זכור - אמונה בימי השואה

חודש טבת תשס"ו - הנצחה


מן המחקר ב'
קטעים ממאמרה של שרה קפלן
"זכרון השואה והנצחתה על ידי היהדות החרדית"

מחויבות לשיקום.
...התפקיד שניתן לשארית הפליטה על פי התפישה החרדית הוא תפקיד של שליחות, של צו מחייב להמשיך בדרך האבות. זו היא מחוייבות לשיקום המורשת הרוחנית שחרבה בחורבן.

נראה לי שדרשתו של הרב דסלר "ויהי אחר החורבן", היא הביטוי האוטנטי ביותר להרגשת מחויבות זו...
העושר שהיה לנו – חרב ואיננו, אותו העושר הרוחני, אותו אויר ישיבה, אותה השאיפה האמיתית, אותה הלומדות, אותה יראת שמים... מתוך האדרת העבר באה הדרישה להתחדשות; אולי עוד אפשר להשיב את הקדושה על פני תבל ?! "למה השארנו בחיים ? למה הצילנו ה'... האם לשכוח ולשכח את החיים אשר ראינו ? או כי חיה נחיה למען הזכיר... כל חיינו יהיו אך ורק בנין הנחרבות...
בסוף הדרשה קורא הרב דסלר: "הבה נבנה את עצמנו, נבנה את בנינו, נבנה מוסדות לתורה"...

ברוח זו פעל הרב יוסף כהנמן, מיסד ישיבת פוניבז', בבני ברק. באיגרת ששלח הרב כהנמן לידידו, בי"ז חשון תש"ה, כותב הוא שמכל הנשמות הטהורות מישיבת פוניבז', מקדשי שם שמים, לא נשאר אף אחד. "אך ישיבת פוניבז' את נשארת שם ושארית לך בארצנו הקדושה... ותורה מחזרת על אכסניה שלה". תכניתו של הרב כהנמן היתה להקים מחדש את שמונה עשרה ישיבות ליטא שחרבו וכך לשקם את עולם התורה מחורבנו...

"יד ושם" כ"אנדרטה כוללת".
את עמדתה של היהדות הדתית והחרדית כלפי "יד ושם" כאתר פיזי המנציח את זכרם של היהודים שהושמדו בשואה, ניתן ללמוד מדבריהם של הנציגים הדתיים בדיוני הכנסת השנייה על הצעת "חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם" בסיון תשי"ג.
בדבריהם הובעה ביקורת על הדרך בה בחרה מדינת ישראל להנציח את זכר הנספים בשואה. הם מציגים את הגישה היהודית המתנגדת לזיכרון המעוצב במונומנטים, באנדרטאות. ד"ר זרח ורהפטיג, ח"כ מטעם "הפועל המזרחי" אז, טען: "וביחוד צריך להיות אותו 'יד ושם' לא באנדרטאות. 'לא תעשה לך פסל'! זה אצלנו טבוע בדמנו, בדם ישראל. אינני חולם כל כך על אותה המצבה הגדולה, כפי שדיבר כאן אחד מחברי הכנסת. אינני יודע אם המצבות הגדולות הן הן הזיכרון הגדול. יש לנו גישה אחרת לזיכרון. אמרתי פעם, סילחו לי על ההשוואה, כאשר עליתי על הפירמידות: דבר מוזר ומשונה, מאות ואלפים נספו ונהרגו בעבודות פרך כדי להנציח איזה פרעה, ולבסוף הדבר לא הצליח – קמה פירמידה גדולה ופרעה נשכח; ואילו משה רבינו, לא ידע איש את קבורתו, ומי אינו יודע אותו? כנראה יש אמצעים אחרים לזיכרון".

הרב יצחק מאיר לוין, נציגה של אגודת ישראל, אמר באותו דיון: "וכלום בעיכלות, אנדרטאות של עץ ואבן ננציח את זכר קדושינו? כלום נחליף את הקדוש והנשגב ביותר בנשמת העם, במונומנטים של עצים ואבנים ונרוקן אותו מכל אות ותוכן יהודי מקורי?... אם הגויים מנציחים את זכר קרבנותיהם בעץ ובאבן הרי זה ענין שלהם.

נציג היהדות החרדית לא שולל מפעלים אלו אך דורש... "מקום גבוה של מעלה ושבח", "וזיכרון קדוש ונשגב צריך להיות במקום קדוש ונשגב". לפי תפישת העולם שלו מקום כזה צריך להיות מקום לימוד ותפילה.

