זכור - אמונה בימי השואה

חודש סיוון  תשס"ה - בר מצווה – קבלת עול מצוות


עדויות
ברלין, בירת גרמניה, שוכנת בשפלה הצפון גרמנית בצומת תעלות חשוב.
במהלך המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים גדל מספר היהודים בעיר, ובשנות השלושים הגיע ל- 172,000 איש. הגידול נבע מהגירת יהודים מערי השדה של גרמניה, וממהגרים שבאו ממזרח אירופה וכונו ה"אוסטיודן". בין השנים 1939-1933, לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון והחקיקה הגזענית, היו יהודי ברלין נתונים למסכת של התעללויות, השפלה ואלימות קשה.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הוחמר מצבם. הם לא רוכזו בגטאות, אך פונו לאזורים צפופים בתנאים קשים. בספטמבר 1941 נתבקשו ראשי הקהילה להגיש רשימות שמיות של כל יהודי העיר, ומאז החלו הנאצים בגירוש היהודים למזרח אירופה: לריגה, למינסק, לקובנה וללודז', ומשם לאתרי ההשמדה.
ב- 1942 יצא משלוח ראשון ישירות לאושוויץ, ולאחר 63 שילוחים, ביוני 1943, הוכרזה ברלין "יודן ריין".
מתוך כ- 75,000 יהודים שחיו בעיר עם פרוץ המלחמה, נותרו בה כ- 4,700 יהודים.



וילדשטיין יצחק – ברלין
...הייתי בר מצווה ב- 1940, ביולי 1940 הייתי בן שלש עשרה. בר המצווה שלי היה באותו בית הכנסת, "היידר-רוטר-שטרסה", שבו שרתי גם במקהלה. ...בית הכנסת הגדול האורתודוכסי, היה במקום כזה שהנאצים לא רצו או לא יכלו לשרוף אותו... אבל לא הייתה לי משפחה בכלל כבר, חוץ מאמא... אמא הייתה היחידה מהמשפחה שעוד נשארה בברלין מלבדי, והרב של בית הכנסת קיבל על עצמו ללמד אותי... את הפרשה. אני קראתי את כל הפרשה וההפטרה...

איזו פרשה הייתה לך?
פרשת בלק, וזה היה דבר נדיר, באותה תקופה היה בודאי נדיר, שילד היה בכלל בר מצווה בבית כנסת בברלין, ועל אחת כמה וכמה ילד שקרא את כל הפרשה וההפטרה במצב כזה כמו שהיה אז, וזאת הייתה ליהודים בבית הכנסת חוויה גדולה, וגם התרגשות. אני, זכור לי, שהרב שדרש בבית הכנסת אחרי הבר מצווה, בירך אותי, התבטא שם, שהבר מצווה שלי היא "שטרנכן", כלומר, כוכב קטן באפלה הגדולה, כן, בזה הוא הביע [כי] הדבר כמעט נדיר בחושך הגדול הזה, שעוד ילד הוא בר מצווה, וקורא את כל הפרשה, וכל הכבוד על זה.

תפילין קיבלת?
כן, כן, הרב דאג לזה שאקבל תפילין, כי אני התפללתי כל יום כמובן, בבית, הבית היה כמובן דתי, וזה היה מובן מאליו. אבל עוד מה שקשור לבר מצווה, זה כמובן היה מבחינתי יום מאוד קשה, אני באותה שבת ישבתי לבד, כי רק אמא הייתה, והיא כמובן ישבה בעזרת הנשים, ולא אף קרוב, וגם חברים בעצם לא היו, כי כל החברים שלנו, הגברים פשוט לא היו בבית, הם כולם גורשו למחנות הריכוז מהחוג שלנו, מיהודי המזרח, כך למעשה אני ישבתי לבד לגמרי על הספסל בבית הכנסת, וחיכיתי לתור שלי, לתפקיד שקשור לבר מצווה. דבר יחידי שבאותם ימים אמא יכלה לעשות, היא אפתה כמה עוגות, והיה קידוש קטן מיד אחרי התפילה בשביל המתפללים שהיו באותה השבת בבית הכנסת. כלומר זה היה בר מצווה מאוד מאוד עצוב, בעיקר כשזכרתי את בר המצווה של אחי הגדול, שהוא היה בר מצווה בשנת 33, והחגיגה הגדולה שהייתה לו בבר מצווה. זה היה הבר מצווה שלי ב- 1940, בסתיו...
(מתוך עדותו של וילדשטיין יצחק, חטיבה 03, תיק 11878, ארכיון העדויות יד ושם)

