זכור - אמונה בימי השואה


חודש שבט תשס"ו - כיסופים לארץ ישראל


מן המחקר
קטעים ממאמרו של נ. קצבורג, בתוך "תולדות השואה"
קצבורג, בראהם – ירושלים

יהדות הונגריה בצל השואה

תמורות במחנה האורתודוקסי
ההתפתחות החשובה ביותר במחנה האורתודוקסי בהונגריה בתקופת המלחמה היתה הפעולה המשותפת עם הניאולוגים במוסדות העזרה ובמסגרות אחרות. שיתוף פעולה כזה לא היה קיים במשך כל שבעים שנותיה של האורתודוקסיה ההונגרית. "זו הפעם הראשונה שהאורתודוקסים נועדו יחד עם הניאולוגים" אמר פינחס פרוידיגר בעדותו. ...המחיצה הגבוהה שבין שני המחנות נפרצה במקצת. אמנם לא חל כל שינוי אידיאולוגי, אבל תנאי המציאות הכתיבו את הצורך לשנות עמדות מושרשות ולשתף פעולה עם הניאולוגים. לא בנקל הכריעו מנהיגי האורתודוקסים בכיוון זה, אך הם היו נתונים לאילוצים ובייחוד הכבידה עליהם מצוקתה של העדה החרדית, בעיקר ברוסיה הקרפטית. בדיעבד, המעורבות בעניינים הכלל ארציים הועילה לאורתודוקסיה וחיזקה את מעמדה בציבור.
...בהנהגה האורתודוקסית תפסו הרבנים עמדה חשובה ולדעתם היה משקל לא רק בענייני דת, אלא גם בענייני ציבור. הרכב ההנהגה הרבנית מראה, שהיהדות החרדית בטרנסילבניה, בסלובקיה וברוסיה הקרפטית נעשתה דומיננטית באורתודוקסיה ההונגרית ושעלה משקלם של החסידים.
האורתודוקסיה ההונגרית היתה ידועה בהתנגדותה לציונות ובהסתייגותה מעלייה ומיישוב ארץ ישראל. אולם בתקופת המלחמה הסתמן שינוי במחנה הזה ובחוגים רבניים נשמעו קולות שערערו על העמדות הישנות ותבעו יחס חיובי יותר לארץ ישראל. בשנת ת"ש (1940) התפרסמה בבודפשט חוברת מאת משה וולץ, "קונטרס המביט לארץ, על הארטהדאקסיה ובנין הארץ, ועל אשמת מנהיגיה...". קונטרס זה הוא מכתב גלוי אל "נשיאות לשכת היראים הי"ו וועד הרבנים שליט"א במדינותינו" ובו קובל הכותב על התעלמותם של מנהיגי היהדות החרדית מארץ ישראל ומסיכויי ההצלה הנשקפים ממנה:
    האם שתומי העין הנכם, בהתרשלותכם זאת בלי ראות איך השבר הנורא עובר עלינו, רודפים ומקפחים פרנסתנו, וגבולי כל הארצות סגורים בפני ההגירה ההמונית, בלתי שערי ארץ ישראל פתוחות לרווחה ופושטת זרועותיה לקבלת בניה השבים לתוכה, וכבר מצלצלים באזנינו פעמי הדרור של עמנו המשוחרר ובעל הכרה עצמית הקם לתחיה בארץ אבותיו.
המחבר קורא ליזמה לשם יישובם של חרדים בארץ ישראל. מעניינים דבריו על עקירתן של האורתודוקסיה והחסידות מארצות אירופה המרכזית והתערותן בארצות הברית. וכך הוא כותב:
    ...ואותות ההווה מראים דרכה לעתיד, שהארטהאדקסיה והחסידות תדחה מארצותיה וכבר תפש לה מקום והיכה שורש מעבר לאוקיינוס ושם בארצות הברית תמצא התורה קן לה בימים הבאים. עלינו להתאמץ ולשתלה גם בארץ ישראל, שמשם תורה.
המחבר מסיים באומרו, שאם לא יתקבלו דבריו, "נוכל לסתום הגולל ולחתום פרק הארטהאדקסיה ההונגרית, ומי שיש לו עין פקוחה ירגיש שהננו נמצאים כבר בעצם ימי הירידה וימים יגידו".
בתש"ב (1942) התפרסם בבודפשט ספר בשם "שלשה ספרים נפתחים" ובראשו מבוא מאת הרב נתן צבי פרידמן, שבו הוא עומד, בין השאר, על הזנחת עניין יישוב ארץ ישראל:
    הרעיון הכי נכבד וההשתדלות הכי חשובה... אשר ערכה עולה למעלה ממצוה אחרת.... כי בישיבת ארץ ישראל תלויים הרבה מצוות שאי אפשר לקיימם פה כי הם חובות התלויים בארץ הקדושה, אך עוד יותר מזה כי בעוונותינו הרבים מחמת כובד שיעבוד שבמדינות גלותינו, והנמשך מזה חילול שבת ח"ו או שאר איסורים, ועל ידי ישוב ארץ ישראל אפשר להצילם מאיסורים חמורים כאלה...
כלומר, ארץ ישראל אינה רק מקלט מפורענויות וצרות חומריות, אלא גם מקום הצלה מן המצוקה הדתית רוחנית של הגלות. עניין זה מופיע גם בדברי משולם זלמן קצבורג, המוציא לאור של "שלשה ספרים נפתחים". הוא מציין, שבמחנה החרדי שוררת מבוכה בשאלת היחס לארץ ישראל:
    והשקפתו מתבלטת רק בשיטתנו הישנה בשב ואל תעשה, ועל ידי כך הנוער החרדי הולך ומתדלדל. הוא נמצא בין הפטיש והסדן של תרבות ותנועות זרות, הוא מטולטל בנחשול של תורות שונות המתנגדות לרעיון ישראל סבא. ביאושו ובמר נפשו הוא נעשה, באופן טבעי, לכלי קיבול לכל תורות זרות, הדור הצעיר אובד מאיתנו.
כאן, כמו בדברי הרב פרידמן שהובאו למעלה, בולט ההיבט הרוחני שבצרת הגלות; הסכנות הרוחניות האורבות ליהדות בצוק העתים הן החייבות לעורר יחס חיובי והשתדלות ביישוב ארץ ישראל.