ההתנגדות להקמת אנדרטאות ומצבות מבוססת על ההלכה היהודית. "ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלקיך" (דברים טז), "ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא יח). בשנת 1947 נשאלו שני הרבנים הראשיים של ישראל דאז, על ידי אב"ד של מונטבידאו האם יש מקום להקים מצבת זיכרון לזכר קורבנות השואה בבית הקברות בעירו. בתשובתו מציע הרב הרצוג להקים מפעלים אחרים לנשמת הקרבנות כבית ספר, בית כנסת, שכן כך נהגו בעם ישראל לזכור את המת. לא ע"י אנדרטאות ומצבות. ואם לא תתקבל הצעתו שיעשו מצבה דומה למצבות הקיימות בבית הקברות. הרב עוזיאל בתשובתו מציע הנצחה ע"י מבנים ללימוד תורה, ע"י הקמת ישיבות שנהרסו – כל זאת עדיף על פני מצבות דוממות.

"יד ושם" כמעצב הזיכרון הקיבוצי של השואה.
...החברה החרדית מסתייגת מדרך ההנצחה שבחר בו "יד ושם" מכיון שהוא חסר את העומק היהודי של הזיכרון.
הסתייגויותיה נובעות:
  1. מהדגשת אידיאל הגיבור הלוחם וסמליו.
  2. מהתייחסות מועטת ואף מזערית לעולם שחרב, לקהילות המפוארות שאבדו ולעולם התורה שהיה.
  3. מהבלטת האידיאולוגיה הציונית, לפיה לקח השואה הינו התקומה הלאומית, בעוד שלפי האידיאולוגיה החרדית התקומה באה לידי ביטוי בהישרדות, בשיקום המורשת הרוחנית ובהמשכיות.

דפוסי הנצחה של היהדות החרדית.
...כפועל יוצא מן הדברים שנכתבו, ברור הוא שההנצחה בחברה החרדית שונה ומיוחדת. אופני ההנצחה ומשמעויותיה עונים לנורמות המקובלות בציבור החרדי ולצרכיו. היהדות החרדית רוצה לזכור את השואה והיא אף מחויבת לזכירה מכוח הצו האלוקי "זכור את אשר עשה לך עמלק".
עם זאת, צריך להבין שהחברה החרדית מוגבלת באפשרויות ההנצחה שלה בשל הסתייגויותיה ההלכתיות והאידיאולוגיות מאופני ההנצחה המקובלים בעולם המודרני.
איקונוגרפיה, כפי שראינו אסורה הלכתית. ההנצחה באמנות שאינה לצרכי קודש אינה מקובלת בציבור החרדי, השימוש בסרטים מוגבל ביותר. קיימת התנגדות להנצחה טקסית; מסדר, צפירה, שירה בציבור וכו'.

גלעד ליטורגי.
התפילה היא כלי הביטוי של היהודי המאמין בכל העתים, בעת שמחה ובעת אבל. בעת התמודדות עם האבל נאמרות תפילות להזכרת המתים ולעילוי נשמותיהם.
התפילה הינה כלי ביטוי חשוב של הזיכרון ההיסטורי המשותף לעם היהודי. פיוטים, סליחות וקינות שחוברו בימי הביניים לזכר אסונות שפקדו את היהודים, שולבו בליטורגיה של בית הכנסת והנציחו בסופו של דבר את האירוע.

בעקבות הועידה השנתית של "אגודת ישראל" בארצות הברית בנובמבר 1984 שדנה בהנצחת חורבן אירופה, פורסמו מספר קינות.
בגילוי דעת מיום ז' טבת תשמ"ד נכתב שמפני החשש כי במרוצת הזמן ובהרגל החיים יפוג הכאב ויישכח האסון
"על כן ראינו לנכון להסכים לעצת רבים וטובים לעשות זכר ואבל ביום המר, תשעה באב, יום אשר הוקבע בו בכיה לדורות, לבכות ולהתאונן גם על קדושי אירופה... ולזאת נראה הדבר ראוי ויאה לכל בית כנסת ועדה להוסיף קינה מיוחדת... וכבר נתחברו על זה קינות רצויות ספוגות צער ונהי מגדולי הרבנים. וכל קהל בהוראת מנהיגו יבחר ביניהם הקרוב ללבו".
גילוי הדעת ממליץ, אם כן, להוסיף קינה מיוחדת לקינות תשעה באב – אין המלצה על קינה מסוימת. לקונטרס צורפו קינות שנתחברו בידי מנהיגים חרדיים בדור האחרון, וזכו עד אז לפרסום מקומי וחלקי בלבד (ביניהן קינתו של הרב וייסמנדל).

בעתון "המודיע" פורסם מאמר העומד על הצורך הדחוף באמירת קינה מיוחדת כדי לקיים מצות "זכור ולא תשכח". קינה מיוחדת תהא מצבה נאותה לזכר קדושינו הי"ד ואמירתה תמנע את צאצאינו מלהאמין לדברי הפלסתר, לא היה ולא נברא.

