זכור - אמונה בימי השואה


חודש שבט תשס"ו - כיסופים לארץ ישראל


עדויות
בריסל, נובמבר 1942
כידוע נגרשנו מארצנו בעוונותינו הרבים, ועל כן אם אנו חפצים לשוב צריכים אנו לשוב בתשובה שלימה ואז נוכל לשוב לארצינו. אבל שלא נשוב על ידי תשובה, כבר חזה הנביא מראש ועל כן אמר שבאחרית הימים לא בצדקתנו נגאל, אלא ע"י עוונות אויבנו ועל ידי ענויהם אותנו...
יש הסכנה הגדולה שהיהודים בעצמם לא יחפצו בגאולה. כמו ששמעתי כה הרבה פעמים מתרצים לי בשאלי את מכרי היהודים, מה תחשוב יהיה בסוף המלחמה? כמעט תמיד קבלתי בתור מענה שכשהמלחמה תסוף, אז הכל ישוב לסדרו הישן. נשאר שוב בין הגויים שנשתקענו בתוכם, החיים נמשיך כמו שהיו והכל יהיה כבראשונה. אבל הקב"ה לא חפץ בזה, על כן משכם מביתם ועריהם (שישבו בה מקדם) ועכשיו חפצים הם כבר בכל לבם לשוב אל ארצנו הקדושה ארץ ישראל. על כן יש לקוות שכיוון שרוב ישראל אינם עוד יושבים עתה במקום שבתם מבראשונה, ורובם כבר חפצים להיגאל, באמת כבר הגיע זמן הגאולה עתה...

...על כן נפשי נכספת יותר משהיה עד עכשיו הדבר, לארצי האהובה, והחלטתי לעלות אליה למרות המצב של עכשיו שכמעט אי אפשר לעבור הגבולים בלי תעודה ולמרות שעתה עוד התחדדה ההשגחה אצל הגבול לרגלי סכנת הריצה. והנני מתכונן מעכשיו לעליה לארץ מולדתי, ובעת היותר קרובה אנסה בעזרת אלוקינו לעשות הדבר.
(משה פלינקר, הנער משה, ירושלים, תשל"ט, עמ' 20 , 104)


וורשה, דצמבר 1939
איטליה עוד לא נכנסה למלחמה. ימיה פתוחים לעולים לארץ ישראל. כמובן, אם תחת ידם הנירות הדרושים... כולם רוצים לעלות לארץ. אבל איך עולים לארץ? לא כולם יורשו לצאת מפולין. לא כולם תכניס איטליה לארצה. והעיקר – ממשלת המנדט אינה נותנת רשיונות עליה.
העליה אף כרוכה בהוצאות כספיות מרובות... משבא יהודי לגיסטפו וביקש רשיון יציאה מפולין, היו מכבדים אותו בהצלפות…
בכן, בקשת רשיון יציאה היתה כרוכה בסכנת נפשות. מחמת מצב זה פרחה הספסרות, היו נמצאים סרסורים שונים, בעלי "קשרים" שסידרו את הענין בסכומי כסף גדולים. הם היו סוחטים וחוזרים וסוחטים כספים רבים... ככלות הכל היתה דרושה ויזה איטלקית, שעלתה בסכום רב, אם כבר היה בידו כרטיס אניה ב"לויד טרייסטינו". אחרי כל זה היו צריכים להתחבט שבועות מרובים עד שמלאו את כל הדברים הפורמליים. נסיעה זו דרשה עבודה עצומה והדרך היתה מסוכנת. באמצע הדרך אפשר היה לחטוף ל"עבודה" ולחזור ממנה חולה ותשוש. עיתים לא חזרו מ"עבודה" זו. כל הסיבות הללו מנעו את האפשרות להגיע לאיטליה ולחכות לרשיון עליה לארץ ישראל. אגב, אי אפשר היה לשבת זמן רב באיטליה ולחכות לעליה.
אסור היה לקחת כסף לצרכי מחיה באיטליה, לא כל אחד רצה להיזקק לחסדי הבריות, "עני חשוב כמת"...
הריני עומד לפני ה"לויד טרייסטינו" יחד עם ד"ר שיפר...
ד"ר שיפר: זוהי מלחמה נוראה. פצצות הנאצים החריבו ארץ גדולה כפולין. תארו לעצמכם, שהגרמנים יכולים להחריב, חלילה וחס ארץ קטנה כארץ ישראל. בפצצות ספורות הם יכולים לבצע זאת. כלום ארוץ מדליקה אחת לשניה? מוטב אחים, לשבת ולומר פרקי תהלים. פרקי תחינה לריבונו של עולם, שהאסון לא יתרחש, לא לארץ ישראל ולא לנו, יהודי פולין.
ד"ר שיפר קבל רשיון עליה לארץ ישראל אבל הוא לא נסע. נשאר בין יהודי פולין בעמק הבכא.
(יהודה אריה פינגולד, בגיא צלמוות, חלק א, ירושלים, תשמ"ח, עמ' סא–סג)


