו בבניין 400 דיירים, ועם העברתו לתחום הגטו, תחת חסותה של המחלקה לרווחת הפליטים של היודנראט, הוא שימש כבית מחסה לפליטים, שדייריו גורשו לגטו מעשרות מקומות ברחבי פולין; ביניהם: לודז', קרקוב, קאלושין, לוביץ', גלובנו, צ'יאחוב, גורה קלוואריה, לוקוב, ז'יררודוב ועוד...
תנאי המגורים בנקודה היו בלתי אנושיים - צפיפות, זוהמה, צחנה, אספקת המים והביוב לא תפקדו... תמותת הילדים גדלה מאוד, בעיקר מחמת הרעב, הנפיחות והדיזנטריה. אנשים אושפזו בבית החולים, כשמחצית מכלל דיירי הבניין נמצאו חולים בדיזנטריה. מנת הלחם הוקטנה מ- 180 לכדי 60 גרם, ונוסף לכך הידרדר המצב התברואתי, שכן השער, המדרגות והפרוזדורים לא נוקו... המצב הסניטרי היה ללא נשוא. אף חדר לא היה מחומם. תושבי המקום היו נפוחים מרעב ומקור, בינם לבין עצמם פשטו מריבות וגניבות. העוני שלט, הרוב הפכו לקבצנים...
חודש ינואר 1942 היה הקשה ביותר לתושבי הנקודות בכלל ולתושבי עיירת הפליטים בפרט, נקבע בדו"ח שהוציא הוועד לעיני הפליטים בגטו. "אין צרה או מחלה שממנה היו פטורים במרוצת שהותם בורשה"... חולים קשים הזקוקים לאשפוז לא הועברו לבתי החולים, פליטים אחרים הסתובבו בסחבות והיו אף כאלה שנותרו עירומים לחלוטין...
לבית ברחוב דז'יקה 3 יצאו "מוניטין" כנקודת הפליטים העניה והנגועה ביותר בגטו, בין היתר גם בשל ממדי התמותה הגבוהים שבו. לפיכך נוסדה במיוחד עבור תושבי הנקודה "חברה קדישא" בת שני עובדים. בסקירה שערך איש ארכיון "עונג שבת" על מצב בתי המחסה לפליטים הוא הדגיש כי:
"נקודה זו תמיד דחוסה. מתים מאה או מאתיים, מופיעים אחרים ותופסים את מקומם... ראוי לציין כי בנקודה גדולה זו אין בנמצא מטבח. חסרי סבלנות מחכים הגברים ברחוב וצופים אל המרק שצריך להגיע כל רגע להופיע ממקום כלשהו בתוך כדי חלב גדולים. שיחתם נסבה תמיד סביב נושא אחד: 'הרעב הוא נורא יותר מן המוות, עדיף היה אילו היו יורים בכולנו' ".

ב- 22 ביולי 1942, היום בו החל השילוח הגדול, פורסמה בחוצות הגטו כרזה בחתימת היודנראט, ובה הודעה על פינוי הגטו ואופן ביצועו... למעשה התכוונה הכרזה מלכתחילה לצור את הרושם, כי יפונה המגזר הבלתי יצרני מתוך כלל האוכלוסייה, ובאופן מעשי היו הקריטריונים לגירוש כמותיים. היה זה חלק משיטות הפינוי בהן נקטו הגרמנים במהלך הגירושים שביצעו באיזורי הכיבוש, שהתבססו על הטעיה והונאה בצד זריעת אי ודאות ופירוד פנימי. שילוחם של יהודי הרייך, תושבי נקודות הפליטים, האסירים וקבצני הרחוב ביום הראשון של האקציה בגטו ורשה נועד, בין השאר, לאחז את עיני הציבור הרחב בגטו, שטעה להאמין כי עם סילוק הגורמים השוליים ונטולי המשענת יבוא הגירוש לקיצו...

כך ביכה יהושע פרלה את קיצם של תושבי הנקודות בגטו ורשה:
"ובאשר לגורלם, היה זה היינו הך, בין כך ובין כך נגזר דינם למוות, ומה נפקא מינה היכן ילכו לאבדון? כאן בנקודה או אי שם בשדה השומם?"


הדפסה