זכור - אמונה בימי השואה


  • תמונה
    אנשי חינוך בגטו לודז' - מימין: משה קארו, משמאל: אליהו טאבאקסבלאט

    04/09/2014

  • תמונה
    שעת הארוחה בבית ספר בגטו וארשה

    04/09/2014

  • תמונה
    שיעור בבית ספר במרישין, לודז'

    04/09/2014

  • תמונה
    מורה ותלמידים בבית יתומים יהודי במרישין, לודז'

    04/09/2014

  • חודש אלול תשע"ד - החינוך היהודי בפולין בתקופת השואה


    עדויות
    ורשה, 15 דצמבר 1941
    פאטרונאט הפעילות התרבותית היהודית בוורשה – ועד החינוך היהודי
    בית הספר היהודי, בית הספר לילדים היהודים בשפת-האם שלהם, פונה אליכם בקריאה להקיף אותו בחומת מגן, ליצור למענו את מיטב התנאים לקיומו.
    בקשיים חזר והוקם בניין בית הספר; הידידים והקרובים חייבים ליצור היום מסביב לבית הספר את האווירה החברתית הנאותה שתאפשר לתת חינוך בריא לילד היהודי של המחר, שיבוא. בלי ספרים ובלי מכשירי לימוד, עם קירות ריקים, וילדים רעבים וילדים יחפים – כך צועד היום בית הספר את צעדיו הראשונים. עלינו איפוא ליצור את כל הדרוש. זוהי חובתנו. לא יהיו לבית הספר שלנו תורמים עשירים; הוא גם לא זקוק להם. אבל זקוק הוא – ללב חם, לכתף המוכנה לשאת בעול. מבקשים אנו אפוא לגייס את כל אלה אשר בימים טובים יותר השתתפו בבניין, ושלא יחסכו מהמאמצים שלהם גם היום. את אלה אשר יהיו מוכנים לעזור לבית הספר היהודי בעתות מצוקה, וגם בתקופות של שמחה. פונים אנו אליכם ומבקשים לשתף עמנו פעולה. אל יעמוד איש מן הצד – ה"אני מאמין" מחייב. כולם חייבים להתייצב לעבודה. זהו צו השעה. פונים אנו אליכם בקריאה על מנת להצטרף, להיות לידידי בית הספר היהודי, לסייע לו להתגבר בזמנים הקשים. אנא, מלאו את ההצהרה המצורפת ושליחינו יתקשרו אליכם כדי לקבלו.
    בכבוד, ועד החינוך היהודי, ש' ברוידא, י' גיטרמן, ב' וידובסקי, ז' זאגאן, מ' לינדר, מ' מזאה, ס' נובוגרודסקה, נ' סמולאר, ל' ניישטאדט.
    [איו"ש, ארכיון רינגלבלום AR1/217]

