זכור - אמונה בימי השואה

תחקיר החודש


חודש אייר תשס"ה - ילדים מתמודדים בשואה


מן המחקר
"ילדים ונוער בתקופת השואה"
קטעים ממאמרה של דליה עופר

"ככל שגדל האסון שפקד את הציבור היהודי, ובכלל זה גירושים, מעצרים ורציחות - סבל הילד היהודי יותר מכולם". "הילדים היהודים ממשיכים לכתוב את הדף הטראגי ביותר בחיי הגטו..."

גורלם של הילדים בתקופת השואה ניצב במוקד הענין הציבורי עוד בתקופת השואה, ותיעוד רב שעסק בהצלת ילדים והחזרתם לחיק החברה היהודית נאסף עם תום המלחמה. עדויות רבות של ילדים ועל ילדים נגבו במסגרת התיעוד בגטאות ולאחר השחרור ותיעדו את האסון הגדול והסבל שהיה מנת חלקם של כמיליון וחצי ילדים שנספו בגטאות. במחנות עבודה ובמחנות המוות. מקצת התיעוד הזה התפרסם מיד לאחר המלחמה. בכך לא היה הנושא הזה שונה מן הכרוניקות שנכתבו סמוך לאחר השואה...
v יומני ילדים שנתפרסמו בראשית שנות החמישים. כגון, יומנה של אנה פראנק, או קטעים מיומנה של ילדה אלמונית בגטו לודז', עוררו הדים נרחבים בקרב הציבור. הם היו ביטוי לנעורים שאבדו, לסבל היהודי ולחיוניותו של הציבור שנאבק לשרוד את המלחמה ("איבערלייבן") ובו בזמן שימשו עדות לאכזריותם המוחלטת של הנאצים...

גורלם של הילדים כאחד המרכיבים של ההיסטוריה החברתית בתקופת השואה, או כביטוי לחיי היום-יום של היחיד ודרכי התמודדותו עם המסגרות הארגוניות הוולונטריות לעומת המסגרות שנכפו בידי שלטון הכיבוש הנאצי לא נדון עד השנים האחרונות. אחד הניסיונות הראשונים להציג תיאור כולל ומשווה של חייהם של ילדים בתקופת השואה נעשה בידי דבורה דוורק בספרה children with a star. על ידי ראיונות של ניצולים שהיו ילדים בתקופת המלחמה ותיעוד ארכיוני מסוים התחקתה המחברת אחר חוויותיהם של הילדים. דרך בחינת הבית והמשפחה לפני פרוץ המלחמה והתהפוכות שעברו הילדים ומשפחותיהם בעקבותיה וגורלם לאחר תום המלחמה. דוורק בדקה ילדים במסתור ובזהות שאולה, בגטאות ובמחנות השמדה וילדים במחנות עבודה, ועקבה אחר השינויים שחלו בחייהם בעקבות החרדות ואימת המלחמה. במבוא לספרה הדגישה דוורק שהספר מתאר "את ההיסטוריה של הקיום היום יומי של ילדים עד בריחתם, שחרורם או מותם...

ככל שהמקורות ועדויות בעל פה מאפשרים ראוי להציג את זוויות ראייתם של הילדים עצמם בתיאור חייהם. חשוב להדגיש שגם בתקופת המלחמה והרצח לא ניתן לדבר בהכללה על כל הילדים. ההבדלים בגילאים, ההבדלים במעמד הכלכלי של משפחותיהם וגם הבדלי מגדר הם מרכיבים בעלי משקל שקבעו את מהלך חייהם של הילדים בתקופת המלחמה ולעתים גם את סיכוייהם לשרוד.

ילדים במסגרת המדיניות האנטי יהודית של הנאצים בשלבי התפתחותה

גישתם של הנאצים כלפי הילדים היהודים משקפת את הטוטליות של המדיניות האנטי יהודית בשלביה השונים. הנאצים ראו בילדים היהודים (על פי הגדרתם) אויב גמור בכל גיל, מכל מעמד. ב-1938 הורחקו הילדים היהודים בגרמניה מבתי הספר ומן המסגרות החברתיות האחרות כדי לממש את ההפרדה המלאה בין יהודים ללא יהודים... ילדים יהודים היו מוקצים וגורלם נחרץ מיום היוולדם... הנאצים הוציאו את הילדים היהודים מקהילת בני האדם הראויים להתייחסות הומניטרית...

