זכור - אמונה בימי השואה

חודש אדר א' תשע"ד - עלילות דם בתקופת בשואה


עדויות
גרמניה, תרצ"ד
בזמן העתיק, כשבאה צרה על ישראל – כך מסופר בתלמוד במסכת תענית – הוציאו את ארון הקודש לרחובה של עיר, כדי לומר ע"י כך:"כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעווננו". היו מפזרים אפר על ארון הקודש, פעולה סמלית, הקב"ה בעצמו כביכול מתאבל, לבוש שק ואפר, יחד עם עמו, "עמו אנכי בצרה"
בכל הדברים הקשים, הבאים עלינו, המזעזע ביותר הוא, שארון קדשנו נגרר לרחובה של עיר, לשוק, לזירת המאבק הפוליטי ומסמכינו הקדושים, מרכז כל חיינו, משמשים נגדנו והופכים לעלילות. מה נוכל לעשות כנגד כל זה?
כאשר פרצה שריפה בעיירה, היו אנשים אמיצים נכנסים, תוך סיכון חייהם לתוך בית הכנסת, על מנת להציל את ספרי התורה מהשריפה. ואנחנו – האם אין עלינו להציל את הגווילים הקדושים מתוך הבית הבוער?
[...]

IV . עלילת הדם
מכאן יש רק עוד צעד אחד עד לחמורה והמסוכנת ביותר מכל הטענות – היא ע ל י ל ת ה ד ם.
מדהים, שאנחנו, העם של הר סיני, העם של "לא תרצח" , העם שכבר בתולדות בריאתו מלמדים "שופך דם האדם וכו'" , המולח את הבשר שלו, הזורק את הביצה שיש בה טיפת דם – שאנו, עלינו להתנצל ולהוכיח, שאין אנו שופכים דם ואוכלים אותו, ושהא-ל אינו דורש מאיתנו קורבנות אדם. עלילת הדם היא ישנה נושנה, ואפילו לא נולדה בתולדות היהודים. הרומאים הם שהעלילו כך על הנוצרים הראשונים. על פי רמבך טענו הקתולים בצרפת על הפרוטסטנטים, ולהיפך, באנגליה הפרוטסטנטים על הקתולים, שהם משתמשים בדם לצורך הפולחן שלהם. בשנת 1892 הביאה עלילת הדם בסין לרצח נוצרים ולמסע הענישה הידוע נגד סין. תמיד היה זה החלק החלש של האוכלוסיה, בגלל עצם ה"חטא" של קיומו, שנגדו העלילו את עלילות הדם והאשמות רצח עבור הפולחן. מה הועילו אז פקודות הקיסר והבולות האפיפיוריות? משקלה של עדות בוגד או הודאה שהושגה בעינויים היה רב יותר. רק שלא נחשוב שעדויות או הודאות כאלו רבות כל כך. מ כי רי ם אחדות מעטות, אך אלפים אלמונים סירבו לקנות את חייהם בעדות שקר נגד החברה שלהם. ואפילו הבוגדים לא היו כולם פפרקורנים, שירדו לדרגה נמוכה כזו שיתנקמו כך בחברתם הקודמת. לא ידוע במידה מספקת, שהקיסר פרידריך קרא בשנת 1235 בפולדה לאסיפה של יהודים שהמירו את דתם, כדי שאלה יתנו הערכה על עלילות הדם נגד היהודים. תוצאת האסיפה, שנרשמה בפרוטוקול שנשמר, היא עדות לרוח הצדק הקיסרי. באופן מילולי נאמר שם:
"באופן מצפוני על כן חשבנו, שלא נמצא דרך יעילה יותר לטפל בעלילה המסתורית הזו נגד היהודים, מאשר להיעזר ביהודים שהתנצרו, ושמהם יש להניח, שלא ישתיקו עובדות מפלילות את היהודים, את התורה או את כל הברית הישנה. אמנם חקרנו כמה כתבים חשובים בעצמנו, ומצפוננו אמר לנו, שסביר להניח את חפות היהודים. שאך רצינו לעשות צדק הן עם העם הפשוט והן עם החוק ולכן החלטנו החלטה עצמאית ראויה עם כל הנסיכים, האדונים, והנזירים, ושלחנו שליחים אל כל המלכים של ארצות המערב וקראנו אלינו מספר גדול של מומרים הבקיאים בחוקי היהדות. נתנו להם כאן, בחצרנו, די זמן, כדי לחקור את האמת בעניין זה, לבדוק את העניין באופן יסודי ולהסביר למצפוננו, האם הם יודעים דבר מה על השקיקה היהודית לדם אדם, אשר תוכל לתת ליהודים אלה עילה לפשעים הנזכרים. פרסמנו את עדותם וממנה מתקבל הדבר הבא: לא בברית הישנה ולא בברית החדשה יש למצוא עדות לכך, שהיהודים צמאים לדם אדם. להיפך, הם נשמרים מלהיטמא בכל סוג של דם. זה מתקבל מהספר שבעברית נקרא "בראשית" ובהתאם לתורת משה מחוקי היהודים, הנקראים בעברית "תלמילות" (תלמוד) . יש גם כן סבירות גבוהה, שאלה, שאפילו דם חיות המותרות להם אסור להם, לא יהיו צמאים לדם אדם. נגד טענה זו מדברת המפלצתיות שלה, חוסר הטבעיות שלה והרגש האנושי הטבעי, אשר מראים היהודים גם כלפי הנוצרים. לא סביר גם כן שהם (היהודים) יסכנו את חייהם ואת רכושם בגלל כוונה כזו. על כן הצהרנו, על פי הצהרת המלכים, שיהודי פולדה ושאר יהודי גרמניה חפים לגמרי מאשמה וחשד נבזי כזה. לכן אנו אוסרים במסמך זה לכל אדם, יהא זה איש דת או חילוני, גבוה או שפל, אזרח או מי שלא יהיה, לחשוד ביהודים לאלה בשום צורה שהיא ולטעון נגדם בשום צורה. יידע כל אדם, שכפי שמתכבד האדון בעבדיו, הרי מי שמתייחס כלפי היהודים עבדינו, בצורה נאותה, מכבדים אותנו בכך, ואלה שיעיזו להתנגד לתוכן מסמך זה, מבזים בזה את מלכותנו".
מכל זאת אינם יודעים הטוענים נגדנו ולא כלום, באשר התעניינו רק בתיקי התביעה ולא התעניינו כלל במהלך המשפטים ותוצאותיהם. ב-131 המקרים, שמצטט ה"שטירמר" משנת 200 לפה"ס ועד להווה, מדובר במקרים של העת העתיקה בסיפורי מעשיות אומללים של הטרום-היסטוריה, בימי הביניים בהודאות שהתקבלו עקב עינויים ולבסוף במשפטים מן הזמן החדש, שבכולם זוכו הנאשמים, במידה ובית המשפט לא היה מושפע מהכוח השטני של הרחוב, כמו למשל ב-Tisza Eslar ו-Polna
.['"קטעי תלמוד וזוהר שלא הובנו כראוי – או שפורשו שלא כהלכה: דברים להבהרה בשורותינו אנו", דר יזרעאליט (14 ביוני 1934), עמ' 6-8.]