גטו קובנה - סוכות תש"ב
...ראש השנה ויום הכיפורים היו השנה ימים עצובים... ערב סוכות נעשתה האווירה בגיטו רגועה יותר... לכבוד חג הסוכות הוקמו סוכות אחדות... תמהתי על רצון החיים של יהודים בגיטו. הנה נדמה, כי סכין חדה מונחת על הצוואר ואף על פי כן האנשים אינם מאבדים את עוז רוחם... בדרכי לבתי המלאכה נתקלתי בסוכה, דלתה היתה פתוחה לרווחה, ואפשר היה לראות בתוכה יהודי מזוקן ולראשו כובע שחור…
"האם כבר ישבת בסוכה השנה"? חקר אותי היהודי המזוקן. "לא", עניתי. "לא היה לי זמן. תסלח לי. אני ממהר". היהודי, זוסמאן שמו... הוא תפס בזרועי ומשך אותי לתוך הסוכה, "נא להכנס" רעם בקולו... הוא הושיב אותי בכוח על ספסל בסוכה. בלית ברירה ישבתי... זוסמאן רמז לאשתו דרך החלון של הסוכה, ומיד נכנסה זו לסוכה, ובידיה יי"ש ועוגה. הוא בעל שמחה, היהודי המזוקן. בנו [ליבל'ה] נהיה היום בר מצווה. הוא ביקש ממני לשתות כוסית יי"ש ולברך את ברכת "שהכל", וכמובן, לטעום מן העוגה. תוך כדי דיבור פצחו היהודים שוב בניגון "אם אמרתי מטה רגלי, חסדך השם יסעדני".
(אברהם תורי, "גטו יום יום", בעריכת דינה פורת, תל אביב, תשמ"ח, 1988, עמ' 420-419)

אושוויץ – "בירקנאו"
...באחת הפגישות בא ר' חיים טוטר בהודעה "מרעישה", שהגיעו תפילין וסידור לתוך המחנה. בפנים קורנות משמחה סיפר חיים, שבמו עיניו ראה את התפילין בידי נער ליטאי שהגיע אמש למחנה. קשה היה להאמין שאמנם דבר כזה היה אפשרי. מי כמונו ידע כמה בדיקות עובר האסיר עד שמכניסים אותו למחנה... ואוי לו למי שמחביא מה שהוא בתוך כפות ידיו. אולם ר' חיים קפץ ונשבע שנכונים דבריו, ולא נשאר לנו צל של ספק שאמנם יש תפילין בינינו.
הראשון התלהב הרבי מנובומינסק, רבי יוסל'ה הי"ד, והכריז שעוד מחר עליו להניח את התפילין...
למחרת, בצלצול, התאספנו ליד בלוק 8, שם חיכה הרבי לנער שעמד בפינה עם תפיליו על הראש והתפלל ברגש. היה זה הנער "לייבל'ה בן ר' פייוול מקובנה...
(אביעזר בורשטיין, קובץ "זכור" ז, ירושלים, תשמ"ו, עמ' 33-32)

מעדותה של בלהה שפר – ווסטרבורק
...אחי מאיר, הגיע לגיל בר מצווה. אבי דאג שמישהו יקח על עצמו ללמד אותו מה שילד צריך לדעת לבר מצווה. לעלות לתורה, לברך, אפילו קצת לקרוא בתורה.
אנשים שהיו במחנה ועזבו, הרבה פעמים השאירו תרמילים נטושים. אז אחר כך היו מסתכלים מה יש בהם, וכך נמצא זוג תפילין נטוש. אבי לקח את זה, ומצא מישהו שיבדוק אם זה בסדר. אני אפילו הצלחתי לארגן מתנה לאחי, אישה שישנה באזור שלנו שכחה את הסידור שלה. אמא שלי אמרה: "תיקחי את זה, תשמרי על הסידור שלא יתגלגל", זה היה סידור יפה. אז כתבתי שם הקדשה לאחי...
אחי עוד שלח חבילה עם בקבוק יי"ש, [אמי] אפתה עוגה מלחם ישן, זה היה פטנט שלה, אני לא יודעת בדיוק איך היא עשתה, היא לקחה את זה עם ריבה, ועל התנור (בכל צריף היה תנור גדול) היא אפתה עוגה, והייתה לנו בר מצווה! אחי עלה לתורה, ואפילו קרא קצת בתורה. הוא התחיל להניח תפילין, ושתו לחיים, ואכלו עוגה! זו הייתה הבר מצווה של אחי...
(עדותה של בלהה שפר – ארכיון העדויות של "יד ושם", 0.3/10682)