רינגלבלום מבטא את הרעיון הזה בשעה שהוא נדרש לניסיון היהודי ההיסטורי: "אין לזה תקדים בהיסטוריה היהודית. פרט לפרעה שגזר על הבנים, להשליכם היאור, לא ידוע לנו עוד מקרה נוסף מן הסוג הזה. אדרבא, תמיד השאירו את הילדים בחיים כדי להעבירם לדת הנוצרית. אפילו בזמנים האפלים ביותר"...

בגטו - ילדים משכבות אמידות או בקרב משפחות מסודרות

בדיווח מפורט על "דמותו של הילד היהודי" שנכתב בוורשה בנובמבר 1941, מעריך המחבר שבגטו נמצאו כ-100,000 ילדים. כ-80 אחוזים מהם נזקקו לעזרה ציבורית וכ-20 אחוזים בלבד חיו בצורה מסודרת פחות או יותר עם משפחותיהם. ילדים שהוסיפו לחיות בעירם ובקרב בני משפחתם התנסו בחוויות שונות מילדים שנעקרו עם משפחותיהם. ילדים שהוסיפו לחיות בעירם ובקרב בני משפחתם התנסו בחוויות שונות מילדים שנעקרו עם משפחותיהם ממקום מגוריהם בעקבות גירוש או בריחה ומילדים יתומים...

בקרב ילדי הפליטים היו ילדים ממעמדות כלכליים שונים, אך עצם העקירה הרעה את מצבן הכלכלי של רוב המשפחות...גורל הילדים הושפע ממצב משפחתם שעברה תהפוכות רבות מאז פרוץ המלחמה. מצבה הכלכלי של המשפחה נקבע גם על פי מעמדה לפני המלחמה קרי, תעסוקתם של ההורים, אך יותר מכך על פי מה שקרה לאחר פרוץ המלחמה...

בעקבות המעבר לגטו הורע מצבם הכלכלי של רוב היהודים ורובם התרוששו והידרדרו לעוני מנוון. רבים מן הגטאות היו מוקפים בגדר ובחומה וככל שהתפתחה המלחמה נעשה הקשר עם גורמים מחוץ לגטו קשה יותר, ארגון החיים בגטו התמסד והתמקד סביב שאלות הקיום של השגת מזון, ביגוד ודיור... ההבדלים הכלכליים והחברתיים הללו באים לידי ביטוי בתיעוד בצורה בוטה ביותר. באחת מרשימותיו נדרש רינגלבלום למחסור בגינות ציבוריות ולעובדה שילדים אינם יכולים לנשום אוויר צח בגטו... ילדי העניים "לא רואים אפילו עשב דל בעיניהם", כותב רינגלבלום ומכנה את הענין "מסחר באוויר הצח"... במציאות הגטו מצאו ילדים יתומים, ילדי פליטים וילדים מקרב שכבות נמוכות פרנסה כלשהי במשק ביתם של אנשים אמידים וכך סייעו למשפחותיהם.

נוסף על הפערים הכלכליים, ששררו מאז ומעולם בקרב היהודים, נוצרו בגטו פערים חדשים בעקבות המערכת הכלכלית המיוחדת, והם היו קיצוניים יותר. עד הגירוש הגדול היה בהם כדי לעצב את הגבול הדק שבין הסיכוי לשרוד או למיתה ברעב.
בתיאור "דמותם של ילדי הגטו" בארכיון עונג שבת, ארכיון גטו ורשה שהוקם בידי עמנואל רינגלבלום ואנשי רוח נוספים בגטו, בסעיף שדן בילדים משכבות מבוססות, המחבר מדגיש שהילדים האלה לא סבלו רעב, על אף שמזונם היה דל יותר מבעבר, וגם לא ידעו מחסור חמור כל כך בלבוש, דבר שהציל אותם מן הקור וממחלות רבות. הם גם לא נשאו את הפגיעות הנפשיות שנבעו מהתערערות המסגרת המשפחתית, ההזנחה והיעדר החום והתמיכה הנפשיים.
ועם זאת מציין המחבר השפעות קשות של הגטו גם על הילדים האלו. הוריהם היו טרודים כל הזמן ולא יכלו להעניק להם את תשומת הלב שהיו רגילים לה, ובעיקר לא היה מי שידריכם למצוא את דרכם בגטו ולהבחין בין טוב לרע. הם נחשפו לאלימות הרבה של חיי הגטו, ראו את הגרמנים מתעללים ביהודים וחזו בהוריהם המושפלים כשנערך בביתם חיפוש אחר דברי חן וכסף, או כשנפגעו ברחובות הגטו בידי גרמנים או פולנים אלימים. ברשימות הגטו מובעת דאגה להתפתחותם החברתית והנפשית של הילדים ובני הנוער מן השכבות האלו. הילדים גילו הערצה לכובש וביקשו לחקות את דרכיו ומנהגיו. הדבר בא לידי ביטוי במשחקיהם של הילדים הצעירים יותר שהיו רווים ביטויים אלימים ובמעשים אלימים, למשל במשחק הגירושים שבו נחשף המגורש למכות, דחיפות והשפלה מצד המגרש...
על פי המדווח במקורות לא נשמעו כמעט בקרב הנוער מהשכבות היותר מבוססות ביטויי חמלה ורגישות לסובל... רושמי המקורות בגטו השתדלו להביא הסברים שונים באשר לגורמים שהולידו את התופעות העגומות האלה.