קרקוב, תש"ה
יום השבת, 18 באוגוסט 1945 היה מן הימים הנאים ביותר של אותו קיץ. מכלל 60,000 היהודים שחיו בקרקוב בשנת 1939 ערב פרוץ מלחמת העולם השניה, נותרו בה אלף נפשות בלבד, רובם זרים או תושבים ארעיים. מבין מאה בתי כנסת ואולמי תפילה שהיו בעיר רק לפני שש שנים, באותו יום קיץ של 1945 נפתח מחדש בית כנסת אחד הקרוי "קיפר שול". באותו בוקר הייתי אחד המתפללים בקומץ המנינים שהתכנסו לתפילת השבת. לאחר שנסתיימה התפילה, בשעה אחת-עשרה לפני הצהריים, יצאתי לטיון ב"פלאנטי", ואחר כך הלכתח לארוחת צהריים אצל דודתי.
[...] בשעה שתיים, בערך, באותו אחר הצהריים שהיה עדיין שטוף-שמש, חזרתי משם והתהלכתי לאטי דרך "סוקנניצה" לעבר הכיכר המרכזית של העיר. שם הבחנתי לראשונה בסימני מתח מוזרים באויר. היהודים המועטים שהיו בכיכר נראו כחשופים להטרדה ולקריאות בוז, אבל עדיין לא הייתי בטוח בכך. כמאתיים מטר משם, מול בנין הדואר הראשי, לא היה עוד ספק בלבי. ראיתי ברור שניים או שלושה יהודים שחבורת גברים רודפת אחריהם ודוחפת אותם. הדבר עורר דאגה. "מה קורה כאן?" – שאלתי את עצמי. מאז גמר המלחמה לא התרחש שום דבר דומה. אבל מי יכול להתרגש ולהיות מוטרד ממהומה של מה בכך, לאחר שנתנסה בחויית המלחמה האחרונה, באושוויץ ולאחר מכן בתקופה מסויימת של היותו חייל?
התקדמתי לאט לאורך רחוב סטארובישלנה אף כי ליוותה אותי כל העת התחושה של מתח באוויר. תחושה זו גברה כאשר עברתי על יד שתי אחיות פולניות צעירות, שעמדו לפני ביתן על המדרכה של הרחוב הכמעט ריק מאדם. בעבר, כאשר עברו לידי ברחוב, נהגו לקרוץ לי עין שובבת, אולם הפעם השמיעו בקול רם: "איזה יהודון נאוה!" אין דבר – חשבתי בלבי.
לא הרחק משם, בקצה אותו הרחוב ובפינת הרובע היהודי לשעבר, ממש לפני הבית ברחוב דאיבור 3 שבו גרתי, התאסף המון רב. אם כי לא הבנתי עדיין מה הסיבה האמיתית לכך הירהרתי לרגע: לשוב על עיקבותי? לחצות את הרחוב אל עברו השני? לעקוף את ההתקהלות? אולם, מתוך דחף פתאומי החשתי את צעדי, פרצתי לתוך ההמון ונדחקתי במרפקים כדי להגיע אל ביתי. שער הברזל שהיה פעם בכניסה לא נמצא שם עוד, מאז עקרו אותו הגרמנים ממקומו, בסתיו של שנת 1939, בגלל השווי של המתכת. עברתי את הכניסה הפתוחה, ובצעד מואץ נכנסתי דרך השער הפנימי, העשוי מעץ ובריצה עליתי במדרגות. במהירות הבזק החלטתי לא לעלות אל דירתי שבקומה השניה, אלא לדפוק על דלתו של השכן בקומה הראשונה. אולם, ברגע שעמדתי לפני הדלת השיגו אותי שני אנשי מיליציה, וקראו, "זה האיש!" מלים אלה שמעתי גם קודם לכן פורצות בצעקה מפי כמה אנשים בתוך ההמון. ככל הנראה התכוונו לומר שאני הנני רוצחו המשוער של הילד המדומה.
המיליציאנטים דרשו שאציג תעודת הזהות שלי. הראיתי להם את תעודת השחרור מן הצבא אף על פי שאני עדיין מפקפק אם ידעו לקרוא את הכתוב בה. בשעה שעמדו והביטו במיסמך, נפתחה הדלת ואחד האנשים שבדירה הזמין את שני אנשי המיליציה להיכנס פנימה, ובלי לבזבז זמן על דיבורים, שלף מארנקו כמה שטרות והחליק לידיהם של המיליציאנטים. הוא הבטיח להם תוספת וביקש, ספק בתוקף, ספק בבדיחות הדעת, "להפסיק את השטויות" ולמנוע את גישתו של ההמון. מאותו רגע, שני שומרי החוק והסדר אשר קודם לכן, כמו שאר המיליציאנטים – טוראים בעיר הצטרפו לפורעים – נעשו עתה, תוך העמדת פנים אבל ביעילות, למגינים על דירתנו מפני האספסוף שניסה להתפרץ ולהעלות במדרגות.
[יוסף מרקוס, עלילות דם – פרק אחרון?, ירושלים תשנ"ד, עמ' 6—7]



הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016