הרב אהרונסון,
חנוכה תש"ו
מתוך דרשה שנשא בפני שארית הפליטה ובפני "ועדת פיל לחלוקת א"י"
מהרהר אני כי מלבד חטאי היחיד עליהם צריך כל אחד לשוב באמיתות לבו אל ה' אולי מעניני הצבור שהוזנחו הוא – ארץ ישראל. ידוע הוא כי בתקופה האחרונה קודם השואה, התעוררו רוב גדולי התורה באירופה, לעשות פעולות ותעמולה בדבר העליה לא"י, ופרסמו וגילו דעתם ברבים, כי "עת לחננה כי בא מועד", וידוע כי אדמו"רי בית סוכטשוב, עשו פעולות מעשיות בקנית אדמות בא"י ועשו הכנות גדולות לעלות לא"י. ואמנם יחידים ועשרות מתוך מליוני היהודים עלו בכל אות נפשם לא"י, אבל רובם ככולם נשארו בבתיהם על אדמת ניכר. זעקת א"י תבעה את כבודה אשר חולל ביד בניה.

זכורני, אותם ימים קודרים שבהם היו בני עמנו נתונים למרמס ולחרפה... והיתה התעוררות בין העסקנים והחסידים להצלת כ"ק אדמו"ר ה"חסדי דוד" – הרבי מסוכטשוב זצ"ל הי"ד. נענה האדמו"ר ואמר: מהרהר הייתי רבות בארץ ישראל ודעתי היתה לעלות ולהתישב בה. וזאת היתה בשעה שהיה אפשר לשבת בגולה, דעתי ולבבי היו לארץ ישראל ולא זכיתי לקבוע דירתי בארץ ישראל. עתה נשתנו פני הדברים, עתה אין אפשרות לשבת בגולה, עתה צריכים לברוח לארץ ישראל, כלום זכאי אני לעלות לארץ ישראל?
אין ארץ ישראל מקבלת מעשים הבאים מתוך אונס או הרגל, כי אם דוקא מעשים הבאים מתוך בחירה.
(הרב יהושע משה אהרונסון ,עלי מרורות, בני- ברק, תשנ"ו, עמ' 301, 303)


הרב ישראל מאיר לאו מספר:
פיוטרקוב
הוא [נפתלי לביא] זכר את שיחתו האחרונה עם אבינו... "ויש תקוה לאחריתך, נאם ה' ושבו בנים לגבולם" קרא אבא... וחזר ואמר כי אם נצא בשלום מן השריפה הזאת נדע למצוא את ביתנו, שאיננו הבית הזה או כל בית אחר על אדמה עוינת זו. ביתכם יהיה בארץ ישראל, גם אם יהיה צורך לקנותה ביסורים.

