זכור - אמונה בימי השואה

חודש אייר  תשס"ג - בין איש לרעהו


עדות א'
מעשה גבורה במפקד הערב

המקום: מיטלשטיינה - מחנה נשים אחד מתוך כמאה מחנות עבודה ברשת מחנות "גרוס רוזן" שהיו בשטחי הרייך הגרמני. במחנה היו נשים שגורשו מלודז' ומהונגריה לאושוויץ, ולאחר שהייה שם, הועברו למיטלשטיינה. האסירות הועסקו בבית חרושת לייצור חלקי מטוסים. זמן קצר לפני השחרור חוסל המחנה, והנשים הוצעדו למחנות אחרים בגרמניה.

שוב מפקד.
שורות של צללים כהים עומדים ללא ניע על רקע הלילה האפל והקר… מפקד ממושך ומייגע.
ה"אויפזעערינס", המפקחות, מתרוצצות בין השורות, חוזרות וסופרות את כולן. אחת חסרה למספר. האוירה כבר מחושמלת. ושוב מתחילה קריאת המספרים…
גם לאחר שמסתיימת קריאת המספרים המחודשת, לא הופיע המספר החסר.
בעוד גוש הצללים דומם במקומו, פולחות שריקות צווחניות את האוויר הלילי הקופא. סגל המפקחות כולו מוקם על הרגלים, הכל טורחות לחפש את האשה החסרה.
לבסוף, לאחר זמן, שנראה אין-סופי, מופיעות מאחורי צריף המטבח שתי מפקחות כשהן גוררות עמן צרור עצמות, דמות קטנה, סמויה בתוך חבילת בגדים רופסת. בתרועת נצחון מעמידות הן את צרור העצמות לפני הקומנדו.
"איפה היית, יהודיה ארורה?" נשמעת צריחתה של הקומנדו ויחד עם הצריחה נופלת צליפה של פרגול על הדמות הקטנה…
"העורב השחור", אחת המפקחות האכזריות ביותר במחנה, מגישה לקומנדו לפת קטנה וצהובה וגזר אחד. "את אלה מצאתי מתחת לבגדים"... "גנבת מזוהמת!" מתפרצת הקומנדו ומטר של צליפות יורד על גופה של העלקה…
לפתע, לא ייאמן הדבר, יאדז'ה, שכנתה של העלקה לאיצטבה, יוצאת פתאום ללא רשות מן השורה. בהיעצרה בחוג אורו של הפנס, משלבת היא את ידיה כמו לתפילה, ומגרונה משתחררים קולות משונים. גוש הצללים כולא את נשימתו.
הקומנדו מרפה מקרבנה, בקצף על שפתיה ובחימה שפוכה פונה היא למשבשת הסדר התקין: וואס ווילסטו דען דא?! (מה את רוצה כאן?), ומורידה גם עליה צליפת פרגול חזקה.
יאדז'ה מתכווצת תחת המהלומה. אולם היא מיד מתיישרת, ומשמיעה קולות שאין להבחין, אם צחוק בהם או צעקה היסטרית בהם. נוסף על כך מקפצת יאדז'ה משונות, מרקדת ומסתובבת, ומעוותת את פרצופה.
"האם השתגעה?" עובר שוב רחש-לחש בין השורות. "יאדז'ה השתגעה!"
"קחו אותה לרוויר!" יוצאת הקומנדו מכליה, "מטורפת היא!"
קמה מהומה סביב ליאדז'ה. בעוד המפקחות גוררות אותה לרוויר, מזדחלת העלקה למקומה בשורה. החברות תומכות בה ומסתירות אותה מעיני המפקחות…
"בנות, יודעות אתן", אומרת רוז'קה הגוצה, "יאדז'קה זאת לא השתגעה בכלל, כל שעשתה במחושב עשתה ומתוך כוונה שהקומנדו תרפה מהעלקה. אילו המשיכה להכותה עוד, היתה גומרת אותה במקום"…


מתוך: "לו יהי בוקר" , שרה זלור-אורבך, תל אביב, תשמ"א, עמ' 199 – 202.


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016