זכור - אמונה בימי השואה


חודש תשרי תשס"ו - ימים נוראים


עדויות
עדויות ממקומות שונים

אושוינצין - יום הכיפורים תש"א
היה זה ביום הכיפורים. לפי פקודה היה על כל יהודי העיירה (מלבד רב העיר) מגיל 15 ומעלה להתייצב ביום הכיפורים בשעה 7 בבוקר בכיכר השוק, כדי לצאת לעבודה בכפרי הסביבה. כל יהודי העיירה התאספו כפי שנצטוו, ובדיוק בשעה 7 הופיע לפנינו [הגרמני], וחילק אותנו לקבוצות אחדות...
ברגע שהקבוצות עמדו לצאת לדרך, הגיע רב העיירה לכיכר השוק והשמיע לפנינו דברי עידוד. הוא אמר, שעלינו לקבל באהבה את צאתנו לעבודה ביום קדוש זה, וכי עבודתנו לא תיפול בקדושתה מעבודת הכהן הגדול בבית המקדש. הוא הפציר בנו שלא נצום. לבסוף בירך אותנו, שנעבור את היום בשלום, והבטיח להתפלל בעדנו.
איתנו בקבוצה היה מתתיהו, שהיה כבר יהודי לא צעיר, ומידי פעם בפעם אמר לי; "הגרמני הזה מוכר לי מאיזשהו מקום"... לפתע פרצה מפיו צעקה; "הרי זה שמידט !" ובפנותו אלינו, אמר; "יהודים, המשגיח עלינו הוא לא אחר אלא בעל האחוזה בכפר בקרבת העיר קלן שבגרמניה, שאצלו עבדתי בשנים 1915 עד 1917 כחייל רוסי שבוי..." באומרו זאת ניגש מתתיהו דראבינסקי אל המשגיח, והתחיל לדבר עמו גרמנית שוטפת.
כעבור כשעה הופיעו לפנינו השניים, והגרמני פנה אלינו ואמר; "חברכם דראבינסקי אמר לי שהיום הוא יום קדוש אצלכם, שבו הנכם מתנזרים מאכילה ושתייה ומתפללים לאלוקיכם, משום כך החלטתי לשחרר אתכם מעבודתכם, כדי לאפשר לכם לערוך את תפילתכם כיאות.".
דבריו היכו אותנו בתדהמה, וראינו בהתרחשות שלנגד עינינו אצבע אלוקים. הפסקנו את עבודתנו, ומייד התייצבנו לתפילת "מוסף".
(רפאל אולבסקי, "הדמעה", תל אביב, תשמ"ג, 1983, עמ' 160-159)

אושוויץ - תש"ד
דרשת הרב בליל "כל נדרי"
בתקופת "עבודתנו" הנוראה ב"זונדר", ליד הכבשנים לא ידענו הרבה על יהדות, קיום מצוות, תפילה וכדומה. פשוט לא ניתנה שהות והזדמנות לכך. הפכנו ל"רובוטים", כאילו ניטל מאיתנו לחלוטין כושר החשיבה. האכזריות של הרוצחים כלפי הקרבנות שהובאו לקרמטוריום לא ידעה גבול. והוא הדין כלפינו עבדיהם היהודים. בכוונה תחילה לא השאירו לנו זמן להרהורים או מחשבות, תמיד נאלצנו לרוץ תחת צליפות הפרגול, או יריה בקדקד. אבל פה ושם נתנצנץ איזה נצנוץ של קדושה, איזה זיכרון מבית אבא, ולפעמים גם הרהורי תשובה. מעטים מבינינו אנשי ה"זונדר" שהיה להם רקע דתי. אולם זוכר אני, במיוחד, את החוויה העצומה והרושם שעשה על כולנו ליל ה"כל נדרי" בשנת תש"ד.[בנוכחות] ה"דיין" (כך כינו באושוויץ, את הרב ממאקוב מזובייצקי, הגאון ר' לייבל לנגפוס הי"ד). באותו ליל קדוש התאספנו לתפילת "כל נדרי". תפילה בלתי רגילה, לא בבית הכנסת אלא בצילם של הכבשנים המתמרים. גם תפילותינו היו קצת שונות. לא התפללנו על פרנסה ועל חייהם ובריאותם של קרובי משפחתנו - אלה כבר לא היו בחיים, לא היה לנו בעד מי להתפלל, הלב בכה אבל העיניים סירבו להזיל דמעה. ואז דיבר לפנינו ה"דיין", הוא דיבר בלהט רב ובהתלהבות, הטיף לנו מוסר, דיבר על שכר ועונש, על העולם הזה ו"עולם הבא". וראה זה פלא; רבים מן הקשוחים ביותר התרככו ופרצו בהתייפחות היסטרית. כולם כיבדו מאוד את ה"דיין" ודרשתו השאירה על כולנו רושם גדול. הוא עורר אותנו להרהורי תשובה. בלילה הזה נרטבו אבני הקרמטוריום בדמעות רותחות של הקשוחים מבין אנשי ה"זונדר".
(קובץ תיעוד 'זכור', אגודת "זכור", בני ברק תשמ"א)