בוכנוולד, אפריל 1945
נפתלי לא ויתר על הפרידה... כל מילה שיצאה מפיו נחרתה על לוח לבי.
באתי להגיד לך שיש מקום אחד בעולם שקוראים לו א"י. תגיד א"י עוד פעם. תגיד אחרי. ואני, שלא ידעתי מילה אחת בעברית, חזרתי על שתי המילים א"י בלי להבין את משמעותן. נפתלי הסביר: א"י היא הבית של היהודים משם גרשו אותנו ולשם אנחנו צריכים לחזור... אז אם תשאר בחיים ודאי יהיו כאלה שירצו לקחת אותך איתם, למקומות אחרים... תדע שאתה לא הולך לשום מקום. תזכור מה אמרתי, רק א"י.
(הרב ישראל מאיר לאו, אל תשלח ידך אל הנער, תל-אביב, 2005, עמ' 25, 61)


וינה –
בירת אוסטריה, עד 1918 הייתה בירת הקיסרות ההבסבורגית, והייתה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה.
מסוף המאה ה19- הייתה לאנטישמיות אחיזה רחבה בקרב תושבי אוסטריה, אשר קיבלו בהתלהבות רבה את (האנשלוס) סיפוחה של אוסטריה לגרמניה בשנת 1938. למרות העובדה שמיד עם הסיפוח נסגרו משרדי הקהילה, בוצעו מעצרים והוצרו צעדיה של האוכלוסייה היהודית, לא חדלה הפעילות ציבורית להתנהל, והייתה התארגנות רחבה לעזרה סוציאלית וסיוע בהגירה.
אייכמן, שנשלח מגרמניה לעמוד בראש "הלשכה המרכזית להגירת יהודים", ביצע את משימותיו תחת לחץ כבד ואיומים.
מספר ארגונים תמכו במאמצי ההגירה, והפעילות נעשתה גם בשיתוף עם משרדי ההגירה בברלין.
מסתיו 1937 עברו דרך וינה צעירים מאוסטריה, פולין, לטביה וצ'כוסלובקיה ומשם ליוון בדרכם לארץ ישראל במסגרת עלייה ב' הבלתי לֵגלית. יהודי וינה ניסו להימלט מהטרור המתמיד שהשתלט על עירם.
בשנת 1938 בערב יום כיפור החליטו במפלגה הנאצית בווינה לגרש את היהודים, פעילות שהתרחבה גם לפרברי העיר, אך הופסקה על ידי פקודה מגבוה.
עקב כך, לא היו פרעות נובמבר (ליל הבדולח) בווינה בגדר מפנה קיצוני כפי שהדבר היה בגרמניה, אלא אותתו על החמרה במצב.
רחובות ברבעים היהודיים נסגרו, היהודים הוצאו מבתיהם ורוכזו באיזורים מיוחדים. עד לפרעות נובמבר 1938 התנהלו החיים הדתיים כתיקונם, אולם בהיקף מוגבל. עם החמרת המצב הצטמצמו האפשרויות, אך למרות הקשיים נעשו ניסיונות לקיים מצוות ולשמור על צביון יהודי.
לאחר כיבוש פולין השתנתה המדיניות מהגירה לגירוש. הקהילה נדרשה להכין רשימה שמית של כל היהודים. במסגרת התכנית ליישב את יהודי אוסטריה וגרמניה ב"ניסקו" – איזור לובלין, נשלחו בעלי מקצוע כדי להכשיר את המגורים במקום, רובם נרדפו ונורו למוות.
בפברואר 1941 יצאו מספר משלוחים לאיזור קילצה. מאוקטובר 1941 עד אוגוסט 1942 גורשו כ- 27,000 יהודים ללודז', ריגה, מינסק ועוד, אלה נרצחו בירי ובגז.
מיוני עד אוקטובר 1942 גורשו כ- 13,700 יהודים לטרזינשטט, ביניהם גם משלוח המיוחסים שכלל מנהיגים ומדריכי תנועות הנוער הציוניות.
בנובמבר 1942 הפכה הקהילה ל"מועצת זקני היהודים" אשר איבדה בהדרגה את סמכויותיה. במהלך 1942 המשיכו יהודים להתפנות מן הדירות שבהן התגוררו בתנאי צפיפות מחפירה, לרבעים שהפכו למעין גטו פתוח. ביולי 1944 הגיעו לשטרסהוף הסמוכה לווינה, ביזמת קסטנר, כ- 21,000 יהודים מהונגריה אשר אמורים היו לשמש כמאגר לחילופין בין גרמניה למעצמות המערב, מחציתם פוזרו בווינה במחנות עבודה זעירים והאחרים שולחו לערי השדה.
משפחות הפליטים חיו בתנאי תברואה קשים ותחלואה גבוהה. רופאים שעבדו בבית החולים המקומי ניסו להגיש להם סיוע רפואי. רוב יהודי הונגריה ששהו בווינה שרדו. לעומת זאת אלו שפוזרו בעיירות ובכפרים נורו ברובם, או נפטרו בצעדות המוות. בודדים הגיעו לטרזינשטט וניצלו.
בדצמבר 1944 חיו בווינה כ- 5,800 יהודים, שרובם היו נשואים בנישואי תערובת.
באפריל 1945 שוחררה וינה בידי הצבא האדום. בעת השחרור שרדו כ- 150 יהודים במסתור, ועוד קומץ יהודים שעבדו במחסני הרכוש היהודי שהוחרם.


