זכור - אמונה בימי השואה

חודש אדר תשס"ד - הצלת ילדים על ידי נכרים


מן המחקר
מסתור בקרב משפחות נוצריות

יהודים מעטים היו יכולים להסתתר בימי השואה בקרב נכרים, משום שרק מיעוט קטן שבקטנים בין הנוצרים באירופה הכבושה ניאותו לתת מחסה ליהודי. היו ביניהם אצילי נפש, שחרפו נפשם למטרה זו, והיו שפעלו מתוך מניעים אחרים.

משפחה נוצרית איננה כמנזר, ואולם - חיים במשפחה כזו חייבו את המסתתרים בדרך כלל להתנהג כבני הבית הנוצרים ו'לשכוח' לזמן-מה את מוצאם, ולגבי ילדים היה גם חשש כבד שהילד יספוג את אווירת המקום בו מצא בית ומקלט, ויתחנך כנוצרי. היו שביקשו להיוועץ ברב בגלל חשש זה, ועל פי הידוע לנו רבנים במקומות שונים פסקו להתיר הסתרת ילדים בקרב משפחות נוצריות. לדוגמה: רבי יצחק פינקלר, הרבי מראדושיץ, כאשר נודע לו יעד השילוחים מקרקוב, שידל את היהודים להסתתר בחזות נוצרית ובעיקר להסתיר את הילדים, ובעצמו רצה להסתיר את בתו הצעירה, אך היא סרבה לכך בתוקף. כן יעץ גם הרבי מפיסצנה לחסידים בוורשה: " אבא חוזר מבית האדמו"ר מפיסצנה, הרב שפירא, לאחר תפילת ערבית ופניו כבדות… מכנס אותנו הבנות סביבו ואומר: ימים קשים באים על יהודי וורשה. לפי עצת הרב אתן חייבות לברוח מן הגטו מוקדם ככל האפשר. כל חייכן הייתן בנות נאמנות לתורה ולמצוות, מרגע זה ואילך אתן פטורות. בשם שמים אתן מצוות רק לדבר אחד: להציל את חייכן… כאשר יעבור הזעם, תשובו הביתה."

גם הרבי מפילץ הורה לעשות כן בהיותו בגטו צ'נסטחוב.
…ההיתר להכניס ילדים לבתי נוצרים, נבע משום שהסכנה המיידית לילדים אלו היא ודאית, ואילו הטמיעה היא בספק, כי יש לקוות שבסיום המלחמה ישובו לביתם ולעמם. נראה כי הקלו בדרך הצלה זו גם משום שחיוב של 'קטנים' במצוות קידוש השם הוא שנוי במחלוקת, ובמקרים כאלו - בהם לא ברור חיובם של 'גדולים' בקידוש השם, ראו בוודאי מקום להקל בכך ב'קטנים'. לפי עדותו של הרב דוד כהנא מלבוב, היו גם בלבוב שקבעו כי מותר להסתיר את הילדים בחסות נוצרית, וידועים לנו מקרים של הסתרה בבתי נכרים אף בקרב משפחות של גדולי ישראל. לעומת זאת, במקרה אחר, כאשר התנאי היה להשאיר ילדה לצמיתות כנוצריה, פסק הרב לאו עם שני דיינים שלא למסור את הילדה לפולנים. יש להניח כי השיקולים היו שונים ממקרה למקרה, וגם לאורח חייהם של המצילים ולאמון שנתנו בדבריהם היה משקל בהחלטות אלו, ולכן קשה להכליל אותם או לשפוט אותם כמערכת אחת. למשל,
ידוע לנו כי יהודים הסכימו למסתור גם בחסות אישיות נוצרית מובהקת, בתנאי שלא יכפו עליהם את הדת הנוצרית ואת טקסיה. בלבוב הוצע לקבוצת יהודים מסתור בביתו של המטרופוליט הקתולי שפטיצקי, שם מצאו מסתור גם בניהם של רבני העיר, יצחק לוין ודוד כהנא. לעומת זאת בוורשה פנה הרב מייזליס לארכיבישוף הקתולי בבקשה לתת מחסה לרבנים בלא לכפות עליהם את הדת הנוצרית, אך הוא הסכים לכך רק בתנאי שישתמדו, והרבנים, כמובן, לא קיבלו את ההצעה.

למרות שהסתתרות במשפחות נוצריות הותרה, ידועים גם מקרים שיהודים סרבו למסור את ילדיהם לחסות נוצרים, משום שדאגו שהילדים יפנימו את האמונה הנוצרית לתמיד. כחנה ושבעת בניה בשעתם, העדיפו לשמור על נשמת הילד כיהודי גם במחיר חייו.

