זכור - אמונה בימי השואה

מן המחקר


בצל השכינה, בצל האמונה
קטעים מספרו של אליעזר ברקוביץ, "עמו אנכי בצרה", ירושלים, תשמ"ה.

... על אברהם אומר נחמיה, כי אלוקים מצא את לבבו "נאמן" לפניו. נראה כי המלה "נאמן" מתארת את טיב היחס שבינו ובין אלוקים. הוא היה נאמן לה'. כאשר ה' אומר על משה, "בכל ביתי נאמן הוא", המלה "נאמן" מביעה יחס של קרבה מיוחדת בין אלוקים למשה...
אפשר לומר, כי בהקשר של יחסים בין אישיים משמעותה של המלה "נאמן" היא "מהימן", "אמין", "מסור".
ומהי משמעותו של הפועל "להאמין"? על פי צורת ההפעיל משמעותו היא להכיר במישהו כמהימן, אמין, מסור. לאחר נס קריעת ים סוף נאמר במקרא על בני ישראל " ויאמינו בה' ובמשה עבדו" כאן אי אפשר לפרש את הפועל בפשטות ולומר כי בני ישראל האמינו במשה, שהוא קיים, שהוא נמצא במציאות ואינו תעתוע הדמיון בלבד. על פי משמעותו של שם התואר "נאמן" נצטרך לומר שבני ישראל הכירו בו כמי שראוי לאמונם. קודם לכן היססו ולא היו בטוחים שבאמת אלוקים הוא ששלח אותו, עתה נוכחו כי הם יכולים לתת בו אמון מוחלט.

.... לכן אפשר לומר כי "אמונה" ביהדות... הינה מתן אמון, מהימנות, נאמנות. מילותיו של הנביא חבקוק, "צדיק באמונתו יחיה", "הצדיק חי מכוח אמונו", אמונה באלוקים.

כשהובילו את רבי שלום אליעזר האלברשטאם, הרב מראצפירט, אל מקום ההריגה, ניגש אליו קצין אס.אס. ואמר לו: "שפתותיך עדיין דובבות תפילות. עודך מאמין כי אלוקיך יעזור לך. כלום אינך רואה את מצב היהודים? אתם מוצאים להריגה ואיש אינו עוזר לכם, האם עודך מאמין שיש השגחה עליונה?" אמר לו הרב: "בכל לבבי ובכל נפשי אני מאמין כי יש בורא עולם ויש השגחה עליונה!"
שאלתו של הקצין אינה חשובה פחות מתשובתו של הרב. היא צפנה בחובה את תמצית משמעותו ההיסטורית של העימות שבין היהודי ובין הנאצי. שאלות מהסוג הזה, וידוע לנו כי נאצים שאלו יהודים שאלות כאלה, מלמדות, כי הגרמנים נבוכו בשעה שעמדו לנוכח גילויים כאלה של איתנות יהודית. בדרך כלשהי חשו כי זהו הדבר האמיתי; אם למרות הכל, השגחה אלוקית אכן פועלת בתוך ההיסטוריה, כי אז נחרץ גורלם; אם העם היהודי יישאר בחיים, תאבד גרמניה הנאצית. בשעתו האחרונה היה הרבי מראצפירט בן השמונים ושתיים בטוח בעצמו ובמה שהוא מייצג בעולם יותר מאשר הקצין הנאצי, שמאחוריו עמדה כל עוצמתה כובשת העולם של גרמניה הנאצית. הרב האלברשטאם לא ביטא את מחשבותיו של רב חסידי אחד בלבד, אלא ניסח את הכרתם של יהודים רבים מספור מכל שכבות העם.

במסכת תענית, אומרים חז"ל כי לאחר העקידה אמר אברהם אבינו:
"רבון העולמים! גלוי וידוע לפניך שבשעה שאמרת לי להעלות את יצחק בני היה לי מה להשיב ולומר לפניך; אתמול אמרת לי 'כי ביצחק יקרא לך זרע', ועכשיו את אומר 'והעלהו שם לעולה'?! חס ושלום לא עשיתי כן, אלא כבשתי את יצרי ועשיתי רצונך".