הרבי מהוסיאטין, וינה
כאשר נפטר אחד מאדמ"ורי בית רוז'ין, הועלתה הצעה לפתוח בבית הקברות היהודי בווינה חלקה עבור בית רוז'ין. אמר הרבי מהוסיאטין: "בשבילי אין צורך, אני עולה לא"י". ואכן בהיותו כבן שמונים, כשלש שנים לפני השואה עלה הרבי מהוסיאטין לארץ. הוא הרגיש בהתגברות האנטישמיות באירופה, ולפני עליתו לארץ בשנת תרצ"ז ביקר בקהילות חסידיו ועודדם לעלות, או לכל הפחות לברוח מאירופה. בקרקא אמר: "למי שיש שכל שיברח כעת אפילו בנעלי בית!". לחסידיו שבאו לקבל פניו בתחנת הרכבת בלבוב-למברג אמר: מי שיכול למכור שימכור, ומי שלא יכול למכור שישאיר הכל ויברח מכאן כשרק תרמיל על שכמו.
(אליעזר מלמד, הרבי מהוסיאטין, טבת תשס"ה)

כאשר חש האדמ"ור ר' ישראל מהוסיאטין בשואה ההולכת ומתקרבת יעץ לחסידיו לברוח ולעלות לא"י. בשנת תרצ"ז עלה לא"י והקים את ביתו וחצרו בעיר תל-אביב, כי "בעיר יהודית זו אין צריחי כנסיות ולא נשמעים בה פעמוניהן". (קופרמן, "הצופה" מוסף שבועי, טבת תש"ס)

האדמו"ר מטשורטקוב - וינה
"האדמו"ר רבי ישראל מטשורטקוב היה מראשי האדמו"רים שפעלו במסגרת 'אגודת ישראל', והוא שמשך כמה מצדיקי בית רוז'ין להשתתפות ב'אגודת ישראל', באומרו להם "שכל מטרת 'אגודת ישראל' היא לפעול למען ארץ ישראל - ואתם תפעלו על הצד היותר טוב, וגם תמנעו ממתנגדי ארץ ישראל מלהשתלט עליה" (אביר המלכות, ח"ב עמ' כז). לאחר פטירתו בשנת תרצ"ד, הרגיש הרבי מסדיגורה חובה קדושה להמשיך בדרכו. וכך כתב בשנת תש"ז יחד עם בן אחיו רבי מרדכי שלום יוסף ליו"ר הוועד העולמי של 'אגודת ישראל': "... קיימת לדאבון לבנו התרוצצות פנימית בעניין - אם עבודת 'אגודת ישראל' בארץ ישראל תהיה קוטב המרכזי של תנועת 'אגודת ישראל' או לא, דבר אשר כבר חשבנו שמיותר להתווכח עליו אחרי החורבן האיום של תפוצות ישראל בפולין ואגפיה..."

