זכור - אמונה בימי השואה

חודש ניסן תשס"ג - חג הפסח


עדות ב'
המקום: סיגט, עיר בצפון טרנסילבניה - רומניה, הועברה בשנת 1940 לשליטת הונגריה.
סיגט הייתה מרכז לכ- 10,000 יהודים חרדים, חצרות אדמורי"ם וחסידים שחיו בה בשנים אלו.
בשנת 1941 שולחו כ- 1,000 יהודים שהוגדרו כ"עויינים" משום שלא נמצאו ברשותם מסמכים שהעידו על אזרחות הונגרית, לאזור גליציה שבפולין, (סביבת קמיניץ פודולסק) שם בוצע בהם רצח המוני.
באפריל 1944 עם פלישת הצבא הגרמני הוקם בסיגט גיטו שנשלט על ידי המשטרה המקומית במקום מונתה גם מועצה יהודית. הגיטו חוסל כאשר יהודי סיגט נשלחו לאושוויץ בארבעה משלוחים שבוצעו בין ה- 16 במאי 1944 ל- 22 במאי באותה שנה.


עמדנו בחג הפסח, חג התקווה והזיכרון. בערב החג נסגרו בתי הכנסת בפקודת השלטונות. חברי ואני נפרדנו בעצב מבית המדרש שלנו. העפתי מבט אחרון בקירות, בידיעה שאני משאיר שם את הגווילים הקדושים ואת הגמרא. האם נשוב ונראה אותם?…
היו מטלות דחופות, כמו ניסיון למצוא מקום תפילה לזמן החג, אם בתי הכנסת נסגרו, נתכנס בבתים פרטיים. אבי ואני התפללנו בבית הרבי מבורשה. אמרנו הלל, אותם ששת פרקי תהילים המהללים את אלוקים על החסד שגמל עם עמו הנבחר. לבנו היה כבד, ובכל זאת שרנו, אמנם בשקט. החלפנו לחיצות ידיים, בירכנו זה את זה בחג שמח ונפרדנו.
בבית השולחן היה ערוך: מפה לבנה, שישה נרות, כלי כסף מבהיקים. סבתי, בשמלת החג שלה, היתה מהוהרת עוד יותר מהרגיל, וכן גם ציפוקה הקטנה. אבי לא טרח להסתיר את צערו בפעם הראשונה זה שנים רבות אין אורח ליד שולחננו. בדרך כלל היינו מוצאים אורחים בבתי המדרש ובבתי הכנסת, שעכשיו היו סגורים. אבל אבי לא אמר נואש. חכו לי, אמר ונעלם. עברה שעה ארוכה, התחלנו לחשוש שקרה לו משהו ואז נפתחה הדלת ואבי נכנס עם אורחנו: משה הקטן, משה השמש, עיניו מתנוצצות בברק מוזר ומלאות צער. לא ראיתיו במשך שבועות, היכן התחבא? אבי הושיב אותו בגאווה מימינו, אורחנו לא אמר מילה במהלך החלק הראשון של הסדר, האם קרא בהגדה או הקשיב? אבי הכריז הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים, מדוע נראה חיוך של אורחנו ספק אירוני, ספק נואש? שאלתי את הקושיא הראשונה, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? ושוב היה נדמה כי אורחנו משועשע וזועם גם יחד. אבי ענה עבדים היינו לפרעה במצרים.. העפתי מבט באיש היושב לצידי, אין ספק הוא צחק, אבל זה היה צחוק ללא שמחה. פתאום חשבתי: אולי אליהו הנביא התחפש לשמש, הלוא זה הלילה שאליהו הנביא אמור לבקר בכל בית יהודי, הלילה שבו אנו זוכרים את יציאתנו מעבדות לחירות ושותים ארבע כוסות יין לזכר המעשה הזה? באמצע הסעודה התחיל מוישלה לדבר בקול רך, קודח, רב שלמה, אמר, אני מודה לך שהזמנת אותי, כל האחרים שכחו אותי, הם מפחדים ממני, רק אתה לא פחדת, לכן יש לי מתנה בשבילך, אני רוצה לספר לך מה מחכה לכם, אני חייב לכם זאת. לא עכשיו אמר אבא, סיפוריך עצובים, ואסור לצער בליל הסדר.
אבל זה חשוב התעקש מוישה, חשוב מאד, אינך יודע מה מחכה לכם, אבל אני יודע. למה לא תקשיב לי רב שלוימה? זה נוגע לעתידך לעתיד של כולכם.. לא עכשיו רב מוישה, חזר אבי, לא עכשיו בפעם אחרת.. סיימנו את הארוחה בשתיקה, אמרנו ברכת המזון. כאשר עמדנו לקום ולפתוח את הדלת, הכוסות בידינו, לאליהו הנביא אורחנו נעלם.
זה היה הפסח האחרון שלי, החג האחרון שלי, בבית.

מתוך: כל הנחלים הולכים אל הים, אלי ויזל, תל אביב, 2000, עמ' 61-60


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016