זכור - אמונה בימי השואה


חודש אדר ב' תשע"ד - שאלת ההצלה על ידי ההתחזות לנוצרים


עדויות
ורשה, תש"ג לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש דברים יח
מוקדש לבתו האהובה מרים שרה שנלקחה מאתו ביום 5.IX.42
לסכנת השמד
עם כניסת צבא היטלר לפולין וכיבושה, נתמלאה סאת הפורענות ליהודי המדינה הזאת. נחשול הנגישות הלך הלך וגדל. הגזרות והרדיפות, הפרעות והגזלות העינויים והשחיטות הלכו הלך והחמיר. הציבור היהודי בפולין, שהיה גם לפני זה בלי אונים כלפי לוחציו הפולנים הועמד עכשיו במצב של ייאוש ואוזלת יד. הגיע זמן, שלא היה כמותו במשך כל ימי עמנו מלומדי ניסיונות ורווי דם אחינו ואחיותינו.
התחילו אנשים עוזבים את המערכה. אחד אחד התחילו מאבדים את עצמם לדעת ולהמיר את דתם. התופעה הראשונה הייתה אומנם לא נפוצה מאוד לעומת זה רבו המקרים של המרת הדת. אף אומנם שלפי "חוקי נירנברג", משומד יהודי עד הדור השלישי בל יבוא בקהל הגרמני, כי יהודי יחשב, חשבו בכל זאת הבורחים, שאולי בקבלם עליהם את עול הדת החדשה ירווח להם מעט או הרבה, כי היא תסוכך עליהם ותחת כנפי השכינה החדשה ימצאו להן מנוחה פחות או יותר. אם נתאכזבו תקוותיהם או נתאמתו זהו עניין לחוד. העיקר שנחשול השמד חלף לו כשם שבא מבלי להשאיר אחריו אצלנו שום הרושם כמוזכר. שאפנו [=נשמנו] לרווחה בהיותנו בטוחים שעניין השמד עבר חלף לו אפילו לשוב עוד, מאחר שידענו שהצעד הזה אם הוא נעשה הרי זה אך ורק על מנת לקבל פרס ושלא על מנת לקבל פרס ואם אין פרס למומר לא יהיו קופצים להמרה.
לדאבוננו טעינו בחשבון, כי הסכנה הזאת סכנת השמד הופיע לפנינו שוב והפעם בצורה אחרת ובלי ספק בצורה יותר חמורה.