הרבי מסדיגורה – וינה
בשנת תרצ"ח פלשו הגרמנים הנאצים לאוסטריה וכבשו את וינה. הם החלו לרדוף את היהודים ולהתעלל ברבנים. פעם הוציאו מספר רבנים ואדמו"רים ואילצו אותם לטאטא את הרחובות, לקול לגלוגו של ההמון האוסטרי, ולקול בכיותיהם של יהודי העיר, שנצטוו לחזות באדמו"רים והרבנים המושפלים.
באותה שעה קיבל על עצמו האדמו"ר מסדיגורה, שאם יזכה לעלות לארץ הקדושה, יטאטא את רחובותיה. אחר שזכה לעלות לארץ ולהתיישב בתל-אביב, קיים את הבטחתו, והיה יוצא מידי בוקר, בטרם האיר היום, ומטאטא קטע מהמדרכה שסמוכה לביתו. לאחר שהרגיש שחסידיו עוקבים אחריו ומבחינים במעשיו, הפסיק.
(אליעזר מלמד, "האדמו"ר מתל אביב", בשבע, י"ג בשבט תשס"ד)

לובלין
...בינתיים נפתחה הרעה ממערב, הצורר הגרמני השתלח בלשונו הארסית על העם היהודי, פה ושם התחיל גם להוכיח את כוונותיו לבצע את זממיו הלכה למעשה.
בישיבה נמשכו הלימודים, אך הנהלת הישיבה שחשה בקרקע הבוערת מתחת לרגלים, החלה לחשוב על פתרונות להצלת ספינת הישיבה מהסערה הממשמשת ובאה.
או אז שב ועלה הרעיון המקורי שהגה רבינו במשך חייו ובמיוחד בימיו האחרונים, להעלות את הישיבה לא"י.
ידידי הישיבה שזכו לעלות לארץ הקודש התבקשו לבדוק את התנאים לביצוע הרעיון, ביניהם ידידו של רבינו כ"ק האדמו"ר מסדיגורה מפטרוני הישיבה אליו שיגרה הנהלת הישיבה מכתב:
    י"ג בניסן תרצ"ט
    במכתבנו זה הננו מתכבדים למשוך תשומת לב כ"ק שי' על ענין חשוב ורציני ביותר שמתעסק אותנו זה זמן רב וקשה לדחותו עוד. הדבר נוגע להקמת מוסד תורה חשוב, ישיבה גדולה דוגמת יח"ל בארצנו הקדושה. דבר זה עלה במחשבתו של יוצר יח"ל הגאון הצדיק מהר"ם שפירא זצ"ל לייסד שם ישיבה חשובה לפי מהותה ותכניתה של יח"ל, אשר לשם זה החליט בסוף ימיו לבקר את ארץ הקדש. אמנם בעוונותינו הרבים נטרפה לו השעה ולא הספיק למלא שאיפתו זאת. בימינו אלה ימי צרה ליעקב... כשמלכות הרשעה פשטה במדינות הרבה עוד הוגדל באין ערך נחיצות וחשיבות הדבר הזה.
    מכל המדינות הסמוכות חבל צ'כוסלובקיה מלפנים הונגריה ועוד מגיעות אלי זעקות תרועה... להציל את בני הישיבה שם.
    בנפש חפצה היינו ממלאים דרישתם... אי אפשר לנו לעשות דבר...
    האם נביט בשוויון נפש באובדן ח"ו קבוצי בני תורה הכה חשובים משנות דור? בשעה זו... לדעתינו לייסד בארצנו הקדושה ישיבה בעד תלמידים, קבוץ גלויות... הנצלו נא את השפעתכם הרבה לרעיון נשגב זה.

ריח אש הסכנה של טרם פרוץ המלחמה... המריץ את הנהגת הישיבה לחוש ולפתוח בצעדים מעשיים…
תלמידו המובהק של ר' מאיר שפירא ר' יהושע בוימל כתב לראי"ה [הרב קוק] ובקש ממנו שישתדל להשיג עבורו רשיון כניסה "מקוה אני שבמשך הזמן אולי יעלה בידי להשתדל על איזה היאחזות של תלמידנו בארץ הקדש, ועכ"פ להיות להם לעזר בידיעות ובעצות נאמנות ביחס לעליתם...
(דוד מנדלבאום, ישיבת חכמי לובלין, ח"ב, בני-ברק, תשנ"ד, עמ' תקח–תקי)


