זכור - אמונה בימי השואה

חודש תמוז  תשס"ג - תפילה


עדות א'
טרבלינקה - אחד משלושת מחנות ההשמדה, שהופעלו במסגרת מבצע ריינהארד, מוקם בצפון מזרח ה'גנרלגוברנמן', לא הרחק ממסילת הברזל וורשה - ביאלסטוק. האזור היה מיושב בדלילות והוסתר על ידי יער וחורש סביבו. ממאי - עד יולי 1942 הושלמה הקמת המחנה.
בטרבלינקה פעלה פלוגה אוקראינית בתפקיד שמירה, וכן השתתפה בתהליך ההשמדה. יחידת אסירים יהודים "זונדר קומנדו" הועסקו בטשטוש העובדות, והושארו בחיים זמן קצר בלבד. מבנה המחנה וכן טכניקת הרצח, דמו למחנות בלז'ץ וסוביבור. שיטת ההטעיה וההסוואה פעלו עד לרגעי חייהם האחרונים של הקורבנות. בסוף שנת 1942, לא ענו קצב ההשמדה ותפוקת המחנה על דרישות הגרמנים, עקב כך נבנו תאי גז נוספים להשמדה.
המשלוחים הראשונים הגיעו לטרבלינקה מגטו וורשה, עם הגירוש ההמוני. במרוצת הזמן הגיעו גם יהודים ממחוזות אחרים בפולין. עד סוף חורף 43-42 נרצחו בטרבלינקה 738,000 יהודים מאזור ה"גנרלגוברנאמן'. למחנה הובאו גם יהודים מאזור סלובקיה, גטו טריזנשטאט וטרקיה שביוון, והושמדו שם. באוגוסט 1943 פרץ מרד אך הוא נכשל והבורחים ברובם נתפסו, זמן קצר לאחר מכן הרסו הגרמנים את המחנה. כ- 900,000 יהודים נרצחו בטרבלינקה.

בית הכנסת בטרבלינקה
…עד עתה זכו להישאר בחיים שלוש מאות יהודים. אכן אלה ניצלו אולם חייהם בקרבת בתי החנק שקולים כנגד כל מיתה משונה. אלה הם בחורים בריאים וחזקים, שהוטל עליהם לחיות עד איבוד כוחותיהם. גם להם אין מפלט מגיהנום זה, הגדור תיל מחושמל. לא נשאר להם מוצא אחר, בלתי אם לעבוד לפי פקודת ה'ס.ס'. בשריפות הגופות, בסיד ובנזין, ובסידור בגדי הנחנקים…."
…. השמש נוטה לערוב. עצי טרבלינקה עוטפים צל כהה הנופל על צריפי העץ הלבנים ומבהיקים בקרני האור האחרונות. העבודה נגמרה זה עתה, והבחורים זבי דם, שבורים ורצוצים, צמאים ורעבים הוחזרו לצריפיהם. אין כח להוציא אנחה, הראשים מורדים כמתביישים להסתכל אחד בפני רעהו.
מנחם קופץ לפתע מהמטה, מכסה ראשו בידיו ומכריז: יהודים! דומני כי שבת קודש היום, אכן שבת קודש היום!
הכל שותקים, קופאים, כאילו אין בכוחם להגיד ולשמוע כי שבת היום, אך מנחם פותח: מזמור שיר ליום השבת…
כהרף עין מתרוממים כולם ממיטותיהם, מתחילים אף הם באמירת "מזמור שיר ליום השבת". אך מנחם מפסיק פתאום, כאילו נזכר במשהו. הוא מוציא מתחת לכותנתו שני נרות קטנים וגפרור, מעמידם על הרצפה ומדליקם.
מנחם מצמיד מבטו לזוג השלהבות. הכל ניצבים סביב הנרות, מכסים את ראשיהם בידיהם ומסתירים בגופיהם את הנרות, למען לא יבקיע אורם החוצה. מנחם מכריז בהתלהבות: חברים שבת היום! הבה נקבל את פני השבת כהלכתה.
והנה מפנה מנחם את פניו כלפי מזרח ופותח בקול נוגה, כשהבחורים אומרים אחריו: לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה….
המתפללים משקיעים עצמם בתפילה. כל מה שנשאו בלבותיהם השבורים בימי האימים, כשלנגד עיניהם נרצחו ועונו רבבות מאחיהם, כל הדווי והחרון שנצטברו במשך שבועות, כל זה מצא פורקן מה בתפילת קבלת שבת של הנידונים למוות. המקום שבו התפללו, נתקדש פתאום ונהפך לתוכן יחידי של חייהם. אותה שעה שכחו הבחורים את סביבתם וזכרו רק את בורא העולם. לפניו שיטחו עכשיו זעקתם: זעקה והבטחה כאחת, להוסיף ולהאמין בייחודו, על אף הטומאה והרשע האופפים אותם. בתפילתם אמרו קדיש אחר כל אותם מליוני הקדושים והטהורים שהומתו לעיניהם על קידוש השם.
מאז נהפך הצריף לבית כנסת, מקום שמנחם אמר קדיש עד שעת חייו האחרונה"…

ל. פיינגולד, "בית הכנסת" ת"א, תש"ו,
מתוך "אני מאמין", ירושלים, עמ' 116-115


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016