...הוא ויתר על יצחק, אף שידע שזהו ויתור שאין ממנו חזרה, כאילו אמר לאלוקים: "ריבונו של עולם! מה שאתה מבקש ממני הוא נורא, אינני יורד לסוף דעתך... אבל אני מכיר אותך כבר זמן רב, אלוקי, תמיד אהבת אותי ותמיד אהבתי אותך... מה עלי לחשוב!... ובכל זאת אני נותן בך אמון; אני בוטח בך".
רבים עמדו במבחן הייסורים האחרון בשלווה, ובליבם הבטחון: "זהו רצון אלוקים! אנחנו מקבלים אותו בשמחה!"...

"היהודי האותנטי" קם השכם בבוקר לפני מסדר הבוקר כדי להניח תפילין; והוא חיפש הזדמנויות להתפלל וללמוד תורה, לחוג את חגי ישראל ככל שהדבר ניתן, ולהוסיף ולשמור על צלם אלוקים שהוא מקודש ליהודי. מפני שלמרות הכל, "היהודי האותנטי" חי בתוך הברית, מפני שישראל ואלוקים קשורים זה בזה בהיסטוריה משותפת ארוכת שנים, מפני שהיהודי נותן אמון, ואמון הוא קשר האהבה בין שניים שמצאו זה את זה, ששייכים זה לזה. האמון אינו דוחה את השכל; אלא הוא מתגבר על הפגיעה. האמון מאשר את קיומה של הזיקה, הוא אמיתה של הברית בפעולתה. ה "היהודי האותנטי" חי בתוך זיקת שייכות כזאת ושואב ממנה את עצם מהות הוויתו...

...יהודים הכריעו את הכרעותיהם במשך כל תולדותיהם, ועם ישראל שרד עד עצם היום הזה, מפני שתמיד נמצאו בקרבו יהודים שידעו, כי יהיו התנאים והנסיבות מה שיהיו, לעולם חובת ההכרעה מוטלת עליהם. ואין כוונתי כאן רק לגיבורים המעונים הרבים לאין שיעור שהחליטו, מתוך חירות עליונה של רוחם, למות ולא להיכנע, אלא גם, ואולי בעיקר, להמוני בית ישראל שחיו חיי יום יום רגילים במשך הדורות.
אף על פי שהיהודים נרדפו בידי הנאצים באכזריות מאין כמוה, הם הוסיפו לשמור על אורח החיים של העם היהודי מימים ימימה. למען האמת, אורח חיים זה, המגולם בהלכה, הוא דרך חיים שעל פיה אין הקיום הפיסי חסר ערך, אלא אדרבה, הקיום חשוב בשלמותו, אבל חיי אנוש אינם הקיום הפיסי או הביולוגי בלבד...
משמעותה של ההתנהגות "היהודית אותנטית" היא, שאפילו בגטאות ובמחנות המוות היו יהודים רבים שקבעו בעצמם את אורח חייהם. בלב ממלכת החלאה של האס.אס. הם כוננו את מקדש המעט שלהם של המשכיות יהודית ועיצבו את פניה של השממה שלתוכה הושלכו.

... שורשיו של "היהודי האותנטי" לא היו נטועים ב"חיים שבחוץ". למעשה התבונן בהם כל ימיו במידה של הסתייגות, מאחר שחי במימד רוחני שונה, ראה את העולם הזה כאילו מכוכב לכת אחר. מחנה ההשמדה היה גיהנום עלי אדמות; אבל אפילו בגיהנום כזה, אדם החי במסגרת הכוללנית של היהדות ההיסטורית אלוקים עמו...
אבל ראוי לציין ש"היהודים האותנטיים", אף על פי שהורחקו מעולם בני האדם, מן העולם שברא אלוקים לא התרחקו, כנראה מפני שלא חדלו לחוג את מועדי ישראל. פסח, לא זו בלבד שהוא מעלה בזיכרון את יציאת מצרים, אלא הוא גם חג האביב; שבועות, חג מתן התורה, הוא גם חג הביכורים, ביכורי פירות העץ והשדה שהובאו לבית המקדש בירושלים; סוכות, "זמן שמחתנו", הוא גם חג האסיף. לא זיכרונות עבר בלבד היו אלה, היהודים ידעו היטב כי יהי גורלם מה שיהיה, פסח שבועות וסוכות, ושאר המועדים החשובים בלוח השנה העברי, יוסיפו להתקיים גם לאחר שיקיץ הקץ על גרמניה הנאצית. בגלל הזמן המובנה של הלוח העברי נשמר ונתקיים הקשר שבינם ובין העולם, והקשר הזה הביא להם את בשורת הנצח של יסודו של עולם...