פישטיאן
עיירת מרפא במחוז נייטרה במערב סלובקיה. בתקופת הרפובליקה הצ'כוסלובקית הייתה פישטיאן מקום נופש משגשג. בשנת 1940 מנתה הקהילה היהודית כ- 1,500 נפש.
באוקטובר 1938, עם כינון האוטונומיה הסלובקית, החלה רדיפת יהודים שהלכה והחמירה. ביזת רכוש, מהומות והתנכלויות היו מנת חלקם.
באוקטובר 1941 גויסו גברים רבים לעבודת כפייה במחנות העבודה. במרץ 1942 רוכזו צעירות יהודיות למטרת שילוח, ובסוף מרץ 1942 החלו מצודים ברחובות ובעקבותיהם באו הגירושים לגטאות ולמחנות ההשמדה בפולין, מיידנק ואושוויץ.
בתקופת הגירושים ניסו הדיין רבי ישכר ש. טייכטל ובנותיו להימלט להונגריה, אך הם נלכדו, ונפדו על ידי הרב ש. אונגר מנייטרה, תמורת כופר גבוה.
עד קיץ 1942 גורשו כ- 90% מיהודי פישטיאן והנפה, הנותרים שהיו בעלי תעודות חסות או מומרים למראית עין, ניסו להתארגן מחדש.
בספטמבר 1944, לאחר שדוכא המרד הסלובקי, נכבשה פישטיאן בידי הגרמנים. מעטים מבין היהודים הצליחו להימלט, והנשארים, ביניהם הרב ישכר שלמה טייכטל והרב בנציון אונגר (בנו של הרב שמואל דוד אונגר), נתפסו וגורשו דרך מחנה סרד לאושוויץ. (הרב אונגר נרצח בסרד.)
באפריל 1945 שוחררה העיר. יהודים ניסו לשוב למקום ולחדש את חיי הקהילה, אך במרוצת שנת 1949 עלו רוב יהודי פישטיאן לישראל או היגרו לארצות אחרות.