ואילו ברשימה אחרת בארכיון הגטו, "על הנוער וחינוכו בגטו", כותב מורה כי לדעתו קווי האופי של בני הנוער האלה ותכונותיהם שורשיהם נעוצים בתקופה שלפני המלחמה ולא נוצרו בעקבות המלחמה והכליאה בגטו. קלות דעתם, תועלתנותם, הרדיפה אחר הנאות שעה ומתירנות אפיינו אותם עוד קודם שפרצה המלחמה.

ילדים בשכבות הנמוכות

מצבם של רוב היהודים הידרדר עוד לפני המעבר לגטו עקב ההרס שנגרם בעקבות ההפצצות וההפגזות בזמן כיבוש העיר והפגיעה הקשה בחיים הכלכליים.
השינויים נתנו מיד את אותותיהם הקשים בילדים. הילדים הקטנים התקשו להבין את המתרחש. הם חשו מיד בהידרדרות הכלכלית ובמחסור במזון וחוו את האימה שאחזה בהוריהם ובני משפחתם בעקבות הכיבוש והאלימות. רבים מן ההורים, שנעשו טרודים ודאוגים עד מאוד, חשו אזלת יד ולא יכלו להעניק לילדיהם תחושה של ביטחון ולטעת בלבם תקווה. בתי הספר לא פעלו והילדים נטולי מסגרת חברתית מסייעת ולנוכח האלימות שהלכה וגברה ברחובות היו שרויים בחרדה. ואף על פי כן כבר בימים הראשונים לכיבוש יצאו רבים לעמוד בתור ללחם ומים וילדים רכים (בני ארבע וחמש) סייעו ביד אמותיהם ואחיהם הבוגרים יותר, וביצעו משימות שונות למען המשפחה. משימות כאלה התרבו בחייהן של משפחות מן המעמדות הנמוכים והבינוניים, שכן כדי להבטיח קיום מינימלי נדרשו כל בני המשפחה להירתם למאמץ.
המשפחה על אף קשייה, היתה משענת. עצם קיומו של מקום מגורים ונוכחותם של אב או אם ואחים שימשו עוגן לילדים במצוקתם הגוברת... במסגרת המאמצים לשמור על היחידה המשפחתית קיבלו עליהם ילדים צעירים אחריות לאחים קטנים מהם ולעתים קרובות גם להוריהם...
חמור שבעתיים היה מצבם של הפליטים והמגורשים, שרובם הגיע לעיר בחוסר כל... הילדים הללו בגילאים שונים, מפעוטות ועד בני נוער סובבו ברחובות ורשה עוד לפני הקמת הגטו ובתקופתו ופשטו יד רעבים ומתחננים ללחם, תמונה מוכרת מימיה הקשים של ורשה. בחלל הגטו ריחפו צלילי השירים ששרו הילדים הקבצנים ביידיש כדי להשיג את מבוקשם, צלילי מנגינות ידועות שבהן ביקשו "רק פרוסונת אחת! קרום לחם יבש! ...המחסור הנורא הזה והבדידות הרבה שחוו ילדים רבים עם העקירה מבתיהם ואבדן בני משפחה, השרו על הילדים דיכאון ואפטיה. היו ילדים שלא היו מסוגלים לקום מן המיטה... אבל היו גם ילדים שניסו לעזור לעצמם בכל כוחם. בין אלה נמצאו ילדים שחיו עם משפחותיהם בריכוזי הפליטים או בדירותיהם בגטו, וילדים שבילו את רוב יומם ברחובות העיר והגטו - פושטי היד, גנבים, ילדים שחטפו מצרכים מידיהם של עוברים ושבים בגטו וילדים שהשתדלו להגיע למספר רב ככל שניתן של מטבחים כדי למצוא שאריות... חיפשו בגדים לחמם את גופם ולכסות מערומיהם. הם גילו נחישות ויזמה במאבק הקשה על הקיום. המקורות מספרים על "מקבצי נדבות" שהפכו למעין שכבה מקצועית...
מוכרים במיוחד התיאורים של הילדים שעסקו בהברחה בחבורות ויצאו בחבורות או בגפם לצד הארי והשיגו שם מזון ומצרכים אחרים. היו ילדים שנשלחו בידי הוריהם, שכן בני הבית נותרו ללא מזון והסיכוי של נערים ואף ילדים בני שמונה או עשר לעבור בהצלחה לצד הארי ולחזור לגטו היה רב יותר משל המבוגרים. גם ילדים רכים בני ארבע וחמש עשו את דרכם מן הגטו אל הצד הארי. גם ילדים פושטי יד יצאו לצד הארי, שבו היו סיכוייהם לקבל נדבה רבים יותר, ולעתים אף הביאו מעט מזון אל הגטו. המקורות מציינים את "המבריח הקטן" בתור אחד מגיבורי הגטו הראוי לאנדרטה...
בקרב ילדי הרחוב העזובים בלטה אלימות של חזקים כלפי חלשים, ילדים גדולים פגעו בקטנים...

