זכור - אמונה בימי השואה

תחקיר החודש


חודש אלול תשע"ה - ותשובה ותפילה וצדקה...


עדויות
שובו ודעו להתפלל
האבל של ימי המצרים המגיע לשיאו בתשעה באב ופיוס הנחמה של שבת נחמו מעוררים אותנו להתבונן בדברי ימי עמנו; בחטא, ובפורענות שנגזרה עלינו.
אנחנו מרגישים כמה התרחקה יהדות גרמניה ממקור היהדות מאז תקופת שויון הזכויות. אנחנו מרגישים בגופנו מיתת ענף זה של היהדות. מתוך חיבה אנחנו מסתכלים על השתילים הבודדים המתאמצים בכל כחם להוריק בענף המתייבש, ועינינו נשואות השמימה ברעדה ושאלתנו בפינו: "היספיקו שאריות כח החיים היהודי האחרונות להתגבר על פרפורי החום הקטלני, לגדל סעיפים בעץ הרקוב?" כגננים מודאגים טורחים אמיצי לב ומטפלים בצמח שהוא חולה אנוש, נותנים עזרה חשובה או מייעצים עצות. החל ממלאכת ההתחדשות הנכבדת והכבירה של ר' שמשון ב"ר רפאל הירש זצ"ל עד היום הזה.
הרבה עלה בידם. חוגי נוער נרחבים שלנו שבים אל עסק התורה כדבר המובן מאליו והורגלו לעשות את הישיבה למקום השכלתם. נצפה שמתוך הנוער המחונך בישיבות יגדל דור חדש של בעלי מחשבה והרגשה תורניות, ומתוך כך עדיין יש מעט תקוה שגם הדור הנוכחי יזכה להתבשם ממהלך מחשבה יהודי מקורי. כאשר הנוער ילך בדרכים חדשות על ידי לימוד המוסר, יש להניח שגם הדור הקודם יוסיף לעסוק במעשים מוסריים ובגמילות חסד.
אבל נראה לנו כי דבר אח הוא חשוב, ועדיין לא הרבינו לשום את לבנו לכך. עלינו לשוב ולעורר את נפשותיהם של ישראל. יש מי שמייעץ להפיץ את חכמת הקבלה; זאת היא דרך רחוקה. והרי קרוב אלינו הדבר מאד – דרך התפילה. רוב יהודי גרמניא שכחו איך להתפלל באמת, בכוונה, בהתלהבות – עבודת הלב. חלילה לנו להרהר אחרי בני אדם היודעים לכוון את לבם ודעתם למקום תוך כדי תפילה שקטה וקולם לא ישמע; גם יתכן שבמקצת מדינות נהגו כבר בימים הקדמונים להתפלל בשקט ובנחת (אולי יהדות ספרד); אבל אין כל ספק שרוב יהודי גרמניא אינם מסוגלים להתפלל בקביעות בכוונה הראויה, בשקט ללא הרמת קול. התפילה השקטה ללא קול, ובפרט כמו שהתפשטה בגרמניא הדרומית והמערבית, אינה אלא פרי ההתבוללות מתקופת שויון הזכויות. תופעת ההתבוללות שר בשעתה היו מוכרחים ורשאים להשלים עמה, על מנת להציל דברים יותר חשובים.
וכי לא נוכל לחדש ימינו כקדם גם בענין זה? וכי לא אפשר שבתי הכנסת יהדהדו מהשתפכות לבו של הציבור המתפלל באמת? וכי לא נוכל לחזור לחזנות לבבית וניגון טבעי של הציבור? כמה לבבות של אבן היה אפשר לרכך! כמה רגשי יהדות רדומים היה אפשר לעורר! כמה מבקרי בית כנסת משועממים היה אפשר להפוך למתפללים מקוריים! כמה נפשות מבולבלות היו מצליחות למצוא את דרך ה'! כמה בני אדם מיואשים היו זוכים למצוא עידוד!
וכי נועז מדאי הוא לעשות את הנסיון גם בקהילותינו הקפואות, דלות הרגש? היעמידו נוטרי הסדר ושומרי ההרגל מחיצה של ברזל בלתי נפסקת בין ישראל לבין אביהם שבשמים? וכי הפחד להקרא שוטה ופרא ימנע את ההתחדשות הזאת?
ודאי! אדם יחידי, אפשר שתארע לו תקלה זאת, להיות ללעג ולקלס. אבל הנה ימים באים, והם נוחים ביותר לפעולה כזאת. ראש חודש אלול מתקרב, הימים הנוראים מתקרבים, הימים הנועדים ביותר לתפילה. אולי יפרסמן התאחדויות הרבנים דברי התעוררות לכך? מוטב שישכנעו תחילה הנהלותיהן של כמה קהילות גדולות לטובת התכנית, כדי למנוע מלכתחילה כל חשש התנגדות מצדן.
הננו מציעים בזה את הרהורי לבנו לשם עיון. ולואי שימצאו הד, ויזדרזו מיד להוציאם לפועל. יהי רצון שיסולו לנו את המסילה אל אבינו שבשמים. נשא לבבנו אל כפים אל א' בשמים.
[הרב רפאל שלום שאול הכהן מונק, בגדי שש, ירושלים תשל"ג, עמ' קי-קיא]



הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016