"ונשלמה ספרים שפתינו".
דרך מסורתית ומקובלת ביותר ביהדות להשארת שם וזכר לנפטרים היא בהוצאה לאור של ספרים לזכרם. הדבר מעוגן במקורות: "אין עושין להם נפשות לצדיקים, דבריהם הם זכרונם" (ירושלמי שקלים ז, א).
דפוס זה של הנצחה שכיח ביותר ביחס ל"קדושי השואה". הוא נעשה על ידי יחידים ועל ידי מפעלים לפרסום כתבים תורניים. בספרים אלה מציבים הכותבים יד לקרוביהם ולכלל הניספים.

יש המנציחים קהילות שלמות. מפעלים לפרסום ספרות תורנית כדרך הנצחה קיימים בארה"ב ובארץ.
...הנצחה בדרך זו תואמת את מארג הזיכרון של היהדות החרדית המדגישה את שימור המורשת הרוחנית לא כמוצג מוזיאוני אלא כמורשת חיה שיש להשתמש בה, ללמוד הימנה ולהשכיל מתוכה.

לימוד תורה ותפילה – מפעלים יחודיים.
ל"מפעל הדף היומי", אותו יזם הרב מאיר שפירא, מיסד "ישיבת חכמי לובלין", עוד ב- 1923, נוספו אחר השואה אספקטים נוספים של אזכרה והנצחה.

עד מלחמת העולם השניה גדל מספר המשתתפים בלימוד הדף היומי. גם בתקופת המלחמה הוסיפו יהודים ללמוד את הדף היומי במסירות נפש רבה, ולאחריה החל הלימוד לצמוח מחדש בארץ ובכל ריכוזי היהדות הדתית ברחבי העולם. עצם ההמשכיות שבלימוד הדף היומי ההולך וגדל הוא עדות חיה לשיקומו של עולם התורה שנחרב במזרח אירופה. הנאצים השתלטו אמנם על "ישיבת חכמי לובלין" של המהר"ם שפירא, אך מפעל חייו – הדף היומי – ממשיך להתקיים ואף מתעצם.

היבט נוסף הוא באימוץ נרחב של הדרך המקובלת ביהדות – לימוד תורה לעילוי נשמת הנפטר. בטקסי הסיום של הש"ס, בפרט אלו שנערכו בארה"ב, הובלט פן זה.

ארגון אחר ברוח זו של הנצחה וזיכרון הוקם על ידי הרב יצחק אהרן שפירא. "הארגון לשינון המשנה לזכר ילדי כבשני האש באירופה". הרעיון שעמד מאחוריו היה יצירת דפוס של הנצחה וזיכרון ברוח יהודית למאות אלפי הילדים שנספו בשואה.

האדמו"ר מקאליב, ניצול שואה שאיבד את כל משפחתו בשואה, הקים בארץ, בבני ברק, מרכז חסידות גדול. מרכז זה כולל ישיבה, מרכז להפצת כתבים תורניים ומפעל "שמע ישראל" להנצחת קדושי השואה.
ידוע שהוא עובר בין ישיבות ותלמודי תורה, מספר לתלמידים מה שראו עיניו בתקופה הנוראה.
מפעל "שמע ישראל" הוציא לאור סידור הנקרא "סידור שמע ישראל, קול מנחם". במבוא לסידור מציע הרב מקאליב שבאמירת "שמע ישראל" בכל יום אחרי תפילת "עלינו לשבח" ישים כל אחד לנגד לבו את זכר ששה המיליונים שמסרו נפשם על קדושת ה'. הוא מציין שגדולי ישראל הסכימו עמו.
אמירת "שמע ישראל" נבחרה על ידו כי זו היתה אמירתם האחרונה של מקדשי השם בשואה.
"על כן כל איש ישראל המבקש ומתפלל שקורות העבר יהיו לנגד עיניו, וזכותם תגן עלינו, יקח אותם הרגעים מידי יום, ויתאמץ לומר 'שמע ישראל' מתוך מחשבה והתקשרות לאותו קידוש השם הגדול והנורא".

הנצחת העולם שחרב.
מתוך יחס של הערכה למורשת הדתית רוחנית של יהדות אירופה שנכחדה ומתוך מחויבות להמשכיות תוך כדי שימור העבר, מרבה היהדות החרדית להזכיר, לתעד ולכתוב את קורות היהדות הדתית והחרדית ערב השואה. קהילות, ישיבות, מוסדות חינוך, אדמורי"ם ורבנים, הם הנושאים המרכזיים המונצחים בספרות החרדית.