מעדותו של ג'ילבר בלום – לימוז' צרפת
...באמצע שנת 1943 החלו השוטרים לחפש את היהודים בבתיהם... ביום שתפסו את שכנינו היהודים, שגרו בקומה מעלינו, עברנו לגור בדירה קטנה ומוזנחת שהסתתרה מאחורי בניין קרוב לבית הכנסת.
היינו בדירה חודשים אחדים והגעתי לגיל שלוש עשרה. לא היו לי שום ציפיות לחגוג בר מצווה. לכן הופתעתי כל כך כשאבא הביא לי – מי יודע מהיכן? זוג תפילין. בשבת בבוקר הלכנו כל בני המשפחה לבית הכנסת, ואני עליתי לתורה. עם סיום התפילה עזבו המתפללים במהירות את בית הכנסת, ולמרות מצב החירום קיבלתי לא פחות משישים וחמש מתנות...
(נעמי מורגנשטרן, "במסתור", יד ושם, ירושלים, תשנ"ח, עמ' 43)

צבי וינטרוב – 'פיונקי'
מחנה עבודה בגבול פולין –גרמניה. במקום התנהלה תעשיית ייצור של אבקת שריפה לצורכי המלחמה. העבודה במחנה הייתה מפרכת ביותר ונמשכה כ- 14-10 שעות יום יום. אנשים רבים נשברו מעומס העבודה ומחוסר תזונה מספקת.

...נשלחתי עם קבוצת פועלים למחנה עבודה 'פיונקי'. מזלי היה שיכולתי בגיל 13 להראות כאיש המתאים לעבודה פיסית. ההורים שהיו עמי במחנה עבודה זה, העמידוני על כך כי בעוד שבועיים ימלאו לי 13 שנה וכי לפי מנהג היהודים הנני מגיע למצוות ומן הראוי לחגוג מאורע חשוב זה בחיי. בבית ספר לא למדתי באותה תקופה שכן לא היה כלל באותו מקום בית ספר לילדים יהודים. במקום בית ספר היה בית חרושת ולא היה מי שילמדני [את] המשמעות של אותו יום חשוב בחיי הילד, יום בו הוא נכנס לעול של מצוות ונוטל על עצמו אחריות והופך לבוגר.
המציאות האכזרית של המעשה והחובות, של הרצון להשאר בחיים ולהחשב לבוגר בטרם עת – הם שהפכו את הילדים שהיו במחנה לבוגרים, עוד בטרם מלאו להם 13 שנה.
הורי יחסו למועד זה משמעות רבה והכינו אותי לקראת המאורע החגיגי. בקשו מחברם אדם בקי בהלכות תורה להכין עמי את הברכות, פרשת השבוע ואכן עשיתי כמבוקש על ידי הורי.
המלמד שלי הזהירני כי אדע שאכן אסורה במקום זה התפילה וכי כל הנמצא מתפלל, או נושא טלית ותפילין מתחייב בנפשו, וכי קיימת סכנה שיוצא להורג על עבירה חמורה זו.
מתוך אמונה עזה בהורי הבנתי שאכן מעשה חשוב אני עושה ושמן הראוי לעשותו בגאווה, מעשה שמן הראוי לסכן חיים כדי לעשותו. וכך למדתי ערב ערב במשך שבועיים ימים. ישבתי עם המלמד לאור עששית ולמדתי את הברכות ופרשת השבוע. על יד הכניסה לצריף עמד ידיד על המשמר על מנת להזהירנו בעוד מועד על כל מקרה של ביקורת.
כך עברו עלי שבועיים בהתעלות רוח. טעמתי שוב טעמו הנעים של לימוד ועיון שהופסק למשך 4 שנים עקב המלחמה, לא הרגשתי כלל כי אכן סכנה מרחפת עלינו.
המלמד בכישרונו הרב הכין אותי למאורע החגיגי. ביום הבר מצווה היתה סופת שלג גדולה. בצריף הדחוס בו גרנו התאספו כ- 40 איש. הודלק תנור על פחמים. נר יחיד שנשאר, גדול ולבן הודלק והועמד במרכז החדר. הפחמים הלוהטים האדומים שבתנור הוסיפו גם הם תאורה וחום לוהט וחמים. בחוץ, בכפור ובסופה עמדו שומרים, ידידינו ששמרו עלינו לבל נתפש בעבירה הגדולה ובפנים החדר עלתה אט אט מנגינה חרישית טבולת קודש ויגון, מנגינה שלוותה את השמחה והמאורע. חרש חרש זמרנו לבל ישמע קולנו בחוצות. היתה זו שמחה חרישית, שמחה עמוקה שבלב ובנשמה. לראשונה לאחר חודשים של רעב סעדנו סוף סוף ארוחה טעימה וטובה.
אורחינו ברכוני וברכו את הורי לרגל המאורע, שאזכה למצוות ולמעשים טובים, שאזכה לחיות ולהחזיק מעמד.
(צבי וינטרוב, "משואה" ח, עמ' 104-102)

