זכור - אמונה בימי השואה

׳³ֲ¢׳³ג€ ׳³ג€¢׳³ג„¢׳³ג€¢׳³ֳ—


עדות הרב צבי גוטמן

הרב צבי גוטמן נולד בשנת תרנ"ד (1894) בבוהוש שברומניה ונפטר בשנת תשל"ג (1973) בתל אביב. בצעירותו למד בישיבת "בית ישראל" בבוהוש. בגיל שמונה עשרה הוסמך לרבנות ע"י גאוני רומניה, וכשנה לאחר מכן נתמנה לרב בקודאישטי שע"י יאסי. משנת תר"פ (1920) כיהן כרב בבוקרשט. בטבת תש"א (1941) נלקח עם שני בניו ע"י ליגיונרים רומניים, שהתכוונו להוציאם להורג. שלא כשני בניו שנרצחו באותה עת, הוא ניצל. בשנת תשכ"א (1961) עלה לישראל וכיהן כרב בתל אביב. לזכר בניו הו"ל ספר של דברי הגות ועיון מעזבונם בשם "שארית יעקב ויוסף" (תשכ"ח). כן חיבר את ספר "ארץ הצבי", שו"ת וחד"ת בעניינים שונים (תשנ"ב).

כאמור, היו מאורעות-הדמים בבוקרשט, בכ"ג, כ"ד וכ"ה טבת תש"א, מעין התחלה קשה ומרה לתקופה ממושכת של רדיפות ונגישות, הגליות ורציחות בהמון (כמ ב-ד' תמוז, תש"ב, בק"ק אסי המעטירה), תקופה שלא פסקה עוד אלא עם מפלת הצורר ימ"ש. אבל שלושת ימי הדמים האלה, במיוחד, החל בהשתוללות כנופיות "משמר הברזל" בכ"ג טבת תש"א, ונסתיימו (לפי שעה...) בדיכוי המרד על ידי צבא הגנרל אנטונסקו ימ"ש בכ"ה בו. מאוחר יותר המשיך הגנרל עצמו במדיניות הגירושים, עבודות הפרך והפוגרומים במשך כל ימי שלטונו, עד למפלתו בשלהי שנת תש"ד.

לא אבוא להסיג גבולם של רושמי רשומות ולא אסקור פה את מאורעות התקופה כולה, במלוא היקפם וחומרתם. אבל, בשביל הבנת הרקע של שלושה ימי טבת אלה, נחוץ לעמוד בקיצור על פרק-הזמן, שתחילתו ב-6 בספטמבר 1940 וסופו ב-24 ינואר 1941, למספרם. ב-6 בספטמבר הפקיד המלך קרול השני את השלטון המוחלט בידי "שותפות" של כמה אנשי צבא הידועים כשונאי ישראל, עם ראשי התנועה הפשיסטית-האנטישמית "משמר הברזל" - תנועה צעירה, מהפכנית וזועמת, שחרתה על דגלה העקוב מדם נקיים גם כיבוש מלא של השלטון במדינה ובחברה וגם חיסול גמור של היהודים במדינה ובחברה. הווה אומר, כי החל מן ה-6 בספטמבר האמור לא פסקו מדי יום ביומו הרדיפות, מעשי השוד והרצח, ההצתות והחטיפות לשם כופר נפש - הכל נגד אחב"י ברחבי רומניה! שיאה של תקופה זו, היה ב"שלושת ימי הפורענות", שבהם נרצחו בני לעיני, ואני הובלתי פעמיים להוצאה-להורג, אלא שד' היה בעזרי ופעמיים ניצלתי בדרך נסים מכדורי-המרצחים שנורו עלי.