...ידוע לנו על קהילות שלמות, על רבבות יהודים, שהישירו את מבטם לנוכח המוות ושרו את "אני מאמין". לצד הסיפורים על סבל והשפלה לאין שיעור, קיימת הגדה של עוז רוח מאין כמוהו. במקום שבו היה האדם נענה ומושפל עד דכא, שם אף הגיע לשיא התעלותו וגדולתו.

...שמץ מרוחם של יהודים מאמינים מצוי בדין וחשבון של "הוועדה היהודית ההיסטורית בפולין" מ- 1947.
"בלהט דתי מיוחד הצטיין בגטו הנוער החרדי. עם התעסקותם באמת האלוקית, מבלי להתחשב בנגישות ובסכנת המוות, הם הציגו את אמונתם הלוהטת אל מול חיות הטרף הנאציות שהקיפו אותם... כשהם מסוגלים לכל קרבן..."

...אדם שאינו נותן את דעתו על מה שאחרים עלולים לעשות לו, אפילו כאשר סכנה נשקפת לחייו, מפני שהוא מסור כולו לאמת של חייו, הוא אדם ריבוני. בני אדם ריבוניים כאלה, כמו רבי עקיבא, היו גם בגטאות ובמחנות המוות. אינני מתכוון כאן לרבבות שצעדו אל תאי הגז והם אומרים "קריאת שמע" או נותנים בדרך אחרת תוקף לאמונתם, אם כי גם הדבר הזה היה מעשה עילאי של מסירת הנפש על אמת החיים. אני מתכוון לאלה שגילו אותה אדישות מוחלטת כלפי המציאות החיצונית שנכפתה עליהם. כאלה היו, למשל, חמישים בחורים תלמידי ישיבה שעמדו על יד דלת תא הגז באושוויץ בשמחת תורה ואמרו: " היום חג שמחת תורה. ספרי תורה אין כאן, אבל אלוקים בוודאי נמצא כאן. הבה נשמח יחד אתו"...
האדישות הזאת והבוז הזה כלפי עוצמתו הכבירה של המשעבד היו כאדישות וכבוז שהראה רבי עקיבא כלפי האימפריה הרומאית כמעט אלפיים שנה לפני כן...

ב- 1943, בליל שמחת תורה, התאספו שרידי בחורי הישיבה הלמדנים בבית הכנסת הנטוש בגטו וילנה לחוג את החג. הם ועמם כמה ילדים התחילו לשיר ולרקוד. כשכובד אדם בשם קלמנוביץ בהקפה הראשונה, הוא פנה אל הנאספים ואמר להם את הדברים האלה:
"השירה והריקוד הם בבחינת עבודה. השמחה היא תודה למי שגוזר לחיים ולמוות. כאן, בתוך העדה הקטנה, בבית הכנסת הדל והנחרב, אנו מצטרפים אל כלל ישראל. לא רק הנמצאים כאן היום, אלא גם אל אלה שנפטרו לחיי העולם הבא, אל קהל הקדושים והטהורים לאלפיהם ולרבבותיהם, ואל כל הדורות שקדמו לנו. בשמחתנו זו אנו מודים לדורות הקודמים, המפוארים, שכדאי היה לחיות בזמנם. מרגישים אנו, שבשירתנו אנו מקדשים שם שמים, כשם שעשו זאת אבות אבותינו. ואף אני, נשמה יהודית תועה, חש אני כאן בשורש! יודע אני, שהעם היהודי יחיה. כתוב: "כימי השמים על הארץ", ואפילו אילו היינו דור אחרון, יכולנו לתת שבח והודיה ולומר דיינו, שזכינו להיות בניהם של דורות אלה. כל יום שהקב"ה מעניק לנו הוא בבחינת מתנה, חסד, ועלינו לקבלה בשמחה ולהודות לשמו יתברך".


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016