זכור - אמונה בימי השואה

חודש חשוון תשס"ו - האם היהודייה בשואה


עדויות
טלז עיר מחוז בחבל ז'מוט שבצפון מערב ליטא, על שפת אגם מאסטיס.
בשנת 1940, עם סיפוחה של ליטא לברית המועצות, הולאמו בתי החרושת והחנויות בטלז, וממהלכים אלו נפגעו כלכלית יהודים רבים. השלטון הסובייטי החדש התנכל גם לכל מוסדות החינוך היהודיים – בתי הספר והישיבה שהיו בעיר.
ב- 22 ביוני 1941 פרצה המלחמה בין ברית המועצות לגרמניה. רבים מיהודי טלז ניסו להימלט על נפשם, אך נכשלו במנוסתם. עוד לפני כניסת הגרמנים השתלטו ליטאים על העיר ויהודיה גורשו מבתיהם לעבר האגם. את דירותיהם הצטוו להפקיר.
באישון לילה הופרדו הגברים בברוטליות מהנשים ומהילדים. הגברים הושארו על גדות האגם, והנשים נצטוו לשוב לבתיהן, אשר נשדדו מכל תכולתם.
למחרת הופיעו ליטאים מזוינים וגירשו את הנשים ליער ריין, לשם הובאו גם הגברים שהופרדו מנשותיהם בליל אמש. במקום, שהפך למחנה, המשיכו הליטאים להתעלל בשבוייהם. הם נכלאו באסמים וברפתות מצחינות וכספם ורכושם נגזל. במרוצת הימים הבאים הוצאו רוב הגברים מן המחנה בקבוצות, כולל גם יהודים שגורשו מן הערים הסמוכות. לאחר מסכת עינויים קשים והשפלות, נרצחו בירי והושלכו לבורות.
בחודש יולי הוצעדו הנשים למחנה גירול, שם נדחסו בצפיפות גדולה גם נשים וילדים מן העיירות שבסביבה.
התזונה הדלה שבמחנה, הצפיפות הרבה ותנאי ההגיינה הגרועים גרמו לכך שבחודש אוגוסט פשטו במקום מגיפת טיפוס הבהרות ומחלת השנית.
באוגוסט 1941 פונו הצריפים, 500 נשים ונערות הועברו לטלז. השאר נרצחו בבורות הירי.
הנשים שהובאו לטלז נכלאו בגטו, ומצבן היה בכי רע כתוצאה מחוסר אמצעי קיום בסיסיים. חלקן הועסקו כמשרתות בבתי איכרים, שם התעמרו בהן וניצלו אותן באופן מחפיר.
בגטו הקימו רופאות שנותרו בחיים מרפאה מאולתרת במאמץ לעזור לחולות, ובמיוחד ליולדות. התינוקות שנולדו נפטרו לאחר זמן קצר.
בראש השנה וביום כיפור תש"ב התאספו הנשים לתפילה בבית המדרש הישן, שם נטלו על עצמן נשים צעירות את תפקיד שליח הציבור.
בדצמבר 1941 הוחל בחיסול הגטו. כמה מאות נשים הצליחו להימלט דרך האגם והגדר. הנותרות הוצאו והובלו בקבוצות לבורות שניכרו ליד אחוזת ריין, שם נרצחו.
מבין הבורחות זכו רק 64 נשים לשרוד ולהגיע ליום השחרור.


גטו טלז – 1941
לפני העברת בנה למשמר במשפחה ליטאית התפללה הדסה לוין:
    "הוי ריבוני, הרואה לכל לב וכליות, הן לא תבזה את תפילת הערער! תבוא נא לפניך תחינתי, ותהא השעה הזאת שעת רצון ועת רחמים לפניך !... סעדני וסמכני לפניך ואזכה להוליך עוד את בני אל החדר, למען ילמד תורתך הקדושה והגה בה יומם ולילה !"...
בעוד בנה אצל האישה הנוכריה התפללה הדסה לוין אל רחל אמנו:
    "הוי רחל אמנו, בואי נא להמליץ על בנייך, אל תידומי ואל תשקוטי בקברך. הפילי תחנונייך לפני בורא עולם, אולי יחונן את יעקב...".
גם למשה, לאהרן ולשמואל, מליצי עמה מיני קדם, קראה:
    "יבואו כולם ויתחננו פני עליון, לבל יקפוץ את רחמיו מיצוריו הדלים".
(הדסה לוין, "בת עמי", בני ברק, עמ' 88, 92)