מרידת כנופיותיו הרצחניות של משמר הברזל התחילה על רקע הניגודים האישיים-פוליטיים, שהיו הולכים ומתחדדים, בין הרודן הגנרל אנטונסקו ימ"ש, ראש הממשלה, לבין ראש "משמר הברזל", הוריה סימה ימ"ש, שהיה סגן ראש הממשלה והיה הולך ומבצר את מעמדו ומעמד מפלגתו בשלטון לנזקם של השליטים מבין שורות הצבא. אחת הדרכים להתבצרות זו של "משמר הברזל" היתה רדיפת היהודים, נישול מפעלים, עסקים ומוסדות אשר בידי בעלים יהודים, החרמות-רכוש למכביר, חטיפת יהודים ועינויים, עד ש"נפדו" מידיהם תמורת כופר בסכומי-כסף אגדתיים וכו'. כח כביר זה הלך ואיים יותר ויותר על מעמדו של אנטונסקו עצמו ימ"ש בשלטון: הוא נהייה למעשה שבוי בידי שותפיו-לשלטון. או אז החליט לנער את חוצנו משותפות זו, לשם כך ניסה כנראה להשיג איזה היתר, או הסכמה שבשתיקה, מידי היטלר ימ"ש עצמו; ב-14 לינואר 1941 הוא "עולה לרגל" לברכטסגאדן, רואה את היטלר ימ"ש וחוזר כלעומת שבא: אלא שבינתיים כבר החלו אנשי שלומו בארץ במעשים של דחיקת רגליהם של כנופיות משמר הברזל מכמה וכמה עמדות שלטון חשובות, ובפרט מאותן עמדות שנתנו בידי משמר הברזל שליטה כמעט גמורה על הנפש ועל הרכוש של יהודי רומניה...

התגובה של "משמר הברזל" לא אחרה לבוא: בכ"ב בטבת יצאו כנופיותיו להתפרע ברחובות העיר בוקרשט. במשך שלוש יממות כמעט ניתנה הרשות בידי המשחית; הצבא הרומני היסס ונחבא אל הכלים, אם מפני שלא קיבל פקודה ואם מפני שלא רצה לצאת בכח הזרוע כנגד אנשי הכנופיות המורדות, ומה גם שהיה עיקר זעמם של המורדים מופנה לא כל כך נגד הממשלה עצמה, אלא נגד בתי הכנסיות בעיר בוקרשט - אשר הועלו באש, ונגד באי בתי כנסיות אלו; וכן התנכלו בעיקר נגד הולכי רגל לתומם ברחוב: מאות נחטפו והובאו למרתפי-העינויים של סניפי משמר הברזל בעיר: שם נשדדו תחילה מכל מה שהיה אצלם, הוכו באכזריות אין-קץ, הועלו על מכוניות משא והובלו אל מחוץ לעיר. שם, בירכתי חורשת "ז'ילאבה", נהפכו שדות השלג הצחור של הכפר ז'ילאבה לגיא-הריגה, עד שהאדימו מדמיהם השפוכים של כ-120 יהודים מבוקרשט, הי"ד.

בעוד שברובעים האמידים "הצליחה" המשטרה, בעזרת יחידות-הצבא, להשתלט לאלתר על הפורעים, עד שאחרי כמה חילופי יריות נסוגו משם - הנה הופקרו הרובעים היהודיים העניים במשך שלושה ימים תמימים לשוד לביזה ולהרג - ואיש לא נקף אצבע; הרכוש והנפש, זקנים נשים וטף, היו לבז...

רק ביום השלישי לפרעות, כשהגנרל ומרעיו ימ"ש נוכחו לדעת כי הגדישו את הסאה ואין יודע לאן הדברים יובילו - החליטו סו"ס להפעיל את הצבא ולשים קץ לפרעות; ואמנם, במשך שעות ספורות בלבד, השתתק הכל והמרידה היתה כלא-היתה.

אבל זאת - רק אחרי שלמעלה מ-70 שעות השתולל המון פראי, מורכב מחלאת-האדם יוצאת פרברי בוקרשט, ובראשם הצעירים-המורדים ממשמר הברזל; רק אחרי ששדדו, בזזו, הציתו, עצרו אנשים וחטפום, ירו בהם במקום או הובילום מחוצה-לעיר כדי לרצחם-נפש, ברגע שהוציא אנטונסקו את הצבא מקסרקטיניו וציווה עליהם לירות בכל פורע ובכל מצית, חזר וירד השקט על שכונות היהודים בבוקרשט הבירה, והאומללים החלו יוצאים מבתיהם מי כדי לראות מה נשאר מבית-עסקו או מבית מלאכתו ומי כדי לחפש את יקיריו שנעלמו... נעלמו, אבל נתגלו אחר-כך טבוחים ותלויים על אנקולים בבית המטבחיים העירוני, או שרועים ללא רוח-חיים, וכמעט ללא-הכר, בשדות השלג שבירכתי יער ז'ילאבה...

[הרב צבי גוטמן, שארית יעקב ויוסף, הקדמה קמא, עמ' 23-25. מצוטט ממאגר מידע: "קורות השואה במבואות לספרות הרבנית", בהפקת המרכז לחקר השואה - מכללה ירושלים]


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016