היא באה בקשר עם הגירושים שקוראים להם "אומזידלונג". מכיוון שגזירת הגירושים חלה על כל היהודים - אנשים ונשים וטף, התחילו אחדים, בדאגתם ובחמלתם לילדיהם יוצאי חלציהם למסור אותם לגדול ולחינוך לפולנים, אולם היות וזה היה כרוך בהוצאות מרובות מאוד, שאפילו האמידים שבין היהודים לא יכלו להרשות להם ומלבד זה לא לכל אחד היו היחסים הדרושים לחיים עם העולם שמחוץ לגטו, התחילו למסור את הילדים למנזרים ולשאר מוסדות הכמרים לחינוך, כביכול באומרם בלבם: "הרי אנחנו עושים זאת אך ורק למען הצלת ילדינו ילדי ישראל, והמקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. זאת ועוד אחרת הלא כל זה הנהו רק עד יעבור זעם כי אליבא דאמת לא עלתה מעולם על דעתו לחנך את בנו או ביתו ברוח הדת הנוצרים הזרה לי ולרוחי ומה שאני עושה עכשיו הנהו אך ורק אמצעי למטרת הקיום והמטרה כידוע מקדשת את האמצעים" הרעיון הזה ומהלך המחשבות הזה הכו שרשים בליבות ורבים מבני עמנו שהתחילו לענות אמן אחרי התורה הזאת והם רכשו להם נפשות אצל הרבה מאיתנו ולא עוד אלא שמנהגי ודברי המפלגות הלאומיות נענו גם הם בראשיהם והסכימו להצלת ילדי ישראל על ידי מסירתם לבתי חינוך שעל יד המנזרים בחשבם שעל ידי זה יעלה בידם להציל מספר ידוע של ילדי ישראל.
נשאלת איפה השאלה: "גוף ונשמה הי מיניה עדיף?" המוסר את ילדיו למנזר לחינוך מובטח לו אולי שהוא מציל את גופיהם מציפורני החיה הצהובה, אולם יחד עם זה הוא מסכן את נשמתם היהודית, כי מי זה לא ידע שהחינוך במנזר מטרתו קבועה - עשות נפשות לכנסיה הנוצרית ולא יתכן שילד או ילדה בגיל רך, שיחונכו על ידי כמרים ברוח הנצרות לא יפגעו ויישארו נאמנים לרוח היהודית. יש כאן שרפת הנשמה והגוף קיים ומי זה אשר יעיז לומר שכדאי הדבר.
אבותינו ידעו שהמרת הדת בבחינת ייהרג ובל יעבור הוא ובחפץ לב ובשמחה עלו על המוקד נהרגו ונשחטו על קידוש השם. הושמדו אמנם הגופים אולם נשארו הנשמות הטהורות. נשרפו הגווילים אבל אותיותיהם פרחו להן באוויר ולא חוללו, וכאן חפצים אנחנו את ההפך: להפקיר את הנשמה ולהציל את הגוף לשרוף את האותיות ולהציל את הגווילים הריקים או מה שגרוע מזה לרשום עליהם אותיות אחרות שתוכנן זר לנו ולרוחנו לגמרי.
מי שיודע לו אף מעט את טיבם תכונתם ודרכם של הכמרים והן שלא בכדי מקבלים הם בזרועות פתוחות את החניכים, הלא שכן רכישת נפשות לנצרות הוא דרכם מאז ומעולם ואם הם מתעטפים עכשיו באצטלא של רח[מ]נות ושל אנושיות שלמעניהן רוצים הם בחינוך הילדים במוסדותיהם, הרי לא טחו עדיין עיננו מראות את הגורם העיקרי לזה וזהו: אך ורק עשות נפשות או במילים אחרות דייג במים דלוחים. רוצים לנצל את בהלת ההורים לילדיהם מחמד נפשם ומקבלים אותם למוסדותיהם אולם המטרה גלויה וידועה: הכנסת הילדים תחת כנפי השכינה הנוצרית.
ברור שלא האהבה לזולת שאותה הטיף ולמד אותו האיש מנצרת היא המניע את הכמרים לחמול על ילדינו, כי אחרת הרי חומלים היו לא רק ילדים כי אם גם אנשים באים בשנים הזקוקים לעזרה ועד הנה עדין לא שמענו שיעזרו לבורחים מתוך חומות הגט[א]ות הדופקים על דלתות אנשים שונים בחפשם להם צל קורה ואין מכניסם. כמו כן לא שמענו עד עכשיו על תעמולה מצד הכמרים לטובת היהודים שלא ינצלום ושלא ימסרום לרשות.
דורות על דורות לחם עמנו נגד השפעת הרוח הזרה ולמלחמה זו הוקדשה ספרות שלמה החל מימי החשמונאים עד ימי הביניים, בזמן ה"חוטפים" ברוסיה ואחריו, בשעה שסכנת הטמיעה הלאומית הייתה צפויה לנו.
האם נבטל עכשיו את כל זה מחתא מילתא?
הבגוד נבגוד בנצח ישראל ונמכור את בנינו לעקר?
מובטחני שלו יכולנו לערוך כעת משאל עם בשאלה זו היינו מקבלים את התשובה מכל העם כולו פה אחד שאת בנינו ובנותינו לא נעביר באש הזרה.
א. ה. כ.
ורשה, חנוכה תש"ג
[הערת איש ארכיון 'עונג שבת':] השורות האלה נכתבו בקשר עם הדעה שבאה מטעם שליח הנוער להציל יהודים על ידי מסירתם לחינוך למנזרים ולבתי חינוך של הכמרים בתשלום של עשרת אלפים זה' [זהוב] לשנה בעד כל ילד וילד. אחדים ממנהיגי התנועה הציונית לזרמיה הסכימו כמעט להצעה זו, אחדים היססו ואחדים התנגדו להצעה זו באיזה אופן שלא תבוא. [מצוטט בתוך: אסתר פרבשטין, בסתר רעם, ירושלים תשס"ח, עמ' 203—206]