מצוקות הזמן וסימני השואה ניכרים עוד יותר בחיבור שהתפרסם בבודפשט כעבור שנתיים, בתש"ד (1944). זהו הספר "אם הבנים שמחה" מאת הרב יששכר שלמה טייכטאל. ספר זה הוא אחת התעודות החשובות של הגות רעיונית וציבורית בתקופת השואה, והוא נכתב בהונגריה השרויה בצל השואה, זמן קצר לפני הכיבוש הגרמני. אך בניגוד למרבית הכתבים מסוג זה, שהגיעו אלינו בכתב יד לאחר השואה, ספר זה נדפס, הוצא לאור וכנראה אף הוחל בהפצתו עוד לפני שואת יהודי הונגריה, בעיצומה של ההשמדה בארצות הסמוכות. רוח התקופה הזאת מרחפת על פני הספר. מחברו חדור תחושה עמוקה של החורבן, "אשר הכותב קורות הדורות יוכל לכנותם גזירת ת"ש-תש"א-תש"ב-תש"ג. כמו שכינו לגזירות נושאי הצלב בגזירת תתנ"ו".
הרב טייכטאל היה רב וראש ישיבה בפישטיאן (מחוז ניטרה בסלובקיה) ומחברם של ספרים בהלכה.
...מוראות השואה בסלובקיה וגירושם של בני קהילתו וישיבתו הטביעו בו רושם עמוק והסעירו את נפשו. הוא חש שאינו יכול עתה להתייחד בד' אמות של הלכה והגיע למסקנה שעליו לתת את הדעת על ענייני הגלות והגאולה.
    כעת בתוך ההפיכה הגדולה אשר אי אפשר לצמצם בהוויות דאביי ורבא ובהלכות עמוקות... וזאת הרהיבני לתור ולחקור בעניין התעכבות הגלות ולחבר חיבור הנוכחי בעה"י ולהשמיע דעתי ברבים ללמד עצה ודעת את בני ישראל ומה לעשות לקרב את הגאולה העתידה במהרה בימינו.
הרב טייכטאל החל בכתיבת חיבורו, שעניינו מצוות יישוב ארץ ישראל כפתרון למצוקת הגלות. דבריו נשענים על מקורות המקרא, התלמוד והמדרשים, ה"זוהר", דברי הלכה ואגדה של ראשונים ואחרונים. בין אלה האחרונים הוא מרבה להביא את דברי הרב משה סופר בעל חת"ם סופר, שהיה מקובל מאד על יהודי אירופה המרכזית. הרב טייכטאל מתמודד בייחוד עם שתי בעיות עיקריות: ההתנגדות של רבנים ואדמורי"ם לציונות, ובנין הארץ בידי חילוניים...