באלו צורות זוכר ומנציח הציבור החרדי את העבר היהודי לקהילותיו הרבות והמפוארות?
בראש ובראשונה בחומר ספרותי; בספרות יפה, בספרי לימוד ובכתבי עת, ביוגרפיות על גדולי תורה וחסידות, ספרות המתארת הווי העיירות במזרח אירופה, ספרות הגותית היסטורית.

מפעל הנצחה לתולדות "קהילות הקודש בליטא".
בראש המפעל עמד הרב יוסף ש. כהנמן, ראש ישיבת פוניבז'. תכניתו כללה שורה של מפעלי הנצחה מקוריים שבחלקם הוגשמו ובחלקם נגוזו עם הסתלקותו של האיש בשנת תשכ"ט.
הרב כהנמן קבע את יום כ"ז בסיון, יום בו נכבשה ליטא על ידי הנאצים (22 ביוני 1941) כיום הזיכרון ליהדות ליטא. בתאריך זה נהג הרב לכנס את יוצאי ליטא בארץ ובארה"ב, להתוות בפניהם את תכניות ההנצחה שלו.
מפעלי ההנצחה שהוקמו:
  1. היכל זיכרון "אוהל קדושים" – הוקם למרגלות ישיבת פוניבז', תוכנן להציב בתוכו 800 מצבות כמנין הקהילות הנחרבות בליטא (בגבולותיה שלפני מלחמת העולם הראשונה). בפועל הקימו 100 מצבות בצורת גומחות אשר בתוכן נחרטו שם העיר ותאריך החורבן ונקבע בהן נר זיכרון תמיד. הכונה היתה ששרידי כל עיר יבואו להתיחד עם נשמות קרוביהם ביום הזיכרון לקהילתם.
  2. פנקסי קהילות – התכנית אמורה היתה לשחזר את פנקסי קהילות ליטא כדי להיות "גלעד לידע ולזיכרון העבר המפואר של יהדות ליטא".
  3. הוקמה ספריה תורנית מרכזית שהיתה אמורה לרכז ספרים וכתבי יד של יהדות ליטא בתחומים תורניים שונים.
  4. היתה לרב כהנמן תכנית ליסד קופות גמילות חסד שישאו את שמות קופות הגמ"ח שבערי ועיירות ליטא וזאת כדי להמשיך את מפעל החסד של יהדות ליטא.
גולת הכותרת במפעליו של הרב היתה בניה מחדש של "עולם הישיבות", הישיבה נחשבה בעניו כמחוז הזיכרון העיקרי והייחודי של העולם שחרב, מחוז זיכרון חי ודינמי. בחזיונו ראה הרב כהנמן את תקומתן של שמונה עשרה הישיבות שהיו בליטא.

הרב אליעזר יהודה פינקל ממיר, הקים בארץ את ישיבת מיר שנחרבה, והרבנים לבית בריסק העבירו ארצה את שיטת בריסק.

מרכזי חסידות.
מרכזי החסידות שהוקמו בארץ ובארה"ב בסוף המלחמה ולאחריה מהוים מחוזות זיכרון לעולם החסידות במזרח אירופה. תוך כדי המלחמה הגיעו ארצה האדמורי"ם מגור ומבעלז והחלו בשיקום הריסותיהם של המרכזים החסידיים שהיו בפולין. כך יצרו את התשתית לקליטת הפליטים ולהתעצמותם של חצרותיהם לאחר המלחמה.
האדמו"ר מקלויזנבורג (הרב יקותיאל יהודה הלברשטם, שהיה נינו של האדמו"ר הזקן מצאנז) הקים את קרית צאנז בנתניה, בסוף שנות ה- 50.

חסידות ויז'ניץ, שמוצאה מרומניה, הקימה שני מרכזים בבני ברק ובחיפה.

קרית מטרסדורף בירושלים, באה להנציח את שבע הקהילות של מטרסדורף.

בארה"ב פורחות חסידויות סאטמר ובובוב.

המרכזים החסידיים שהזכרתי ואלה שלא הוזכרו, יצרו קשר של שייכות והמשכיות לציבורי חסידים לאחר השבר הקשה, כתוצאה מן השואה.

"גנזך קידוש השם" בבני ברק.
"גנזך קידוש השם" נוסד בראשית שנות ה- 60 על ידי משה פראגר. פראגר רצה להנחיל את השואה על פי הקונספציה הדתית-חרדית. החומר הראשוני מתקופת השואה שנאסף על ידו, היוה ראשיתו של הגנזך. משם החל הגנזך לאסוף כל חומר על קהילות, אישי תורה, מנהיגים, חיי דת ומסורת.
כונתו של פראגר להקים גנזך שישמר וינחיל לדורות הבאים את אורחות חייהם וערכי העולם עליהם חיו ועליהם מסרו את נפשם יהודים שומרי תורה ומצוות בעבר.


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016