ריגה
...נכנסנו דרך שער אחר שנפתח לפנינו ונסגר מיד לאחר שבאנו בו, אל בית החרושת א.א.ג. שבו עבדנו עד שהיום רד. תפקידי היה למנות ולהשחיל עשרים וארבעה חרוזי בידוד על חוטי תיל. הייתי צריכה למלא נורמה מסויימת, כי עבדנו עבודת צוות. בשעה שתיים בערך, אחר הצהריים, הייתי נרדמת על כסאי ואמי הייתה באה, לאחר שמיהרה לגמור את הנורמה שלה ומילאה את אשר אני החסרתי...
("זכור", קובץ תיעודי י, ירושלים, תשמ"ט, עמ' 51)


קובנה – 7 במאי 1942
הגרמנים גזרו על התושבים בגיטו קובנה, כל ילד שיוולד, יירה יחד עם אמו. אפשר לתאר את הבהלה והפחד בהיוודע הגזירה. השאלה העיקרית הייתה: היכן אפשר להסתיר תינוק שנולד?
היהודים לא נכנעו לגזירה. "אמרנו לעצמנו, שאין לנו השלטון על החיים, ואין ברצוננו לכלות את העם היהודי"…
החלו, אפוא, להסתיר את התינוקות...
אינני יכול לשכוח קיום "ברית מילה", שבו הייתי נוכח... ברית מילה בסתר בגיטו, חמש שנים היה יצחק בלוך נשוי, ולא נולדו להם ילדים. והנה דווקא בגיטו, לאחר שנגזרה הגזירה, ברכם ה' בילד. הם התגוררו בבלוק ג' בגיטו, שבו היה גם בית ספר מקצועי לילדים. הזוג התחבא בבניין זה, מפני שסברו, שרעש המכונות והלמות הפטישים יגברו על צעקות התינוק, והנה שם נתקיימה ה"ברית". בשעה שהמוהל עמד להתחיל במלאכתו, נשמעה לפתע חריקת מכונית לפני הבית ואנשי גיסטאפו ירדו מן המכונית. בהלה גדולה אחזתנו. ידי המוהל החלו לרעוד. כולנו היינו אובדי עצות, מה לעשות עכשיו? כיצד להציל את האם ותינוקה? כולנו רעדנו מפחד, אך האמיצה בינינו הייתה דווקא האם, שפנתה למוהל: "תזדרז ותמול את הילד – היא צעקה – הנך רואה, שבאו להמיתנו, ימות הילד לפחות כיהודי!".
שמענו בקול האם הגיבורה – הילד נימול בצל המוות.
(אפרים אשרי, חורבן ליטא, ניו יורק, תשי"ב, בתוך "אני מאמין", ירושלים, תש"ן, עמ' 106-105)


סלומניקי – 1942
...בשובי הביתה בחברתה של פרידז'יה, הבחנתי באושר רב שפוך על פניה. "השגתי תפוח עץ עבור קופוש!" הכריזה באוזני, בשומעי כיצד עלה בידה להשיג אוצר יקר זה, אחזה ההתרגשות גם בי.
קופוש קידם את פנינו בפתח הבית. "אמא הביאה לך משהו", אמרה פרידז'יה. "אתה ילד טוב, ואמא הביאה לך ממתק" עיניו המקסימות ברקו בציפיה. כאשר הסירה אמו את הנייר מעל התפוח היקר, החל קופוש לכרכר במעגלים מרוב שמחה. "כן, קופוש", המשיכה ואמרה, "הבאתי תפוח עץ, ושנינו נתחלק בו – חצי לך וחצי לי".
היא חצתה את התפוח לשניים והגישה לו את חלקו. קופוש אכל אותו בהנאה, ואמו החביאה את חצי התפוח שלה, בהנאה גדולה עוד יותר. למחרת, הציגה בפניו את מחצית התפוח ושוב חזרה על המשחק.
(פרל בניש, "הרוח שגברה על הדרקון", ירושלים, תשנ"ד, עמ' 169)


