זכור - אמונה בימי השואה

חודש טבת  תשע''ב - יתגדל ויתקדש


עדות ד'
התבוננתי כיצד נושאות אותה הבנות אל מחוץ לצריף. רבקה אנגלרד התעסקה בכריית הקבר. עדיין היתה בשלבי החלמה, ובקושי רב הצליחה לאחוז בידיה את המעדר. אחר כל חפירה באדמה הקשה, נאלצה להפסיק לדקות ספורות, כדי לשוב ולאגור כוח. מספר בנות נוספות, האחת חלשה מחברתה, הצטרפו לסילוק העפר. לאחר שעות של מאמצים אדירים, לא היה הקבר עמוק דיו. לבסוף, יישרה רבקה את גווה הכפוף, פסעה מספר פסיעות לאחור ואמדה במבטה את עומק הבור. "מספיק", הכריזה. "כעת הבה נקבור את הנפטרת"... הבנות כיסו את הקבר הרענן בעפר, ואחר אמרו "קדיש" לעילוי נשמת חברתן. כמנין בנות, שעדיין התנודדו הן עצמן בין החיים למוות, קידשו את שם ה', מכריזות בקול את הכרת התודה שלהן על שזכו, לראשונה מאז הגיען לעמק הבכא, להביא את חברתן לקבר ישראל.
מצוטט מתוך: פרל בניש, הרוח שגברה על הדרקון, עמ' 378-379


הדפסה

Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016