זכור - אמונה בימי השואה


חודש כסלו  תשע"א - שאלת ההתנגדות


עדות ג'
ומתוך סבה זו - חוסר אמונה - דורנו זה, לא רק שאינו מתפלץ, מצטער ומתכווץ, על אותה הטראגדיא הנוראה, אלא שאדרבא הוא עוד בא בטענות, לא אל ההשגחה, ולא גם להבדיל על אותם הרוצחים המאורגנים, העמלקים של דורנו, שעל ארבע מיתות, הוסיפו מיתות משונות שלא נשמעו מיום הוסד ארץ, אלא באים הם בטענות עלינו, על הנהרגים, על הנשחטים והנטבעים, והמובלים לתאי-גאז ולזרמי-חשמל, ועל הנקברים חיים. שואלים הם בני דורנו: מדוע הושיטו היהודים את צוואריהם לטבח, בלי כל נסיון להגנה עצמית? מדוע לא התארגנו ללחום את מעניהם? מדוע לא התאגדו להתקומם באופן אקטיבי נגד הרוצחים?
בשאלות כגון אלו, יכולים באמת לבוא רק אלה היהודים, שחיו בארצות החופש, ועמדו רחוק מן המצור והמצוק אשר הציקו לנו אויבינו. אלה היהודים, אם גם יגבירו כח דמיונם, אי אפשר להם בשום אופן לשער בנפשם את גודל ענות עם עני ואביון באותן השנים ולכן הם שואלים את מה ששואלים.
אבל אנחנו שהיינו במצור ובמצוק, אנחנו יודעים, שהשאלה הזאת מעיקרא פרוכה.
תכנית כליון היהודים תפסה מקום ראש וראשון אצל הנאצים, מדוע השקיעו ראשם ורובם בענין חיסול היהודים, עדיין הענין לא נתחוור כל צרכו, אבל מי שהי' באירופה במשך השנים הללו, ראה, איך ששאלת השמדת היהודים היתה אצל הנאצים שאלה רבת ערך מאד.

השמדת היהודים התחילה בשנת תש"ב, אחרי אשר הגרמנים נחלו את נצחונותיהם היותר גדולים, והיו בטוחים שהמה ישארו המושלים היחידים באירופא, ולכן נטלו להם הרשות לעשות ביהודים כזדון לבם. אבל לאידך גיסא הרבה מן הגרמנים בעצמם, לא יכלו להבין, מדוע נצטוו לגשת תיכף לכליון היהודים, בעת שהמלחמה היתה בעצם תוקפה, והצורך בחיילות הי' רב מאוד, בכל מדינה ומדינה שישבו בה הגרמנים ועל שדות המלחמה. סוף סוף, שאלת היהודים, העסיקה עשרות אלפים חיילים גרמנים. אותם החיילות שהעמיד היטלר לצורך חיסול היהודים, היו יכולים בוודאי להביא תועלת יותר מרובה, במקומות אחרים שהיו חסרים, והיהודים בתור עובדים ובעלי מקצועות בוודאי היו יכולים להביא לע"ע תועלת מרובה. אולם הרשע הזה, העמיד את שאלת השמדת היהודים לעיקר במקום הראש והראשון.
והרבה אלפים אנשים עבדו בזה, איך וכיצד לבצע את זממו של אותו הצורר הגדול. וכל ההחלטות והתכניות היו בחשאי בסוד סודות, ושום איש אחר, זולת אותם שעברו במקצוע זה, לא ידעו כלום. ובראשונה גם אנחנו לא עלה על דעתינו כלל, שיש כאן גזירת להשמיד להרוג ולאבד, לא יכולנו פשוט לדעת.
העובדא הראשונה מצד הגרמנים היתה הגזירה, על היהודים, לשאת אות על היד הימנית, למען יכירו הכל מרחוק שהם יהודים. מי פילל מראש, שגזירה זו תביא לידי השמדת היהודים. כל היהודים ידעו שגזירה זו לא חדשה היא, ונהוגה היתה בארצות שונות בימי הביניים, ומה גם בעת שגזרו את הגזירה הזאת על היהודים, נתנו גם טעמה ונימוקה בצדה באומרם: שמביטים על היהודים כעל שונאיהם, ומתייראים, שלא יוליכו שולל את החיילות שלהם, ולכן הם מסמנים את היהודים כדי שידע כל אחד מהחיילות שלהם, שלא לסמוך עליהם ושלא לשאת ולתת עמהם. הכי היתה גזירה זו לבדה דיה להביא בשבילה לידי התקוממות נגד חיילות הגרמנים?
אני זוכר עדיין את הישיבה שהיתה אז בבית מועצת הקהלה, והיו דנין על הגזירה זו, ולא הי אף אחד שיהין לומר שצריכים להתקומם נגדה. שום איש מאתנו לא האמין כלל, ולא עלתה שום מחשבה על דעת שום איש מאתנו לחשוב, שדווקא גזירה זו היא היותר קשה, והיא שתביא לידי השמדה. ובכן קבלנו עלינו את הגזירה הזאת.