פרשבורג (ברטיסלבה) -
העיר שוכנת מדרום להרי הקרפטים על גדות הדנובה, והיתה בירת המחוז הסלובקי בצ'כסלובקיה.
פרשבורג היתה מרכז יהודי תורני חשוב בין המאות ה-17 וה-19 באירופה המרכזית.
מאוקטובר 1938, עם מתן האוטונומיה לסלובקיה היו היהודים נתונים לפרעות מצד חוגים לאומניים ואספסוף עירוני.
מסתיו 1941 עד לאביב 1942 התנהל מבצע פינוי יהודים ממקומות מרכזיים בעיר לערי השדה, כשלב מקדים לגירושם לפולין או למקומות ריכוז אחרים.
משנת 1942 פעלה בברטיסלבה "קבוצת העבודה" שעסקה בנסיונות ההצלה.
לאחר שנכבשה העיר על ידי הגרמנים ב-1944 ניסו היהודים שנותרו למצא מחסה בבונקרים ובמקומות מסתור בעיר, אך הם נתפסו ושולחו למזרח או חוסלו במקום. באפריל 1945 שוחררה פרשבורג על ידי הסובייטים ומתוך כ-15,000 יהודים שחיו בה בפרוץ המלחמה שרדו בעיר רק יהודים בודדים.


פרשבורג - ערב יום כיפור תש"ד (8 באוקטובר 1943)
דרשת הרב אונסדורפר לפני תפילת כל נדרי
ריבונו של עולם, הלא אין מספר לדמעות עינינו ואין קץ לשבר רוחינו, הלא אתה יודע את כל התלאה כי אין לנו פה ולשון לספר ולדבר, הכל גלוי לפניך כמה צדיקים וצדקניות שנהרגו ונשחטו, תלמידי חכמים וזקנים וזקנות ובחורים משער שבתו, ומסרו נפשם על קדושת השם יתברך, ואמרו חז"ל למה מזכירין מיתת בני אהרן ביום הכיפורים, לומר שגם הוא מכפר, כמה אנשים שלא יכלו לסבול הצרות והדרך ומתו באמצע הדרך, ארץ אל תכסי דמם ואל תהי מקום לזעקתם עד ישקיף וירא ה' משמים וינקום נקמתו ונקמת עמו ונקמת תורתו.את אלה מזבחות זכור, ואת אלה עקידות תראה ותנחם ושכך אף וחימה ותשבית שוד ושבר מעמך, חוס ורחם את יתר הפליטה.
(ש.ז. אונסדורפר, "עם אלקים בשואה", בתוך מאמרו של גרשון גרינברג, קובץ 'יד ושם' ל"א, עמ' 63-62)