פלאשוב – 14 במאי 1944
...המשאיות פנו היישר לעבר הצריפים. הילדים!! פרצו האמהות מוכות האימה בצווחות. בניגוד להוראות, התפזרו השורות והנשים פתחו במרוצה מטורפת לעבר הצריף, מוכנות להציל את ילדיהן בכל מחיר מן המסע ההוא – או להצטרף אליהם. חלקן הצליחו. אחרות נעצרו באכזריות בידי אנשי ס.ס. ואלותיהם. כעת הבטנו כיצד מעמיסים הם את ילדינו על המשאיות.
חלק מן האמהות, שלא יכלו לסבול עוד, רצו לעבר המשאיות, אך מגפיהן ואלותיהם של חיילי הס.ס. הרחיקו אותן.
...רגה נאבקה בנו: "ברצוני ללכת יחד עם מרק שלי, רוצה אני לחלוק עמו את רגעיו האחרונים". שרה ורוחקה ניסו לדבר אליה בהגיון. בראותן כי דבריהן נופלים על אוזניים אטומות, עצרו בעדה בכוח...
(פרל בניש, "הרוח שגברה על הדרקון", ירושלים, תשנ"ד, עמ' 266-264)


מיידנק – 1943 ...תוך כדי צעידה-מעידה זו, לחשה אשתי בשארית כוחותיה: "אינני מאמינה שנצליח אי פעם לחמוק מכאן"...
כששמעתי את הלחישות שיצאו מקירות לבה, הבנתי היטב שחרדה היא לעצם גורל החיים. לכן, בעדינות מירבית, בקשתיה לנהוג בהגיון ולא לפי הרגש. אמרתי לה: "ברגע גורלי, אם חס ושלום נעמוד לפני נסיון מוחשי למסור את הילד לאשמדאים, עם כל האהבה העצומה לילד הנובעת מעומק לבבי הדואב והשותת דם, זאת היא בקשתי האחרונה אליך: אנא, אל תסרבי! כי למה לאבד גם שניכם ביום אחד? לכל הפחות את חייך תצילי. כך הן פוסק הרמב"ם: "במקום שאפשר שיהרגו נפש אחת – אין כל סיבה שיהרגו שתיים... העושה מעין זה הריהו כאיש המאבד עצמו לדעת"...
אך היא נחרדה לדברי, וקבעה בהחלטיות ובנחישות: "אם ילקח הילד למה לי חיים בלעדיו?... אלך בעקבותיו !"...
(יעקב מרוקו, "שאגת מעונה", בני ברק, תשנ"ח, עמ' 165)


גטו לבוב
...סיפרתי לה, כי יש פתח הצלה בשבילה ובשביל אחי הקטן והתחננתי אליה, כי תבוא בפתח הזה. הרהרה מעט ואחר אמרה: "אני אינני באה במנין. כל סביבת חיי נעקרה ואיננה, וטוב לי למות כמות האחרים בגטו. מה שרשאים אחרים לעשות אין אני רשאית לעשות. יפות הבטחותיו של המטרופוליט, אך שאלת השמד סופה שתעלה כשאלה ממשית מאוד. ודאי לי, כי תישאר נאמן ליהדות ותשתדל כי גם אחיך, נתן, יהיה יהודי. אבל אם אתן למעצר את אחיך הקטן, שהוא עוד תינוק, מי עוד לידי יתקע, כי לא יצא, חלילה, מכלל ישראל. על כן החלטתי עמי, כי אני והילד נשאר בגטו ואם נזכה ונחיה – מוטב, ואם לאו – באשר אביך נהיה גם אנו"...
(יצחק לוין, "עליתי מספציה", עמ' 150-149)


בייטש
...תחילה נראה היה שאמא מסכימה, אך כשעיכלה את משמעות הדברים, גברו חששותיה. "לסווסוב – בלילה???" אמרה לאבא בקול רפה, "שנים עשר קילומטרים עם שלשה ילדים???
כשהדרך שורצת נאצים???"...
"דווקא משום כך עלייך ללכת", ענה לה אבא בביטחון. "אין לנו ברירה אחרת"...