הרב ישכר שלמה טייכטל, פישטיאן
והנה, בעשרות השנים האחרונות, נפתחו עיניהם של החופשים והכירו טעותם במה שדימו למצוא פה בגלות חפץ נפשם, כי ראו שדברי שטנה יסובבום מכל צד, ותחת אהבתם – ישטמום ולוחמים אותם חינם, אז נתנו ליבם לפתוח עיניהם ולהכיר כי אך לשוא תוחלתם למצוא מנוח פה בגולה, והתעוררה התשוקה בקרבם לשוב לארץ אבותינו, וכן עשו התחלה בזה. אבל, החרדים על דבר ה', עמדו והעמידו עצמם מן הצד ולא לקחו חלק בעבודתם, כי החזיקו עצמם מחזקה ישנה שלהם מאז, כי – "שב ואל תעשה עדיף".
והואיל והחרדים לא טרחו בזה, אין להם השפעה בארץ כלל, והשפעה בארץ היא בידי הטורחים והבונים אותה...
ועתה, יאמרו נא החרדים, ולא ידעתי אם יוכלו באיזה פעם לתרץ עצמם לפני בי"ד של מעלה, על מניעתם מליקח חלק בתנועת בנין הארץ, ולא נתנו אוזן קשבת לקול קריאתם של צדיקי הדור הנ"ל...
אם גם היראים והחרדים היו בעצה ובמפעל הזה, היה לארצינו הקדושה מראה ותואר אחר לגמרי, במעלה של קדושה, ממה שיש לה עתה, אם כי גם הפנים והתואר של עתה הוא רצוי ונחמד לפני אבינו שבשמים...
ואילו היו החרדים נותנים ידם לעוסקים במפעל הקדוש הזה לפני שישים חמישים או ארבעים שנה, והיו מלהיבים את לבות בני ישראל להשתתף בזה, אז כמה הרחבה היתה לנו בארץ, וכמה וכמה אלפים מבני ישראל היו מתיישבים שמה והיו נצלים ממות לחיים, והיו מקיימים בזה "הצל לקוחים למות".
ואם שכמה מן התלמידי חכמים האמיתיים, חושבים בליבותיהם מחשבות טובות במפעל הקדוש הזה, ומודים אמת בלבבם שרק זה תכליתינו – לקומם ולקונן את בית חיינו ולכונן את ארצינו ולרצות את אבניה ועפרה, אבל נשאר רק מחשבה טובה בלב בלבד, כי ימלא נפשו להוציא מחשבתו בדבור, כי ירא וחת מהגערות שיגערו בו...
וכה היו מפיצים שנאה ושטנה בעולם החרדי נגד הכת שנתנו ליבם לבנות את ארצינו על תילה, וממילא גרמו בזה גם מיאוס לארץ חמדה, ונפלו בעבירת המרגלים שעליהם נאמר: "וירגנו באוהלים וימאסו בארץ חמדה". ומה היה סופם של המרגלים – שגרמו עי"ז בכיה לדורות. וכן המה עוד הוסיפו בכיה על בכיה והגענו למה שהגענו היום...
ואודה על האמת ואזכיר את חטאי, שגם בעיני היה לנמאס המפעל הזה של בנין הארץ...
ואנו רואים נגעים ומקרים רעים מתחדשים תמיד חדשים לבקרים במצב העם הישראלי, והוא נקטף ונגדע מכל צרכי החיים הנחוצים, ואחינו בני ישראל עבדו במדינות אלו את האדמה מתחת כף רגליהם, ומה גם הדור הצעיר אין להם קיום ושארית פה וכולם עיניהם נשואות לילך אל ארץ אחרת אם היו יכולים לילך. אבל אנה? כי כל הארצות סגורות לפניהם. בגלל כן, התגברה התשוקה והשאיפה אצלם לעלות לארץ ישראל, כי שם ישוב חדש...
ובאמנה שמעתי מפי מגידי אמת, ששמעו מפי קודשו של רבינו הקדוש מאונסדורף זצוק"ל... "אוי, אני רואה שח"ו היהודים לא יוכלו להשאר פה באלו המדינות, ויצטרכו לברוח, ולא יהיה להם מקום להימלט מפני שאינם רואים בעין יפה את בנין ישוב ארץ ישראל".
("אם הבנים שמחה" – מתוך ההסכמות)


למדתי מתוך דבריו הקדושים של [בעל התניא] ממש דבר חדש שלא ידעתי עד כה ולא ראיתי עוד בשום ספר – שבזמן שהאדם הישראלי הוא בצרה, ר"ל, יוכל להנצל מהצרה בזכות א"י ויושביה. כאשר כתב בפרוש: "דזכות א"י ויושביה – היא שעמדה לנו ותעזור לנו בכל עת, להרחיב לנו מצר ולחלצינו ממצר".
("אם הבנים שמחה" – מתוך ההקדמה הראשונה)


ובעת הזאת באהבה ובחיבה ישמע לקול קריאת העליה לעלות לא"י. ונראה,דזה הפרוש במדרש שיר השירים בפסוק "משכני אחריך נרוצה" רצונם לומר, שזה כמה שנים שחיינו בטובה ובחיבה עם שכנינו הגויים, ובפתאום נהפכו לנו לאויבים ולשכנים רעים אשר רודפים אותנו, ואין זה רק שנתגרו עלי מאיזה צד, אלא כל זה נעשה , ומסבב מעצה העמוקה מה' יתברך, כדי שאחריך נרוצה לעלות לא"י.
...ולעורר אהבה וחיבה בלבות אחינו בית ישראל בכלל כל אומתינו הקדושה מגדולינו עד קטנינו לכסוף ולהשתדל לשוב לארצינו ארץ אבותינו ולא להשאר פה בארצות הגלות, וכמבואר במדרש רבה (פ' לך לך ) "מוטב ללון במדבריות של א"י ולא ללון בפלטריות של חוץ לארץ.
(" אם הבנים שמחה" – מתוך ההקדמה השנייה)
(הרב ישכר שלמה טייכטל, "אם הבנים שמחה", ירושלים, תשמ"ג – מהדורה ראשונה, תש"ב, בודפשט)



הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016