זכור - אמונה בימי השואה


חודש ניסן  תשע"ו - ליל הסדר בשואה


עדות
לילות הסדר של משפחת עמנואל בשנות המלחמה

עם התקרב חג הגאולה, ברצוני להעלות פעם כמה זכרונות מחגיגות לילי הסדר בשנים עברו.
פסח תש"ב:
אמנם עברו כשנתיים מאז כיבוש הולנד ע"י הגרמנים ימ"ש, אבל חג הפסח נחוג כמעט כרגיל. אבי נסע כרגיל לEnschede ועל אף ההקצבות, הגיעו ההקצבות, הגיעו הביתה מספיק מצות כדי לשמור גם לפסח תש"ג, כפי שנהג אבא להשאיר מהתחלת המלחמה מצות משנה לשנה. תפילות ליל החג התפללנו מוקדם, מאחר ועלינו היה לחזור הביתה לפני שעת העוצר. בבית הסבנו על יד השולחן המוכן, אבי בראש השולחן על גבי ספה, עם כרים וכסתות, וכולנו סביב לשולחן. על השולחן הקערה עם הגביע לאליהו, וכל יחד גביעי הכסף והבדולח, כמו לפני תפילת המלחמה. זה היה הפסח האחרון בבית.
פסח תש"ג:
כבר היינו במחנה מעבר WESTERBORG מזה כמה חודשים. לאפית מצות לא היה יכול אבי לנסוע בעצמו, והמצות מאשתקד נשארו בביתנו בהאג, אבל על ידי משפחה וחברים, שעדיין היו מחוץ למחנה, סופקו לנו כל צורכי החג, במידת האפשר. אותה שנה אבי ערך את הסדר לקהל גדול בהרבה ומגוון יותר מהרגיל. הסדר נערך בפרוזדור כניסה בין שני חלקי הצריף שבו גרנו (סה"כ 600 איש!) "כל דכפין ייתי ויפסח" היה מיועד רק לאמירת ההגדה, מאחר ועל המשתתפים היה להביא איש כפי יכולתו את סעודתו, לא זכור לי אם היה לנו יין, נדמה לי שהיה רק לאבי לקידוש. ממעט המצות שקבלנו שמר אבי מצות לשנה שאחרי זה. בפסח זה יכולנו עדיין לשמור על אי אכילת חמץ, אולי לא בדקדוק כמו בשנים קודמות, אבל בכל זאת אכלנו כשר לפסח. אם אינני טועה הותרו אז קטניות לאכילה בפסח.
פסח תש"ד:
בינתיים עברנו ממחנה המעבר בהולנד למחנה הידוע לשמצה Bergen Belsen לנסוע לאפית מצות או לקנות מצות – לא היה אפשרי. אפילו לקבל מהחוץ לא היה צפוי. ראשית, לא נשארו מספקי מצות חפשיים בהולנד, חוץ ממר דה האס, מלבד זאת לא קבלנו כבר מזמן חבילות מהחוץ. באיזה שהוא דרך, השיגו אבא ועוד כמה אנשים מעט קמח תמורת אוכל או "רכוש" אחר. נשארה בעית האפיה, אבל גם לזה נמצא פיתרון. אחרי הגעלת מכסה של פח, הסקנו בעזרת הקרשים על המיטות שלנו תנור שעמד במבנה, והתחילה עבודת האפיה; הלישה והכנת המצות לאפיה, עם כל הדיקדוקים ככל שניתן, אפילו דאגו לכיס שלנו. כל פעם מלאנו את המכסה עם כמה מצות קטנות לאפיה, וזה הוכנס ככה לתנור, וכל זה בהקפדה על שמירת 18 דקות, ופתאום – הס! שקט... כולנו עומדים דום! נכנס אחד מהימ"ש [יימח שמם] – ישר לתנור ופותחו. כל המבטים מופנים אליו, מה יעשה, ואפילו אם לא יעשה כלום, אם לא יזדרז, יחמץ כל הבצק המוכן, אבל לא – שום דבר לא קרה. הוא מביט בתנור, מביט בנשים, שאסור היה להן להמצא במגורי הגברים, מסתובב ויוצא. אנחת רווחה, ממשיכים באפיה. אמנם המצות שהיו בתוך התנור השחירו קמעה, אבל על זה לא הקפדנו, הסכנה עברה.
ערב פסח אחר הצהריים, ערכנו "סדר" במגורי הנשים, יחד עם כל המשפחה, הוצרכנו לגמור לפני סגירת המגורים, ומאוחר יותר סדר שני, באמצע החדר (זה היה לפנים אורווה) שלנו, עם כל השאלות והתשובות וכו'. לנו, שאפינו מצה, היה לכל אחד כזית מצה, זאת אומרת גודל מצה כמו של זית גדול, ולא כפי שאנו נוהגים היום, וכן בסדר שני. חסכנו מהמצה מאחר ואבא רצה לשמור משהו מהמצה לשנה הבאה. בפסח זה אכלנו כמה שפחות חמץ ממש. הרב דויטש – הרב הראשי של אמסטרדם, הכין לנו תפילה מיוחדת לאמרה לפני אכילת חמץ. כמו שאומרים, כל המוסיף מוסיפים לו, התווסף למעט המצה ששמרנו לשנה הבאה כמות של שתי מצת רגילות שהגיעו אחרי שבועות מספר משויצריה, שהימ"ש לא עכבו. (אולי בגלל שפסח כבר עבר). אמנם היו מעוכים, אולם אלה היו מצות, והם נשמרו מכל משמר יחד עם המעט לשנה הבאה.
פסח תש"ה:
ושוב עברה שנה וחג הגאולה מתקרב, והגאולה עדיין לא באה. השנה אפילו לא היתה אפשרות להשיג קמח ונדמה לי שאפילו אם היינו משיגים, לא היה במה לאפות. כבר לא היו מספיק קרשים במיטות שלנו להסקת תנור. פסח זה היה השלישי במחנות אחר החורף הקשה במיוחד, והיינו על קצה אפיסת כוחות. אבל פסח מתקרב ויש לערוך סדר. מאחר ואבא ואחי יחיאל היו רתוקים למיטתם, נערך סדר זה על מיטתו של אבא. יין לקידוש לא היה. מצה היה רק זכר לדבר. אבל בכל זאת מתחילים. מה נשתנה.. עונים עבדים היינו... וכו'. וכך ממשיך הסדר עד שירות אדיר הוא גדולת הורי לא יתואר, שעל אף הכל הצליחו לתת לנו ליל סדר כזה, שאחד מאיתנו אמר אח"כ לאמא, שהסדר היה בדיוק כמו בבית. לא חסרון יין, לא חסרון גביעי כסף ובדולח ואפילו לא חסרון לחם עוני (תרתי משמע) לא העיבו על הרושם העז שעשה עלינו ליל סדר זה. בזמן סדר זה כאילו נותקנו מסביבותינו ושוב היינו בני חורין. למחרת בערב זה כבר לא הלך.
פסח תשל"ב:
שוב אנו עומדים, בע"ה, לערוך ליל סדר בתוך המשפחה באושר ובשמחה. מתוך בטחון בקב"ה שהוציאנו מעבדות לחרות ומיגון לשמחה ומאבל ליו"ט כן נזכה כולנו יחד, עם אותם בני ישראל שעדיין נבצר מהם לערוך ליל סדר כמצוותו, שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך...

שלמה בן החבר רבי יעקב נפתלי.




הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016