קאופרינג -
כפר סמוך ללנדסברג דרומית מזרחית למינכן. במקום הוקמה רשת מחנות שהיתה מסונפת למחנה הריכוז דכאו.
בין החודשים יוני עד אוקטובר 1944 היו בקאופרינג 11 מחנות לגברים ו-4 לנשים, שהיו משולבים במסגרת "יגרשטאב" - תוכניתו של אלברט שפאר להעסקת עובדי כפיה יהודים בגרמניה במטרה, להכין תעשיית נשק תת קרקעית למטוסי קרב, שתהיה מוגנת בפני הפצצות והתקפות מצד בעלות הברית.
האסירים בקאופרינג שוכנו בבקתות חימר תת קרקעיות, וסבלו קשות מהעדר טיפול רפואי, תת תזונה, עינויים ועבודות פרך. עקב כך היתה התמותה בשיעור גבוה מאוד.
ביוני 1944 הגיעו האסירים היהודים הראשונים מליטא ובעקבותיהם באוקטובר אותה שנה הובאו משלוחים של יהודים מהונגריה, פולין, צ'כיה ורומניה, רובם הגיעו מאושוויץ.
בתחילת דצמבר 1944 בודד מחנה מס' 4 בעטייה של מגיפת טיפוס הבהרות שהשתוללה בו, והפך להיות "מרפאה" למחנות שבסביבה.
שבוע לפני השחרור, על ידי צבא ארצות הברית, הוחל בהעברת האסירים לדכאו ולמחנה הבת "אלאך". ב-27 באפריל 1945 כשהגיעו הכוחות האמריקנים, מצאו את המחנות נטושים לאחר שחיילי הס.ס. הבעירו את רוב הבקתות, כדי לטשטש את הראיות.
אסירים אחדים שהצליחו להימלט ולהסתתר בסביבה, שבו למחנה, הצביעו על בורות הקבורה וסיפרו על הזוועה שהתחוללה שם.


קאופרינג 4 - ערב יום כיפור תש"ה (1944).
אם אמנם שבר אותי פיסית היחס הברוטאלי של הנוגשים הנאצים, כשעדיין הייתי בגיטו, הרי השפיעה עלי בעוצמה מכריעה העובדה, שבמחנה הריכוז נטלו מאתנו את ההרגשה, שאנחנו בני אדם ! בכוח שדדו מאתנו את צלם אלוקים.
אי אפשר היה בכלל למצוא לוח ואף אחד מאתנו לא היה מעוניין כלל לדעת באיזה יום בשבוע אנחנו נמצאים. לזכור תאריך יהודי לא עניין שום איש, אולם אי שם במוח קיננה מחשבה, שחייבים לדעת את החשבון כדי לזכור מתי חל ראש השנה ויום כיפור.
עד עצם היום הזה עדיין מענה אותי הספק אם הימים, שאנחנו קבענו שבהם חל חג ראש השנה יום כיפור, אכן היו באמת ימי הדין והמשפט. אולם בשבילנו, אסירי מחנה הריכוז, היה כל יום, יום הדין...
השעות הגורליות מאותם "ימים נוראים" נמצאו למעשה בידי המפקדים הנאצים והקאפואים, שהם קבעו, ללא צל של רחמים, "מי יחיה ומי ימות"....
את הידיעה - "חברה, מחר יום כיפור", קיבלנו מיהודי ליטאי, רופא במשך שנים בשאוועל, בקרבת קובנה.
ניתן היה להבחין, שהתעוררו אצלו געגועים מוזרים למסורת היהודית ולמנהגים יהודיים, שכנראה היו ידועים ומוכרים לו מימים עברו.
הרעב אומנם היה חזק, אולם איש מאיתנו לא טעם בערב זה כזית מזון. כל האסירים צמו. ידענו שהערב הוא ליל "כל נדרי" וכל אחד מאתנו לחש בחשאי תפילה...
במידה שאני זוכר את האירועים, לא התפללנו "כל נדרי". אף אחד מהאסירים לא זכר בעל פה את הנוסח המלא, על כן שמענו מעין פיזום של הניגון מחמם הלב של "כל נדרי".
אולם את ברכת "שהחיינו" כן ברכנו. מאיין נמצאו לנו כוחות לצעוק את הברכה הזאת בקבר כה אפל - נשארה עבורי חידה עד עצם היום הזה.
(זושא הארצשטארק, "דם ודמע בגיטו לודז'", ירושלים, תשנ"ד, עמ' 188-187)

