זכור - אמונה בימי השואה


חודש תשרי  תשע"ב - ביום צום כיפור יחתמון


עדות ג'
התקרבו הימים הנוראים. בר"ה לא הסתכנו לכנס מנין לתפילה, אבל לפני יום-כיפור מסרנו אחד לשני מפה לאוזן והחלטנו שנכנס מנין ל"כל נדרי". זה לבד היה אחד הפלאים איך שהכרנו אחד את השני מי הוא חרדי-חסידי. פשוט על הפנים הכירו, "הכרת פניהם ענתה בם", על אף שכל האסירים היו שווים וזהים במראיהם ובאותם מלבושים, אבל בכל זאת הכירו...

בליל יו"כ, כאשר כולם ישנו, עלינו בחשאי לגג הבנין, התגנבנו אחד אחד שלא יתפסונו, וארגנו מנין לתפילה. מחזורים לא היו לנו, אבל כל אחד אמר בקול מה שזכר בע"פ - והאחרים ענו אחריו. ממש כשגמרנו את התפילה הנוראה - בטוח אני שהרבה זמן לא היה לקב"ה כביכול תפילה מעין זו - הופיע אחד הגרמנים, ותפס אותנו ואמר: "מה אתם עושים פה?" בלית ברירה אמרנו שיו"כ היום ועלינו להתפלל. לתמהוננו אמר: "אני לא עושה לכם כלום", אבל הוא רשם את המספרים שלנו, וזה הכל. הלכנו לישון כמובן, שאף אחד מאתנו לא יכול לישון באותו לילה, וחכינו לבוקר לשמוע את גזר - דיננו.

בבוקר, בעת המיסדר, שמענו שהלאגער-פיהרר מקריא את המספרים שלנו, וכמובן כי כל גופנו החל לרעוד. אך למרבה פליאתנו אמר: "כל הבנדה (הקבוצה) שהתפללו - ילכו היום לעבודה ללא אוכל"... אנחנו ראינו בזה השגחה מיוחדת, שכר על תפילתנו. הנאצי ימ"ש אמנם חשב לתת לנו בזה עונש גדול, כי אפילו הכמות הזעירה שכבר אכלו - בכל זאת זה החזיק אותנו בחיים, אבל ה' חשבה לטובה, ואם פקפקנו עדיין אם לצום היום, ולצאת לעבודה בלי אוכל - ראינו בזה אות מהשמים, שאחרי התפילה הנוראה שקיימנו אמש - גם נצום ולא נעבור על אכילה ביום הכפורים. לשמחתנו לא היה גבול. אותו צום מעניין חיזק אותנו מאוד.

כשבאתי לעבודה, רצו הגויים שלי לתת לי אוכל כרגיל. הסברתי להם שהיום לא אוכלים. ואם אמש, לא היתה לי מרוב פחד אפשרות-ריכוז לחשוב מה אספר להם מחר - הרי שמזה שלא אכלתי, "עשיתי" להם סיפור שלם, בבקשם ממני להסביר להם בפרוטרוט מה זה ועל מה זה.

[מצוטט ממאגר מידע: 'קורות השואה במבואות לספרות הרבנית' בהפקת המרכז לחקר השואה - מכללה ירושלים, מתוך: הרב מרדכי פלבינסקי, עמלה של תורה, זכור את אשר עשה לך עמלק]


הדפסה

Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016