זכור - אמונה בימי השואה

חודש סיון  תש"ע - התרת עגונות השואה


מן המחקר
בהונגריה שלאחר המלחמה, אחרי שחזרה לגבולותיה המצומצמים משנת 1938, נותרו כ-120,000 יהודים. רוב הניצולים שרדו בבודפשט, קהילה שרוב תושביה לא נשלחו למחנות אך עברו את התקופה במתח רב, בגטו בודפשט, בבתים "מוגנים" ובמסתור. במהלך חודשי האביב והקיץ של 1945 שבו אליה יותר משלושים אלף יהודים. רק מעטים מהם היו ניצולי המחנות ברחבי הרייך, שכן תושבי המחוזות בהונגריה נרצחו בתוך חודשים אחדים ברצח המהיר והאכזרי ביותר שידע העם היהודי בשואה. שיעור גבוה יותר שרד במחנות העבודה באוסטריה, באזור שטרסהויף, לשם נשלחו בנסיבות מיוחדות כעשרים אלף יהודים. כמו כן הגיעו להונגריה שרידי פלוגות העבודה ההונגריות ("מונקא-טבור"), יהודים ששירתו במסגרת הצבא ההונגרי ושרובם נמסרו בסוף המלחמה לידי הגרמנים.
אלפי צעירים וצעירות מצאו עצמם שרידים יחידים ממשפחותיהם. הבדידות, הצורך להקים זכר והמשך ודאגת הקהילה לצעירים אלו הביאו לידי ריבוי נישואין בשנים שלאחר המלחמה, במיוחד בציבור הדתי. אך היו צעירים ששבו להונגריה כדי למצוא בני משפחה ושם נחשפו למציאות החורבן הטוטלי והקשיים הקיומיים ולא ראו טעם בהמשכיות המשפחה באווירת הייאוש והתסכול שנוצרה שם. הרבנים עודדו אותם להקים בתים חדשים ודורות חדשים ובכך לבנות את עצמם ואת העם היהודי.
ואכן כמעט בכל שבוע התקיימה בבודפשט לפחות חתונה יהודית אחת. בשבט תש"ו, פברואר 1946, דווח על שלוש עד ארבע חתונות בשבוע בתמיכתה של קהילת בודפשט. הארגון "הכנסת כלה" הוקם מחדש בתמיכת ועד ההצלה של הרבנים בארצות הברית ותמך בצעדיהם הראשונים של הזוגות שנישאו.
המחסום הקשה ביותר בפני הנישואין היה תופעת העגונות – מספרן הגיע לאלפים אחדים. רבנים ישבו על מדוכה זו במשך כל שנות המלחמה, אך בעיקר לאחריה. בתום המלחמה נותרו מאות נשים שסוגיית עגינותן לא נפתרה, ואליהן הצטרפו אלפי נשים וגברים שבני זוגם לא שבו ממחנות הריכוז. את בית הדין המרכזי לענייני עגונות הקים בבודפשט בשנת תש"ה, מיד עם השחרור, המשרד המרכזי של הקהילה האורתודוקסית בראשות נשיא הקהילה הרב שמואל קאהן-פרנקל. הדיינים בבית הדין בבודפשט היו מגדולי הרבנים של שארית הפלטה בעיר, כפי שמחייבת ההלכה את העוסקים בענייני עגונות – הרב יעקב סג"ל ליבוביץ, הרב ישראל וועלץ, הרב יהושע גרינוולד מחוסט, הרב שמעון ישראל פוזן, ראש אבות בית הדין והרב צבי הכהן מדרצ'קה. הם פעלו כדי "לבנות החרבות", כפי שכתב הרב יעקב ליבוביץ-סגל במבוא לספרו משנת יעקב.
בית הדין בבודפשט נקט גם יזמה מיוחדת. שלא כבימים כתיקונם שבהם בעלי הדין והעדים באים אל בית הדין לפי הצורך בדיונים מסוימים, לאחר המלחמה שלח בית הדין שליחים לניצולי המחנות שהגיעו לעיר (כמה מהם עברו בה בדרך הבריחה או ההגירה) כדי לגבות עדויות ולהקים מאגר עדויות שיסייע בשאלות העגונות שתעלינה בעתיד. הדיינים הקדישו למשימה זו שעות על שעות, ולפניהם נפרסו טרגדיות אישיות רבות. הרבנים והשוחטים בקהילות הקטנות ומי שנדדו מקהילה לקהילה גם הם הודרכו לגבות עדויות ולהעבירן לבית הדין המרכזי בבודפשט עד שנת תש"י פעל בבודפשט בית הדין המרכזי, ולאחר מכן, בתקופת השלטון הקומוניסטי, נותר הדיון בידי קומץ הרבנים שנשאר בהונגריה.
הדיון בנושאי האישות בכלל והעגינות בפרט, דיון מתיש וטרגי, נתפס כצו השעה, כמצווה קדושה שתאפשר גם את חילוץ הפרט ממצוקתו וגם את בניינו המחודש של עם ישראל. בבית הדין בבודפשט הותרו כ-1,358 עגונות ו-3,408 עגונים (עקב האיסור לשאת שתי נשים מכוח חרם רגמ"ה).



הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016