בשדות האינסופיים, צעדה אמא ולצידה רבקה. מאחור נגררו נפתלי ויידל, מנסים להדביק את הקצב בלי הצלחה. בתחילה, היו הקטנים מקדימים. אולם קמעא, קמעא, תש כוחם, עד שכמעט פסקו מלכת.
"עוד קצת, ילדים, עוד מעט נגיע", ניסתה אמא לעודד אותם, במילים שאף היא עצמה התקשתה להאמין בהן.
"עוד קצת מאמץ יידל'ה, נסה ללכת יותר מהר...". אולם יידל'ה כבר לא היה מסוגל. לא היה בהן במילים כדי לצקת כוח ברגליו הקטנות.
בלית ברירה, העלתה אותו אמא על גבה. שם, על הגב השחוח, לצד התרמיל, הוא הרגיש טוב יותר, והרי זה גבה של אמא, המקום הבטוח ביותר בעולם...
כך, כשהמשא הכפול על גבה, צעדה אמא כברת דרך נוספת. אולם היה זה מעבר לכוחותיה. נשימותיה כבדו והיא הרגישה שעוד פסיעה אחת – והיא תקרוס על האדמה, עם המטען שעליה.
(רבקה דויטש (פייגנבוים), "תקוות השני", ירושלים, תשס"ב, עמ' 50-48)


אושוויץ
עדותו של יהושע רוזנבלום, מאנשי הזונדר קומנדו.
יום אחד הגיע משלוח יהודים מצרפת. לקראת כניסתם אל ה"בונקר", למוות, ניגשה אלי אשה אחת ובתה. האם כבת 40 והבת בגיל 18, בעלת חן ויופי יהודי בלתי רגיל. פנתה אלי האם ביידיש (הייתה יוצאת פולין), והתחילה להתחנן ולבקש על חיי בתה הצעירה, אולי יודע אני איזה מוצא של הצלה. הן ידעו בדיוק מה מצפה להן.
אמרה לי האם: "קח את בתי לאשה ובלבד שתציל אותה. לא איכפת לי מה שיקרה אתי, אנו יודעות לאן אנו הולכות, אנא הצל את בתי...", והאם המסכנה התייפחה בבכי קורע לב.
לא הייתה בידי שום אפשרות לעזור, לא לאם ולא לבת...
("זכור", אגודת זכור, ירושלים, תשמ"ט, עמ' 53)


גטו לודז'
חנה איילנברג מספרת:
...ערב אחד חרות במיוחד בזיכרוני, היה זה כשאמא הכינה "סעודה" לחבורה, "הסעודה השלישית" בשבת. "הסעודה" היתה מורכבת מפרוסת לחם ותפוחי אדמה אחדים שהורי ואנו הילדים חסכנו כל יום, אותו השבוע. הייתי נרגשת ונסערת והמתנתי, חסרת סבלנות, לבואה של השבת. זוכרת אני כשאחי כינס את חבריו בביתנו, לעריכת הסעודה, לא האמנתי. היכן ישיגו את המזון? עוד מזמנים טרם מלחמתיים ידעתי שסעודה אינה מעשה ידיו של אחד, אלא פעולה משותפת, כל אחד מביא את חלקו לסעודה... בגיטו, כשלאיש לא היה עודף מזון (אפילו לעשירים לשעבר), כיצד יכול היה מישהו לחסוך, ולו הכמות הקטנה ביותר של מזון לסעודה? סברתי שזה רעיון סרק...
למחרת היום ראיתי איך אחי מפריש חתיכה מפרוסת הלחם שלו, עטף אותה ושם בפינת המגירה. כך הוסיף לעשות מדי יום, עד שחסך כמות שווה לפרוסת לחם. אמי תרמה שני תפוחי אדמה, לפת אחד וקצת קמח ובישלה מזה מרק. היא נתנה עלי סלק אחדים וטיגנה אותם במעט שמן סלק, שטעמו בגיטו היה כדגים מטוגנים, והרי לך סעודה מוכנה...
בשעה הקבועה באו עשרה בחורים צעירים. כל אחד הביא איתו קצת מזון. כל האוכל הונח על השולחן והנה – חשבתי – עכשיו יתחילו לאכול... אבל הם התיישבו בניחותא ליד השולחן ולהפתעתי הרבה במקום לאכול, החלו ללמוד ולומר דברי תורה...
(יהושע אייבשיץ, "האשה בשואה", ירושלים, תשמ"ז, עמ' 239-238)


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016