גטו דברצין – בית חרושת ללבנים
ר"ח תמוז תש"ד (יוני 1944)
...אני מתעורר, מישהו נגע בכתפי וטלטלני רכות, והנה אני רואה את דודי, גוחן מעלי. והוא לוחש לי בקול עדין, אך נחוש: "מוישה'לה", הוא לוחש לי, "האם אתה יודע שהיום הוא יום הבר מצווה שלך?... האם אתה מוכן להניח היום תפילין ולהתפלל ?...", "אני מוכן!", לחשתי לדודי בקול ברור. הוצאתי את התפילין מתוך תרמיל הגב. אלו התפילין שאבא קנה בחופשתו האחרונה, לפני שנכנסו הגרמנים לעיר וסגרו אותנו בגיטו, שממנו גורשנו לפני יומיים. היו אלו תפילין חדשות, תפילין לנער שהגיע למצוות. בשבועות האחרונים, בגיטו המצומצם והדחוק בו שהינו, למדתי את הדינים המיוחדים הקשורים לתפילין, להתנהגות מתאימה, לסדר הנחתן, נישוקן והסרתן. התאמנתי בכריכת רצועות התפילין על הזרוע החשופה ועל אצבעות כף ידי השמאלית. ואף כי יכולתי להניח את התפילין בשבועות שקדמו להיותי בר מצווה, כפי שזה נהוג בקהילות ישראל, הרי נמנעתי מכך, כי רציתי להניח את התפילין לראשונה כשאבא לצדי. אלא שאבא נלקח מאתנו, והנה הגיע יום שבו אני חייב במצוות, ואין לדחות עוד את הנחת התפילין.
אלא שדא עקא; בהגיענו לגטו דברצין נמסרה הודעתו של מפקד המחנה על הטלת איסורים שונים, ביניהם, אחזקת כלי פולחן, לבוש דתי ונהגים פולחניים. וזה כלל: ספרי תורה וספרי קודש, טליתות ותפילין. ואף עונש "מתאים" נקבע.
הכנסתי את נרתיק התפילין אל תוך חולצתי, הכנסתי לשם גם סידור תפילה, וכאשר ידי נתונה בתוך ידו של דודי, פילסנו לנו דרך בין המוני אחינו בני ישראל השרועים סביב סביב. התקדמנו לעבר המקום המיועד: משרפת הלבנים. ירדנו אל המרתף האפל, ובתוך כוך אחד, שצוהר קטן מאיר במקצת את האפלה, אנחנו נעצרים. אני מוציא בדחילו את התפילין של יד, מסיר את תיבת המגן, משחיל ידי בלולאה, מברך "ברוך... אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין", בלחש, אבל תוך היגוי ברור. אבל פעטער זיסמאן היקר עונה לי ב"אמן" חרישי כזה, כמו של מקדשי השם בימי הענות. ההתרגשות שלי הלכה ונמוגה, כרכתי שבע כריכות על הזרוע. ואחר: תפילין של ראש, וברכת "על מצוות תפילין", ושוב "אמן" מתוק נפלא. וכריכות על האצבע: "וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק, במשפט, בחסד וברחמים, וארשתיך לי באמונה...".
אמא כבר חיכתה לנו... הוציאה מתוך שקית שבתרמיל חופן חימצה מבושלת ומיובשת "ארבעס", וחילקה זאת לכל בני המשפחה שהתקבצו סביבנו. חגיגת בר מצווה שכזו...
שבת. בבוקר בבוקר. שוב מעירני דודי. ברגיל זו שעה של לא יום ולא לילה. אני ופעטער זיסמאן, "וילכו שניהם יחדיו".
אנחנו שוב במשרפת הלבנים במרתף... מה אני רואה? קוראים בתורה.
ולפתע, אני שומע לחשושים: "א בר מצווה יינגעלע..." (נער בר מצווה). ואז אני שומע את ה"גבאי" מסלסל בקולו:
"יעעעמויד הבחור משה בן רב יויסף ליוי, חוסן בר מצווה!" (יעמוד הבחור משה בן יוסף לוי חתן בר המצווה!).
המעגל נפתח ואני נדחף לעבר ספר התורה. דממה מוחלטת משתררת מסביב, ואני הקטן, מגיש שתי ידי לספר התורה, מחזיק חזק חזק, מנסה להתגבר על פיק ברכים ובקול ברור מברך: "ברכו את ה' המבורך!"
והקהל שמסביבי, כולם, מברכים אחרי: "ברוך ה' המבורך לעולם ועד!..."
(משה פורת, "באמונה בחסד וברחמים", מורשת, תל אביב, תשמ"ח 1987, עמ' 32-30)