    לודז'
    צורפתי לקבוצה שבה היו ילדים דתיים, הקבוצה היחידה בין 28 קבוצות לא דתיות שרומקובסקי ייסד במארישין.
    שני מלמדים היו בקבוצה: ר' טרייטל ור' שלמה. ר' שלמה, הממונה על ענייניה הגשמיים של הקבוצה, לקח לו לעזר את לייבל שטרנפלד, נער שהתבלט ביוזמותיו ובמנהיגותו, ומידיו קיבלנו את הארוחות: בבוקר מנת לחם עם קורט מרגרינה ועם קורט ריבה וספל תה, בערב חילק לנו מנת לחם בתוספת קוביית מרגרינה, לפעמים גם דקדקת נקניק בעובי של נייר עיתון...
    החיים בקבוצה התנהלו על פי סדר יום קבוע: השכמה מוקדמת, תפילה, מנות רעב שלוש פעמים ביום, ולימוד תורה. משיצאה גזירה מעם הנאצים שאסור ללמד גמרא, למד אתנו ר' טרייטל בספר הישר ובספר מסילת ישרים ובפרקי אבות וביורה דעה, ולמה דווקא הספרים הנ"ל? מפני הבעל שם טוב שהמליץ ללמוד בספרים הללו שמסגלים לאדם מידות טובות.
    לא די שסבלנו סבל קשה בגלל רעב, גם החורף נוסף על משנאינו ונלחמנו בשתי חזיתות: בחזית הרעב ובחזית הכפור, וכפי שלא ניתן היה לספק את הקיבה במזון, כך לא ניתן היה לספק בעונת החורף את הקמינים, שזללו חומר הסקה ללא גבול... החורף של שנת 1941 היה חורף אכזרי ביותר. הזקנים לא זכרו חורף כל כך מקפיא. המקורות מהם ניתן להשיג חומרי הסקה נסתתמו...
    ...עשרים ושלושה נערים ישבנו אצל שולחן ארוך בחדר לא מוסק, השמשות המפורחות בפרחי קרח העידו כאלף עדים שהקור בחדר קשה מנשוא, כלו כול הקצים, ואז עשה לייבל שטרנפלד מעשה נועז, הסתכן ופירק מרישים [קורות עץ] מגג של בית שכן לא-מיושב, הביא אותם לכיתת הלימוד, והייתה שמחה וצהלה ותענוג של חמימות עטף אותנו לשעה – ואולי לשעה ומחצה – עד שהקמין הארור כילה את כול המרישים והקור חזר לתקוף. ולייבל שטרנפלד? אילו שוטרי הגטו היהודים היו תופסים אותו את לייבל בשעת פריקת מרישים, היה נידון לתלייה על גרימת חבלה לרכוש הרייך השלישי, כי בית ללא מרישים עלול להתמוטט.
    אם יש כפור ואין קמח – אין תורה. רקענו ברגלינו ברצפה בכדי להרחיק את הקור שהציק לאצבעות הרגליים. שרנו בקול רם, שזמרה מועילה קצת לחימום הגוף, וזימרנו שיר הלל לבורא עולם:
    מיט דעם כתר תורה
    האט דער הייליגער בורא
    אונדז אלע יידן געקרוינט
    פון אלע אומות אין די וועלט
    אונדז העכער געשטעלט
    און די תורה געגעבן נאר אונדז אליין.
    [הבורא הקדוש הכתיר אותנו, היהודים, בכתר תורה, ורק אותנו בחר מכל האומות, ולנו בלבד נתן את תורתו]
    השירה והרקיעות לא הפריעו לו לר' טרייטל להתעמק בספרים המונחים לפניו לרחף בעולמם של חכמים. ר' טרייטל, יהודי כבן חמישים, סגפן, אולם על ארוחת הבוקר לא ויתר מפני שאין ארוחה יותר חשובה ממנה. וכהוכחה הביא ראיה מן הגמרא:
    ...פת שחרית מעליא לכולא גופא... (גיטין סט)
    שלושה עשר דברים נאמרו בפת של שחרית:
    מצלת מן החמה, ומן הצינה, ומן הזיקין,
    ומן המזיקין, ומחכימת פתי, וזוכה בדין,
    וזוכה ללמד תורה, וזוכה ללמד, ודבריו נשמעין
    ותלמודו מתקיים בידו... (בבא מציעא קז)

    ובשביל הביטחון שתהיה בידו לחם לפת שחרית, נהג להותיר חלק ממנת הלחם מאמש, לגנוז אותו, ולמחרת היום, מיד לאחר תפילת שחרית, בירך עליה ואכלה עם שתיית כוס תה מהביל שהכין למענו לייבל שטרנפלד.
    [שלומי פרידמן, אברהם הגולם בגטו לודז', מערכות, קיבוץ דליה 2006, עמ' 119–122]