עדותו של חיים פרקש.
אושוויץ - ראש השנה תש"ה (1944)
...בין הדברים, בין המזוודות, מצאנו גם כלי קודש. למשל שופר, איזה ספר תורה קטן. את כל הדברים האלה, היה אחד שמסרנו לו והוא קבר את זה.
הגיע ראש השנה, נזכרנו שיש לנו שופר, התחלנו לתכנן עצה איך אפשר להגניב את השופר למחנה. החלטנו שאנחנו נבקש רשות, ביקשנו מהקאפו רשות להתפלל. אז הוא שאל, מי יעבוד? אמרנו, אנחנו מוותרים על שעת האוכל שלנו 20 דקות, אנחנו לא נאכל באותו יום. לא תאכלו? אני לא יכול להרשות לכם, רק הגרמני יכול. ניגשנו אליו, אמרנו לו, הוא שאל מי יעבוד? אמרנו, אנחנו מוותרים על שעת האוכל שלנו. מצידי, בזמן שלכם אתם יכולים גם לתלות את עצמכם, [אמר] באדיבותו.
הגיע ראש השנה, שעת האוכל, אנחנו לא ניגשנו לקחת אוכל, התחלנו ב"למנצח מזמור", תקענו בשופר והתחלנו להתפלל את ה"שמונה עשרה". באמצע ה"שמונה עשרה", באו גירשו אותנו בחזרה. אבל, באושוויץ תקענו בשופר !. (אילנה רוזן, "באושוויץ תקענו בשופר", ירושלים, תשס"ד, עמ' 225)

מחנה טורן
נעמי וינקלר, מפי חניכות "בני עקיבא" בבודאפשט;
על יד העיר טורן בקרבת דאנציג עבר לפני הצבא מחנה עבודה של נשים שתפקידן היה להכשיר את שטח האדמה הצבאי. בראש השנה היה עליהן לחפור חפירות ההגנה. בשעת עבודתן התפללו, וכדי שלא יפתיעו אותן הנוגשים, העמידו שומרים בראש כל אחת החפירות העשויות בצורת משולש, שיודיעו להן בעוד מועד אם בא מפקח העבודה. כשהגיעו לפזמון "ונתנה תוקף" זעזע את האוויר פתאום קול חרדה שכמוהו לא נשמע לא לפניו ולא לאחריו. בדמיונן הנפרז הן חשבו זאת לקול שופרו של משיח...
במחנה טורן גם שמרו את מנהג "הכפרות". בשעת עבודתן בשדות צדו דג בנהר ויסלה ובו השתמשו ל"כפרות". ופעם כשקיבלו פרס כסף על שהפליגו את חוק עבודתם, פדו את הכפרות בממון (לפי השולחן ערוך). את פדיון הכפרות חילקו בין חברותיהן הנצרכות והעניות ביותר
("זכור" קובץ תעודי י', ירושלים , תשמ"ט, עמ' 71-70)