חדשים אחדים אחרי כן, באה גזירה אחרת, והיא : לתקן רבע יהודי. גם גזירה זו בתחילתה לא היתה נכרת כלל לגזירה קשה כי, במדינתנו מדינת גליציא המזרחית, היתה גזירה זו לא רק על היהודים בלבד, אלא על כל תושבי הערים. ובמדינתנו, גזירת רבע היהודים היתה פשוטה כמשמעה, רבע ממש, כי תושבי העמים נתחלקו לארבע אומות, היו : יהודים, אוקראינים, פולנים וגרמנים וכמו שגזרו על היהודים לדור ברבע אחד ביחד, כמו כן ממש גזרו על הפולנים לדור ברבע פולני אחד, ועל האוקראינים ברבע אוקראיני, ועל הגרמנים ברבע גרמני, וכמו שהי' אסור ליהודי לדור ברבע פולני, או ברבע אוקראיני, כמו כן ממש, הי' אסור לפולנים, לדור ברבע אוקראינים, ולאוקראינים, לדור ברבע הגרמני, הרי שגזרה זו לא נגזרה בראשונה על היהודים בלבד, אלא על כל התושבים בכלל, ואם הם לא התקוממו נגד זה, ועזבו בתיהם, והלכו לדור ברבע שלהם, הכי יכלו היהודים לבדם להתקומם?
מי שהי' בזמן ההוא במצור ובמצוק, הוא יודע, עד כמה השתדלו הגרמנים למצוא איזה אמתלא, כדי שיוכלו להשמיד את ישראל. הם חכו בכליון עינים ממש על איזו מעשה של פרובוקציא, מצד היהודים נגדם. ולא אחת הוציאו עלילה, שאדם מישראל רצה להרוג, או הרג איזה נאצי, ותחת מסוה של עלילה כזו הוציאו מאות מישראל להריגה. עבודה קשה היתה מוטלת אז, על מנהיגי העדה, לדבר על לב צעירי ישראל להבליג על צערם וסבלם. הכל ידעו וחשו בסכנה הצופוי' לכל ישראל, מאיזה סימן של מרד והתקוממות, וכשראינו שכל רצונם וחפצם של הגרמנים הי' למצוא איזה יהודי שיתקומם וימרוד, אזי השקענו את ראשנו ורובנו רק בזה, להראות בחוץ, שאין אנחנו מורדים ומתקוממים, ולא אחת שמענו מפי גרמנים גדולים, שאנחו ודאגו ע"ז, שישראל מקבלים את כל גזירותיהם באהבה, ואינם מורדים, ואפשר שמפני זה נתארכה פעולת ההשמדה, ואם היו היהודים מורדים ומתקוממים, אז היו נהרגים ונשחטים ביחד ולא הי' נשאר אף אחד. ומכיון, שבשביל זה לא יכלו היהודים להתקומם בפומבי, נגד הגרמנים, מפני שידעו שבאמת הם מחכים על אמתלא זו, לכן לאידך גיסא נשתרשה בלב כל יהודי נטיה עצומה, ותאוה עזה, שלא לקיים עכ"פ בצנעה, את רצון הגרמנים. דכורני, שבעת שעלתה בבי"ד שלי השאלה, ששאלו הרבה חרדים, אם מותר להם לקחת תעודות נוצרים, ולהתחבא בתור נוצרים, וכמו כן באו נערות מישראל ושאלו, אם מותר להן להתחבא בבית נוצרים, והיתה שאלה זו נוגעת ביסודי הדינים של יהרוג ואל יעבור, בסרך עבודה זרה וג"ע, וישבנו לא אחת שעות שלמות, על מדוכה זו, ובאמת על פי פשט ההלכה הי' הדין קשה, אולם כולנו הרגשנו, שחיים אנו בתנאים אחרים לגמרי, ואין דין יהרוג ואל יעבור, מתיחס כלל לתנאים כאלה, שאנחנו היינו חיים בהם. דין יהרוג ואל יעבור הוא, באם בא שונא ישראל ודורש מאיש ישראל לעבור על ע"ז, או על ג"ע, ואם