    ראדום
    מתוך כתבה מראדום שב"גאזיטא ז'ידובסקה" נודע לנו פקודתו של המושל הנאצי בשטח הכיבוש בנוגע לבעיית החינוך של ילדי ישראל. ראדום היא העיר הראשונה בה הרשו הכנות לקראת החוק החדש. מעניין, שפקודת המושל נחתמה על ידו בשלושה באוגוסט 1940, נתפרסמה ב-11 לספטמבר, אלא שלא יצאה לפועל עד היום.
    לפי הפקודה – לשון הלימוד היא אידית. אסור ללמד היסטוריה פולנית, השפה והספרות הפולנית. על הרכב המורים ותוכנית הלימודים צריך כל מקום לקבל אישור מהשלטון הנאצי המקומי. אבל אישור כזה בא באטיות רבה... אחרי השתדלויות מרובות התיר לעשות הכנות לקראת בית ספר יהודי. הקהילה רשמה את הילדים. ההרשמה היתה רשות, ואף היו צריכים לשלם בשעת מעשה. מחמת העניות והדכאון בין היהודים לא נרשמו ארבעת אלפים ילדים אלא אלפיים.
    התחילו בהרשמת המורים – ונתקלו בתופעה משונה ביותר. ראדום היא אחת מארבע הערים שרוכזו בה מאות אלפי יהודים מהמחוזות המערביים. מצויים עכשיו בראדום הרבה יהודים מלומדים, מי שהיו מנהלים ומורים בגימנסיות ובבתי-ספר פולניים, המון יהודים בעלי מקצועות חפשיים אחרים, בעלי השכלה גבוהה מספיקה. כולם נרשמו כמורים לבית הספר היחיד שעומד להיפתח. והם בעצם מוכשרים להיות מורים מצויינים. אלא שחסרון קל בדבר: אין הם יודעים אידית. וללמוד מותר רק ב... אידית.
    פתחו בינתיים קורסים בשביל... המורים. מלמדים אותם אידית, ספרות אידית, ועוד כמה ידיעות באידית. הפרופיסורים של "קורס פידגוגי" זה הם המורים האידישאיים הבודדים, שנשארו כאן לפליטה, ופועלים אינטליגנטיים, המשננים אידית ויהדות לאינטליגנטים יהודים מתבוללים מלומדים...
    בעייה קשה היא שאלת ספרי הלימוד. ה"גאזיטא ז'ידובסקה" מודיעה, שמחלקת החינוך הגרמנית הרשתה לפתוח מחסן לספרי לימוד תחת פיקוח ה"גיסטאפו". אבל מאין יבואו ספרי הלימוד? משתמשים בשיירי ספרי לימוד מהזמנים הקודמים. חושבים להגדיל את מספרם על ידי הדפסה במכונת כתיבה.
    מחלקת החינוך הנאצית קבעה את התכנית. ה"גאזיטא ז'ידובסקה" מספרת, שהתכנית קובעת, שהחינוך צריך להיות ברוח יהודי-לאומי. ילמדו אידית, עברית, תנ"ך, אהבה לעבודה, אהבה לטבע והיגיינה. ושעוד קושי מיוחד בבעיית בתי הספר, שכן יצטרכו להאכיל את כל התלמידים ולהמציא להם מכשירי הלימוד הנחוצים: ספרים, מחברות ועוד. לדברי העתון החליטה הקהילה בראדום להטיל מס חינוך מיוחד על כל חבר, נוסף למסים הקודמים החונקים אותם כחבל תלייה.
    ואף על פי כן חג הוא ליהודי ראדום: יחנכו דור חדש, תינוקות של בית רבן ולא ייבטלו מלימודיהם. יש בכך משום סמל, שעוד יבואו זמנים חדשים וצפרים חדשות...
    נשאר לפי שעה ללא פתרון הדבר הקשה ביותר בשביל קהילת ראדום: מקום לבית-הספר. הגיסטאפו אין לה ענין בכך. מה לה ולצרכים אלה? היא לא תגדיל את ה"גיטו". יצטופפו היהודים קצת יותר. לפי שעה ישתמשו בבית התלמוד תורה לפנים. שלושה חדרים גדולים, שמחלקת החינוך הנאצית נתנה רשיון ללמוד בהם בשלוש משמרות. אבל אחרי הכל אין זה מספק אלא חלק קטן מאלפי הילדים הבאים בחשבון. פנו לנאצים שימסרו את כל בית הקהילה, להעביר משרד הקהילה למקום אחר. יש לקוות, שבראדום אף זה יסתדר.
    כך. במזל מיוחד נולדו יהודי ראדום. את הכול השיגו: אישרו להם את הרכב המורים, את תכנית הלימודים, את מחסן ספרי הלימוד, את הבנין בשביל בית-הספר, אבל עוד לא אישרו להם את... יום פתיחת בית הספר.
    יהודי ראדום, שכבר עברו את כל שבעת מדורי הגיהינום הנאצי וקיבלו אישור לבית ספר לילדיהם, מוכרחים עכשיו, לבסוף, לחכות לאישור נוסף על פתיחת בית הספר שכבר אושר.
    עד מתי?
    [כתבה מתוך עיתון הצופה, 9.10.1941]



    הדפסה

    חזרה לתחילת העמוד
    © כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016