הוא מתפלמס עם האדמו"ר ממונקאץ', הרב חיים אלעזר שפירא (1872–1937), שהיה בזמנו מראשי המתנגדים לציונות; אילו היה אותו רב "בחיים אתנו וראה את כל אשר הגיע לנו מהגזרות הנוראות ומההריגות שעשו רחמנא ליצלן, גם הוא היה מודה שנעזוב את ארצות הגלות ונלך לארץ ישראל שנתנו לנו מלכי ארץ ולא נמתין עד קריאת המשיח". באופן דומה הוא דוחה טענות אנטי ציוניות שנשמעו במחנה החרדי ונסמכו על דעות של רבנים וצדיקי החסידים. לדעתו, יש הבדל בין זמנם של אותם רבנים ובין זמן ההווה; "עתה שנשתנו העתים נשתנה גם הדין". זה כלל גדול בהשקפתו של הרב טייכטאל.

הרב טייכטאל ניחן בראייה חדה של המציאות ההיסטורית והוא מבאר אותה על פי דרכו, כמכוונת להחיש את הגאולה; "כל מה שנעשה לנו בעיתות הללו בארצות גלותינו שרצון מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שנשוב לארצנו הקדושה ועל כן עשה לנו כל זאת שלא יהיה יכולת להתקיים עוד בין העמים". חלק גדול מדבריו מקדיש המחבר לדחיית טענותיהם של אלה המתנגדים לציונות מפני שבוני הארץ הם חילוניים והוא אף יוצא נגד התבדלות החרדים. עניין אחדות העם העסיק אותו מאד ולכך הקדיש את הפרק הרביעי והאחרון, "פרק האחדות והשלום".

על התגובות לדעות שהשמיע הרב טייכטאל אפשר ללמוד מתוך כמה דברים שבאו בספרו. הרב דוד מייזלס, הרב של החסידים באוהעל אמר לו באייר תש"ג (1943): "באמת נתברר, שלא צדקנו כאשר מנענו עצמנו מתנועת בניין הארץ, ואמר עוד [הרב מייזלס] שהרבה והרבה מאחינו בני ישראל היו ניצולים אם היינו כולנו עוסקים בבניין ארצנו". הדברים נאמרו בעקבות דרשה שנשא הרב טייכטאל בשבת, חול המועד פסח תש"ג, שבה דיבר גם על חובת בניין הארץ, והוא מציין: "ורבים היו מתרעמים עלי". עוד מספר הרב טייכטאל, שבשבת פרשת ראה תש"ג (1943) נתבקש לדרוש, אך הותנה עמו, "שלא להזכיר מעניין יישוב ארץ ישראל". ניכר מכאן, שהלכי הרוח האנטי ציוניים עדיין רווחו בין החרדים. גם הם כרבים אחרים, האמינו, שהרעה לא תגיע אל יהודי הונגריה.


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016