אושוויץ
כאשר קרבו ימי הסליחות נזכרתי בחיים הרגילים הנהוגים בעונה זו והרגשתי כמיהה גדולה למעט רוחניות, להנות מאי אלה פעולות הנעשות בין אדם לקונו.... אז בימי הסליחות כמה בשרי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. התעוררות גדולה תקפתני לחלות ביום הדין הבא בצוותא, התחלתי להתעניין בדבר מניין, אבל העליתי חרס בידי, לא הצלחתי להיוודע על דבר תיכנון תפילה בציבור, אינני יודע אם משום שאף אחד לא ידע או שפחדו לגלות לי. לא אמרתי נואש. השתדלתי לארגן בעצמי מנין בתוך הבלוק שלנו....
....בליל "כל נדרי" לא יכולתי ללכת לשם, הואיל וגם אצלנו התפללו ולקחו אותי בחשבון בתור אחד מן המנין... נשארתי שם, ובכן אחרי "סעודה המפסקת" החזן כבר נמצא שם ופיזם את ה"כל נדרי". אחרי כן תפילת ערבית. כל אחד כמה שידע בעל פה, כאן היתה המציאות של "והגיון לבי" יותר מה"אמרי פי"....
החלטתי בלבי להשתמש בכל האמצעים שיעמדו לרשותי, שלא לצאת לעבודה. אמנם עשיתי לי חשבון שהעבודה שביצענו בראש השנה לא היה בה אלא איסור שבות ואם נמשיך בעבודה זו - לא חיללתי את יום הקדוש, אך הפעם לא רציתי להיכנס לתוך ספקות ולא רציתי כלל לעבוד.
בבוקר השכמתי קום... חושך מוחלט וערפל... התקדמנו לאט והנה השבר בא, נפגשנו פנים אל פנים עם קבוצה של כמה אנשים ומנהיגם תפס בי ושאל; "מאיזה צריף אתה, ולאן פניך מועדות, בשעה מוקדמת זו ?"
בדרך פגשנו עוד כמה עריקים, ואסף את כולם, הוא קיים מצוות "השבת אבידה", והחזיר אותנו למדור שלנו כצאן אובדות. וגם זו לטובה שלא נענשנו על עצם העריקה....
במשך ששת השבועות שהייתי באושוויץ, לא קרה אף פעם מה שהתרחש באותו היום, כל הצוות, מנהלי העבודה, המשגיחים וה"קפואים" כתרו אותנו כמו כלבי צאן... הקיפו אותנו ושמרו עלינו לבל ידח ממנו נידח...
כעבור כמה דקות נערך מסדר לקראת היציאה לעבודה, וכאשר עמדנו, קפץ פתאום אחד מן השורה, תיכף רצו אחריו אנשי הצוות, ואז יצא מהשורה שני ואחריו שלישי. כך נתפרדה החבילה ונעשתה אנדרלמוסיה. מין משחק "מחבואים".
גם אני ניצלתי את המצב וקפצתי לצד אחר שלא לצד הבנינים והפעם נדמה היה לי שהצלחתי להתחמק משומרי ראשינו, כי מן המחבוא שבו נמצאתי יכולתי לסרוק את כל מהלך הציד שנעשה. ראיתי אותם כשיצאו לעבודה אחרי שאספו את המשתמטים, ואחרי שהשתרר שקט יצאתי ממחבואי לכיוון הידוע לי כי שם התאסף המנין. הייתי מאושר מאד שהשעה שיחקה לי - שהיום אני בן חורין...
כאשר הלכתי לכיוון בלוק "בית הכנסת", פתאום אני רואה מולי קבוצה קטנה של אנשים המתקרבת. כשהתקרבנו לטווח יותר קצר ניתן היה לי להכיר שגם אלה הם שבויים שנתפסו כמוני, והרגשתי כי שוב נפלתי בפח...
בוא הנה, אמר כשתפס במעילי, והוסיף "מכאן כבר לא תלך לשום מקום"...
נעצרנו ליד תעלות הביוב שהיו בשני צידי הכביש, ובתעלות היו פזורים כלי חפירה; מכושים, אתים, טוריות ומעדרים, ופקדו עלינו לרדת לתוך התעלה ולתפוס מכלי העבודה ולחפור לארכה ולרחבה ולעומקה, ולבצע עבודה יסודית ונקייה כמו שהגרמנים אוהבים....
(יחזקאל הרפנס, "בכף הקלע", ירושלים, 1980, עמ' 131-129)

אושוויץ - ראש השנה תש"ה (1944)
באותו פרק זמן הובאו למחנה גם מאות בחורים יוצאי הונגריה. רובם ככולם היו חרדים לדבר ה', וחדורים נכונות למסירות נפש ממש למען קידוש השם.
כך גם בראש השנה הצלחנו לארגן באחד הצריפים תפילה בציבור. באותם ימים היה בין אסירי המחנה הרב צבי מייזליש, שכיהן לפני הגירוש כדיין בעיר וייצען בהונגריה. הרב הצליח להגניב למחנה שופר ובזכותו זכינו לקיים את מצוות שמיעת קול השופר.
באותו ראש השנה נגזר דינם של הבחורים מהונגריה. במפתיע הופיעו כמה קציני ס.ס. אשר החליטו הפעם לעשות את הסלקציה בצורה בלתי רגילה. "הרופא" החזיק מקל בגובה מסוים ועל כל הנערים היה לעבור מתחתיו. מי שראשו נתקל במקל נשאר בחיים, אולם מי שעבר בלי להיתקל הועבר מיד לאחד הצריפים במחנה, אשר הוטל עליו הסגר חמור - התחנה האחרונה לפני תאי הגזים. ללא צל של ספק בלטה כאן רשעותם הארסית של המרצחים, שבחרו דווקא את ראש השנה לעשות בו סלקציה כזאת. כי בוודאי "מתורתו" של ה"שטירמר" למדו שעל אותו יום נאמר - "מעביר צאנו תחת שבטו". ביום הכיפורים חזרו על "ההצגה" הזאת בשנית....
(סיני אדלר, "בגיא צלמות", ירושלים, תשל"ט, עמ' 28-27)


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016