אמו של יצחק לוין, הרבנית מלבוב, סרבה להסתתר בבית המטרפוליט שפטיצקי עם בנה הקטן, למרות שהתחייב לא להעבירם על דתם. לבנה הגדול אמרה; "אני איני באה במניין… מה שרשאים אחרים לעשות אין אני רשאית לעשות. יפות הבטחותיו של המטרופוליט, אך שאלת השמד סופה שתעלה כממשית מאד. ודאי לי שאתה תישאר נאמן ליהדות ותשתדל כי גם אחיך נתן יהיה יהודי. אבל אם אתן למעצר גם את אחיך הקטן, שהוא עוד תינוק, מי ידאג כי לא יצא חלילה מכלל ישראל. על כן החלטתי כי אני והילד נשארים בגטו. ואם נזכה ונחיה - מוטב, ואם לאו - באשר אביך נהיה גם אנו". האח הקטן נורה בינואר 1943 באקצית הילדים בלבוב, האם נרצחה במחנה ינובסקה בספטמבר 1943.

כך נהגו גם ההורים במשפחת עמנואל באמסטרדם בשנת תש"ג, ימי המצודים; "יום אחד הודיעו ההורים שיש להם הפתעה; בתיה תבקר אותנו ביקור קצר עם ה'אמא' הגויה. שמחנו מאד, כאשר ראינו שבתיה מרגישה בבית. אכלנו ביחד ארוחת צהרים וברכנו ברכת המזון. ה'אמא' הגויה גם כן 'ברכה', היא הצטלבה ושילבה את אצבעותיה. ברגע זה עשתה גם בתיה כמוה. נדהמנו! בתיה שלנו מתפללת כנוצריה! אבא ואמא קמו ויצאו מהחדר. אחר כן חזרו ודיברו עם ה'אמא' של בתיה. הם הסבירו לה שאמנם חשבו שבתיה תחזור עמה, אבל המצב כעת אינו כה מסוכן ולכן הם מעדיפים שבתיה תישאר בינתיים אצלנו. אותה 'אמא' היתה מופתעת, אבל עזבה אותנו בידידות. ההורים היו נרגשים מאד ואמרו לנו משפט אחד; קבלנו אתכם כפיקדון מהקב"ה. איננו יודעים מתי אנו מחויבים להחזיר את הפיקדונות, אבל נחזיר אתכם כיהודים". בתיה החזירה את נשמתה לבוראה באדר תש"ה בברגן-בלזן, בת חמש שנים וארבעה חודשים. את נשמתה החזירה כילדה יהודיה, כהבטחת ההורים.

במקרים רבים שננו לילדים את מוצאם בטרם הפקידו אותם בידים נכריות, או בקשו שפסוק אחד יהיה שגור בפיהם, כדי שיזכרו את מוצאם ויוכלו לשוב אליו.
בפיטרקוב, כאשר קבוצת ילדים עמדה לצאת מן הגטו, שוחח עימם הרב על היהדות כדי שיזכרו מי הם. למשל, ביקש לדעת אם ידועה להן תפילת "מודה אני" בעל פה, ודיבר על שבת, יום כיפור ואמירת "קדיש".

הרבי מקלויזנבורג, רבי יקותיאל יהודה הלברשטם, סיפר על אירוע דומה שהובא לפניו בעיר לפני כליאתם בגטו; "בא אלי יהודי אחד מתושבי המקום, יהודי פשוט בתכלית, וסיפר לפי תומו כי שכנו הנוצרי מוכן לקחת את שלשת בנותיו עד יעבור זעם. אך מאחר שיודע הוא שמדרך זו שלוקחים אותו לא ישוב, כי ישרפו אותו בכבשנים, מנוי וגמור עמו לקחת גם את בנותיו, כי אין הוא חפץ להשאיר את הילדים שימירו את דתם ויחיו כגויים. לשוא ניסיתי לשכנע אותו כי יסכים להשאיר את בנותיו, שהרי אין זה ברור שימירו דתם אף אם לא יזכה לחזור, ובפרט שבנותיו היו כבר בגיל המתבגר, אך הוא עמד על דעתו בתוקף; 'רבי, אשמע לך בכל אשר תצווני אך בזאת לא אוכל, כי לא אוכל למות בלב שלם כשדאגה נוראה בליבי, שמא חלילה ישתמדו בנותיי ויחיו כגויים' ובדברים אלה מיהר לעזוב את ביתי".
יהודי זה ניצל עם בנותיו. באותם ימים, איש לא ידע כיצד יסתיים כל נסיון הצלה. על פי ההערכה, רוב הילדים שנמסרו למסתור - לא שרדו (התגלו או נמסרו על ידי 'מציליהם'). אולם, זוהי עדות נוספת לנוראותה של המציאות הזו ולנאמנות העמוקה ליהדות שהייתה כה טבועה בליבם של יהודים.


מתוך מאמרה של אסתר פרבשטיין "עד יעבור זעם" , בתוך "בסתר רעם", ירושלים, תשס"ב, 213-209.


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016