עדות הרב בירנבוים – קצין בצבא השחרור האמריקני
בוכנוואלד – מרץ 1945
אני יושב באהל, והסמל שלי נכנס ואומר לי שיש שני ילדים גרמנים שרוצים לדבר עם קצין יהודי.
- ילדים גרמנים טפל בהם, ואתה מבין למה אני מתכוון.
לא היה לי מצב רוח לראות ילדים גרמנים. לא עבר זמן רב והסמל חזר.
- רציתי לבצע את פקודתך אבל עכשיו הילדים שינו את דעתם הם טוענים שהם יהודים ושלא דיברו ביידיש מחשש שלא יבינו אותם.
- תכניס את הילדים אני אבדוק אם הם יהודים או לא.
הוא הכניס את הילדים כשהרובה מכוון אליהם.
שאלתי אותם ביידיש: - איך קוראים לכם? האחד אמר יוסף והשני לייבל. - זה בסדר אני אדאג להם. - איך אוכל לעזור לכם? - אנחנו רוצים לשאול את התפילין שלך. - איך אתם יודעים שיש לי תפילין? - בגלל זה בקשנו לראות קצין יהודי הרי לכל יהודי יש תפילין, לא?
- לכל יהודי אמורים להיות תפילין, חייכתי.
נתתי להם את הסידור שלי, נתתי להם את התפילין שלי.
אחד היה בן ארבע עשרה וחצי והשני בן חמש עשרה. שני בני דודים ממשפחת בורנשטיין. קלטתי שיכולתי להרוג את הילדים האלה ועכשיו ב"ה הם מניחים תפילין.
הסתכלתי וראיתי שהם לא מניחים תפילין, לא הבנתי את זה.
- זה לא משחק, או שאתם משתמשים בתפילין או שאתם מחזירים לי אותם.
הם התנצלו.
- אתה חייב לסלוח לנו. כשנלקחנו מהבית היינו לפני הבר מצווה שלנו, אנחנו לא יודעים את ההלכות, תוכל ללמד אותנו איך מניחים תפילין, באיזה כוון מניחים אותם, מתי אומרים את הברכות?
הראיתי להם איך מניחים. הם סיימו להתפלל ואז יוסף אמר:
- מגיע לנו מזל טוב.
- מדוע? איזה מזל טוב? אתם במחנה ריכוז.
- כן, אבל אף פעם לא היתה לנו בר מצווה והרגע זכינו לזה כאן באהל שלך.
הגשתי להם עוגיות שאמא שלי שלחה לי, ושתינו קוקה קולה ואמרנו מזל טוב.
ע"פ עדות שנגבתה ע"י מכללת ירושלים וגנזך קידוש ה'.

מעדותה של בטי וילנר
הגטו בריגה – 1942
…אך היו מאורעות אחרים אשר נחתמו בחותם אישיותו המיוחדת [של הרב קרליבך]. כוונתי לחגיגות ה"בר-מצווה" שערך לכמה נערים שהגיעו למצוות במחנה.
אחת החגיגות האלה היתה של קרוב משפחתי. היא התקיימה ב"דירתו" של הרב קרליבך. היתה לו מעין פריבילגיה קטנה בתנאי הדיור, מין חדרון תת קרקעי כדירה נפרדת. שם התפללו במנין, למדו וחגגו את ה"בר-מצווה", בנאומים ובתוספת קטנה מיוחדת מן המטבח.
הרב קרליבך עשה את כל המאמצים כדי לקרב את חתן ה"בר-מצווה", להדגיש את כבוד היום ולהסביר לו את תפקידיו, ובעיקר כדי לשוות גוון של שמחה ליום זה בקרב חוג ידידיו ומכריו, אפילו בתנאים המחרידים שלנו.
לא הרגשנו, שהמקום היה מרתף קפוא, כי חומו של הרב קרליבך פעל כמטה קסמים הממיס את הכפור.
(מרים גיליס, חנוך ואמונה, תל אביב, תש"מ - 1979, עמ' 164)


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016