לאוו יהרוג אותו, אזי מחוייב הישראל ליהרג ולא לעשות רצון השונא, ובשעת השמד אף גזירת ערקתא דמסאני הי' אסור לקבל מן השונא, אבל אצלינו הי' אחרת לגמרי. הגרמנים בשום אופן לא רצו שיקחו היהודים תעודות כאלה, ואסרו אף את השמד ממש בעונש מיתה. אדרבה אם הי' היהודי חי בגעטטא, ולא מרד ולא התקומם, ועבד את עבודתו שהיתה מוטלת עליו, אז בימים האלה עדיין לא הוציאו אותו להריגה, אבל אם איזה יהודי נתפס עם תעודה נוצרית הי' נהרג מיד גם אז, וכן היתה הפקודה שבאם שימצאו איזה איש או אשה מישראל עם תעודות נוצריות, אחת דתו להמית מיד, בלי שום משפט, ומעתה אם איזה יהודי, אף אחרי הפקודה הזאת, לקח לו תעודה נוצרית, הרי אדרבא דווקא עשי' זו, היתה כרוכה במסירת נפש ממש, והכל רצו על תעודות כגון אלו, כדי שלא לציית את גזירת הגרמנים, וכדי למרוד עכ"פ בעובדא זו נגד רצון השונא, והאיך יכולנו אנחנו הביד"צ לפסוק שאסור לעשות כן ואז היינו אנחנו הביד"צ מחזקים את פקודת וגזירת הנאצים ימ"ש. וכמו כן בנערות ישראל שהתחבאו בבית גויים, היתה הפקודה, שבאם ימצאו מי מישראל מתחבא אצל גוי, אזי יהרגו את הגוי ואת הישראל וכן עשו לא אחת, ואם אף עפ"י כן, היו מאורעות, יוצאות מן הכלל, שאיזה גוי לקח לו איזו נערה יהודית, והנערה הסכימה למעשה של מס"נ ולעבור על פקודת הגרמנים, ולהתחבא, הרגישה אז נערה כזו רגש של גבורה והתקוממות, נגד רצון השונא, ואם היינו אנחנו אוסרים עלי' מעשה זו, אזי היינו אנחנו פשוט מסייעים לגרמנים, לבצע את חפצם וזממם.
וכשם שהיתה בכל אחד מאתנו נטי' עצומה ועזה, עכ"פ בצנעה להתקומם, כך היתה נטועה בקרבנו נטי' עצומה ועזה, להבליג בפומבי, על כל התנאים הקשים והמרים שבהם חיינו בגעטטא. גם נטי' זו היתה נטועה בנו מתחת למפתן ההכרה שלנו, כי שם מתחת להכרח הרגשנו באופן אינטואיטיבי, שאסור לנו לעשות את רצון השונא, וידענו ברור שכל חפצו ורצונו הוא רק, שאנחנו נמרוד ונתקומם.
אמת שהבלגה זו היתה ללא הועיל. אבל מי יודע - אם לא היתה הבלגה זו נטועה בנו, ואם היינו מתקוממים - מי יודע - אם הי' נשאר אף יהודי אחד מכל היהודים בארצות אירופא. וסוף סוף הרבה מאות אלפים נשארו.

ומנקודת המבט הזה, לא רק שאין לשאול, מדוע לא מרדנו, אלא אדרבא יש להשתומם ולהתפלא על אותה הגבורה הגדולה ועל אותה ההתאמצות פשוט אי אנושית, להבליג על יגוננו וסבלנו. הלב הי' סוער ושותת דם, החזה היתה מתפקעת ומתפרצת, והמרה היתה משתפכת, ואנחנו ישבנו דומם תחתנו, ולא הוצאנו אף הגה או מלה. היש גבורה כגבורתנו?
מצוטט ממאגר מידע: 'קורות השואה במבואות לספרות הרבנית' בהפקת המרכז לחקר השואה - מכללה ירושלים, מתוך: אביגדור הרב יעקב, חלק יעקב, ניו יורק תש"י, הקדמה


הדפסה

Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016