דרוהוביץ, תש"ב
ומכיון, שבשביל זה לא יכלו היהודים להתקומם בפומבי, נגד הגרמנים, מפני שידעו שבאמת הם מחכים על אמתלא זו, לכן לאידך גיסא נשתרשה בלב כל יהודי נטיה עצומה, ותאוה עזה, שלא לקיים עכ"פ בצנעה, את רצון הגרמנים. זכורני, שבעת שעלתה בבי"ד שלי השאלה, ששאלו הרבה חרדים, אם מותר להם לקחת תעודות נוצרים, ולהתחבא בתור נוצרים, וכמו כן באו נערות מישראל ושאלו, אם מותר להן להתחבא בבית נוצרים, והיתה שאלה זו נוגעת ביסודי הדינים של יהרוג ואל יעבור, בסרך עבודה זרה וג"ע, וישבנו לא אחת שעות שלמות, על מדוכה זו, ובאמת על פי פשט ההלכה הי' הדין קשה, אולם כולנו הרגשנו, שחיים אנו בתנאים אחרים לגמרי, ואין דין יהרוג ואל יעבור, מתיחס כלל לתנאים כאלה, שאנחנו היינו חיים בהם. דין יהרוג ואל יעבור הוא, באם בא שונא ישראל ודורש מאיש ישראל לעבור על ע"ז, או על ג"ע, ואם לאוו יהרוג אותו, אזי מחוייב הישראל ליהרג ולא לעשות רצון השונא, ובשעת השמד אף גזירת ערקתא דמסאני הי' אסור לקבל מן השונא, אבל אצלינו הי' אחרת לגמרי. הגרמנים בשום אופן לא רצו שיקחו היהודים תעודות כאלה, ואסרו אף את השמד ממש בעונש מיתה. אדרבה אם הי' היהודי חי בגעטטא, ולא מרד ולא התקומם, ועבד את עבודתו שהיתה מוטלת עליו, אז בימים האלה עדיין לא הוציאו אותו להריגה, אבל אם איזה יהודי נתפס עם תעודה נוצרית הי' נהרג מיד גם אז, וכן היתה הפקודה שבאם שימצאו איזה איש או אשה מישראל עם תעודות נוצריות, אחת דתו להמית מיד, בלי שום משפט, ומעתה אם איזה יהודי, אף אחרי הפקודה הזאת, לקח לו תעודה נוצרית, הרי אדרבא דווקא עשי' זו, היתה כרוכה במסירת נפש ממש, והכל רצו על תעודות כגון אלו, כדי שלא לציית את גזירת הגרמנים, וכדי למרוד עכ"פ בעובדא זו נגד רצון השונא, והאיך יכולנו אנחנו הביד"צ לפסוק שאסור לעשות כן ואז היינו אנחנו הביד"צ מחזקים את פקודת וגזירת הנאצים ימ"ש. וכמו כן בנערות ישראל שהתחבאו בבית גויים, היתה הפקודה, שבאם ימצאו מי מישראל מתחבא אצל גוי, אזי יהרגו את הגוי ואת הישראל וכן עשו לא אחת, ואם אף עפ"י כן, היו מאורעות, יוצאות מן הכלל, שאיזה גוי לקח לו איזו נערה יהודית, והנערה הסכימה למעשה של מס"נ ולעבור על פקודת הגרמנים, ולהתחבא, הרגישה אז נערה כזו רגש של גבורה והתקוממות, נגד רצון השונא, ואם היינו אנחנו אוסרים עלי' מעשה זו, אזי היינו אנחנו פשוט מסייעים לגרמנים, לבצע את חפצם וזממם.
[בתוך: הרב יעקב אביגדור, חלק יעקב, ניו יורק תש"י, הקדמה]


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016