זכור - אמונה בימי השואה

׳³ֲ¢׳³ג€ ׳³ג€¢׳³ג„¢׳³ג€¢׳³ֳ—


בוצ'אץ' – גליציה המזרחית, ת"ש–תש"א

...ופרשת הנסיונות והמאבקים התחילו עוד מקודם לכך. בהיותי בעיר בוטשאטש, פלך טרנופול הסמוכה לעיר סטאניסלאוו, בה זכיתי לנהל ישיבה מפוארה. ומן הראוי להזכיר את המיסדים ושעזרו לי בסדר העבודה בהישיבה. הם גדולי התורה ומוסר: הרב ר' נחמן זעלדין ר' סיני וואלקאוויסקער, ר' זיידעל יאשינאווקער, ר' יעקב איזביצער נ"ע זכותם יגן עלינו, אשר בעת פרצת המלחמה נסעו לווילנא ואני נותרתי לבדי. וכשנכנסו האדומים בשנת ת"ש, התחיל סדר הרדיפות והמהומות על כל העוסקים בתורה ובמצוות, נתפרדו אגודות לומדי התורה. הרבנים ושארי כלי הקודש נאלצים היו להתחפש בתור בעלי-מלאכה מן הדרגה הנמוכה בכדי להציל נפשם. רעב, יגון, פחד וחרדה נעשו מנת חלקם היומית של כל התושבים. ואני, למרות היותי מוזהר בכמה וכמה אזהרות חמורות מטעם כל קרובי וחברי לעזוב את עבודת הקודש בישיבה כי סכנה גדולה היתה צפוי' לי ולבני משפחתי ולכל בני הישיבה וכו' התאמצתי והתחזקתי ומיאנתי לשמוע. ברחמי ה' שהעניק לי הכחות המוסריים ובדמיון זיו איקונין של רבותי מסרתי נפשי בכדי לקיים באהבה את מצות קידוש השם ברבים.

כשנתגברה המלשינות מטעם העוכרים והבוגדים נאלצנו לעלות לעלי' ביהמ"ד. סגרנו את כל חלונות הישיבה וחישלנום בקרשים, והיינו לומדים לאור נרות-חלב. אבל להשיג נרות הי' ג"כ ענין של סכנת נפשות, כי הרשעים רדפונו ועקבונו ופחד איום וגדול אף לאסף מעט כסף לקניית הנרות. ומוכרחים היינו להעמיד בכל יום שומרים-צופים מבחורי הישיבה שיודיעונו על התקרבות הרשעים לאסרינו. ופעמון מיוחד בכדי להזעיק את הלומדים לבא בין ערמות השמות והגוילים הבלים להיטמן מפני פחד האדומים ימש"ו... אבל בעזהש"י ראינו עין בעין איך הנסים מתרחשים בכל שעה! הבל פיהם הקדוש של תלמידי הישיבה הי' מבריח בכל פעם את הבל פיהם של המנוולים הנואלים. מסירות נפשנו ועוז רוחנו עוררה התפעלות והערצה עצומה בין כל תושבי העיר, ונפש בני הישיבה התקשרה אל הישיבה קשר נצחית ממש.

התלהבות התלמידים וחשקם ללמוד ולהגות בתורה עברו כל גבול. מנעו שנה מעיניהם והיו קמים באשמורת הבוקר בארבע וחצי לשמוע את שיעורי הראשון. וגדלה קנאת הסופרים וכל שאר התלמידים שומעי שיעורים אחרים הזדרזו אף הם ויחד על מוריהם היו באים בשעה לישיבה. ואור גדול, אור התלהבות הקדושה הי' נדלק בכל יום ויום לפני עלות השחר בישיבה...

בעלי הבתים הזקנים שהי' רגילים כל השנים לעמד לתפלה לפני אור היום השתוממו ופערו פיהם בהתפעלות עצומה על המחזה הקדוש והנהדר הזה שעיניהם ראו בבוטשאטש, בעת נהלי הישיבה. ממש שפכו דמעות גיל והתלהבות האיך שהצלחנו בעזהשי"ת לקרב את הצאן קדשים לאביהם שבשמים. והישיבה המוסתרת הומה יומם וליל. וכל בני הישיבה שבת-אחים נעימה ואהובה בעבותות הוקרה ותמיכה הדדית. ואם תלמידי אחד הי' כושל ומתחיל לפקפק ולהסס... מיד היו מתכנסים סביבו כל חבריו לעודדו ולהפציר בו בכל מיני שידולים ופיצויים חומריים ורוחניים עדי הואילו להשאר במחנה השכינה. ומה גדולה היתה השמחה בשעה כזו.

ואף שהתמדת לימודם עלתה במדריגה העליונה ממש, מאשמורת הבוקר עד נשף הלילה, ואף גם בעש"ק הוסיפו מעצמם ללמוד עד זמן הדלקת הנרות, מ"מ הפרישו זמן לבוא בעזרה להצטרכות תיקוני העיר, כמו בתמיכת הפליטים והגולים שהיו נוהרים מכל צד וגם במסירת נפש אספו סכום ידוע מדי שבוע בשבוע בכדי לקיים את המקוה בנס, כי גם זה הי' כרוך בסכנת נפשות לשחד את המחבלים האדומים למען שלא יחרצו לשונם החדה.

ולי מה יקר זכר אותו הלילה ליל חג השבועות האחרון בשנת תש"א, שלימדו כל הלילה בבית החסידים טשארטקאוו, כשישבנו מסודרים ע"י שלחנות, וככוכבים בלילה היינו כלנו מאירים באור התורה והשמחה, בחידושי תורה והערות מוסריות היו משתפכים מפיהם במתיקות נפלאה כזו.

מצוטט ממאגר מידע "קורות השואה במבואות לספרות הרבנית" בהפקת המרכז לחקר השואה – מכללה ירושלים. מתוך: הרב חיים אפרים זייצ'יק, המדע והחיים, לזכור את הנס.


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016