סיכום

כאמור גורלם של הילדים היה חלק ממכלול רחב יותר של חיי היהודים בעקבות המדיניות הנאצית מאז עלייתם לשלטון ובתקופת המלחמה. זיכרונות ורישומים מתקופת המלחמה מתארים כיצד איבדו ילדים אלה את בת צחוקם, את היכולת לשחק משחקי ילדים, ובגרו ללא ילדות. מחיבורי ילדים ומיומנים שנותרו בארכיוני הגטו ניתן ללמוד עד כמה היו הילדים מודעים לשינויים שחלו בהם עצמם ועל יחסם הביקורתי כלפי מצבם והלכי הרוח שבהם היו נתונים. ראוי להאזין לקולות שנותרו בידינו מפרי כתיבתם של ילדים...
רינגלבלום רושם את דבריו של בנו אורי (בן 10): "הזקנים יוצאו להורג, הבינוניים [ישלחו] למחנות, [את] הצעירים יטבילו לנצרות ויפזרו בין משפחות נוצריות", שגם בהם משתקפת חרדתם של הילדים מפני העתיד להתרחש, אבדן המשפחה, אבדן הזהות וכפייה של מסגרות וזהות חדשות. חרדה מפני השינויים שחלים בחייהם ובאישיותם ביטאו נערים ונערות לנוכח התנהגותם הם שלפעמים עמדה בניגוד לצו מצפונם וערכיהם.

במרס 1942 כותבת נערה כבת עשר בגטו לודז': השיניים כואבות לי ואני מאוד רעבה. רגל שמאל שלי קיבלה מכת קור. אכלתי את כל הדבש. אני אגואיסטית, מה תגיד המשפחה? אני לא ראויה לאמא שלי שעובדת כל כך קשה, חוץ מהעבודה הקשה ברסורט היא עוד עובדת אצל אשה שמוכרת לבנים ברחוב [...] כמה הייתי רוצה להיות אחרת, שונה, אך אין לי רצון חזק. למי יכולתי לספר את זה? מדוע אין אדם יכול להדריך אותי? מדוע איש אינו מלמד אותי?
הגירוש נמשך, האנשים מדוכאים, האווירה מתוחה, הרעב בלתי נסבל האנשים נופלים [...] אסון נפל עלינו שממה בבית אין אפילו פרור, ואפילו קצת קפה, אתה יכול ליפול ואף אחד לא ירים אותך. אדם לא נחשב. כל אחד מסתכל רק על עצמו. בזמן האחרון התחסנתי ושום דבר לא מרגש אותי, אפילו לא הסבל הגדול ביותר, כך לימדו אותי האנשים.

הילדים הללו עצמם התבוננו גם בטבע והתגעגעו ליופי שנעלם מעיניהם. הם עדיין יכלו לחוש את האביב והחום והאופטימיות שהוא נושא בחובו ולהבדילו מן החורף האפור והקר. אותה נערה מלודז' כתבה ב-7 במרס 1942: "היום יפה, כאשר השמש זורחת קל יותר על הנשמה, אדם מתגעגע לחיים אחרים. כאשר מסתכלים על הגדר שמפרידה אותנו משאר העולם, הנפש משתוקקת לחופש כמו ציפור בכלוב, העיניים מתמלאות דמעות, כמה אני מקנאה בציפורים".


קטעים ממאמרה של דליה עופר, "ילדים ונוער בתקופת השואה", סוגיות לדיון,
בתוך "השואה היסטוריה וזיכרון", ספר יובל לישראל גוטמן, יד ושם, ירושלים, 2002, עמ' 92-58.


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016