זכור - אמונה בימי השואה

חודש אדר א'  תשס"ה - חובת הזיכרון


מן המחקר
ר' משה פראגר (תרס"ט – תשמ"ה).

ר' משה פראגר (מרק), מחלוצי הסופרים החרדיים וסוללי הדרך של העוסקים בזיכרון השואה ובהנצחתה. הכינוי "פראגר" לקוח משם הפרבר הוורשאי פראגה, ואותו נטל לעצמו ר' משה בתקופת השואה, משום רצונו לזכור ולהזכיר את מכורתו ורשה - עולם יהודי שנמוג בעשן ובאש ואיננו. בבית הוריו ספג ר' משה מרוח חסידות גור ואף הוא נמנה עמה. עוד בפולין בין שתי מלחמות עולם נודע כסופר ברוך כשרונות ורב השראה אשר עסק ביצירה וכן בכתיבה בעיתונות החרדית.
את פעילותו במישור התיעודי החל עם פלישת הנאצים לפולין, כאשר יזם והקים לשכה חשאית ליד משרד הג'וינט בוורשה, שמטרתה הייתה איסוף מידע ממקורות שונים, על מנת להבריחו לחו"ל כדי להזעיק את מדינות העולם.
בשנת ת"ש, לאחר מאמצים כבירים להצלת האדמו"ר מגור בעל ה"אמרי אמת" (שגם חלקו בהם היה רב), יצא ר' משה עם השיירה שנלוותה לאדמו"ר מגור, והצליח להבריח עמו גם חומר תיעודי מקורי.
למן הגעתו לארץ ישראל נרתם למשימה הקדושה והחל לפרסם בכתובים, להתריע ולהשמיע את זעקת העם היהודי הנכחד על אדמת אירופה. חיבורו הראשון שיצא לאור בשנת תש"א היה "יוון מצולה", לאחר מכן במרוצת ארבעים וחמש שנות יצירה חיבר עשרות מאמרים, מסות, קינות וספרים שעסקו בנושא השואה.
ביצירותיו בולטים היעד העיקרי של הנאצים, מלחמה בתורת ישראל וברוח היהדות, ולעומתו העמידה הרוחנית האיתנה וגלויי הגבורה היהודית בימי האימה והזעם.

את גולת הכותרת של מפעליו ניתן לראות בהקמת "גנזך קידוש השם" בבני ברק, מפעל הנצחה ייחודי שפרץ הרבה מעבר למטרת ארכיון לתיעוד ולמחקר והציב לעצמו יעדים חינוכיים, על ידי הנחלת המורשת של מקדשי השם בדורות עברו ובפרט בדור השואה.
ר' משה ראה בנס הישרדותו יעוד שהוטל עליו משמים כדי לקונן על קדושי השואה ולספר את מוראותיה יחד עם הנפת לפיד האמונה ובשורת התחייה המחודשת של העם, בבחינת "כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב".



מתוך "מגילת השואה", קינה על חורבן בית ישראל באירופה
משה פראגר, "אלה שלא נכנעו", בני ברק, תשל"ז, עמ' רלד-רמה.

יזכור אלקים
שש מאות רבבה, בני ישראל קדושים, שהומתו בכל מיני מיתות משונות ואכזריות בשנות הזוועות ת"ש-תש"ה, על פשעם האחד שהם בני אמונה, זרע אברהם יצחק ויעקב.

יזכור אלקים
ויחונן את אפרם של קרבנות עם ישראל, שהובלו המונים המונים לבתי המשרפות ורמץ עצמותיהם פוזר בשדות הגויים – אך בת קול אחרית שירתם "אני מאמין", הולכת מסוף העולם ועד סופו.

יזכור אלקים
ויצרור בצרור חיי הנצח אלפי קהילות ישראל קדושות, שנכרתו מארצות החיים בידי אשמדאי הנאצי, על עטרת יחוסן ותפארת מורשתן, על שפעת פריחתן וזרעי עתידן.

שומו שמים על שואה ומשואה זו – ארץ, ארץ, אל תכסי נהרי נחלי דמינו!

שחקה לו שעתו לשטן המשחית הגרמני. הוא הסתער, כבש והכריע אחת אחת כעשרים ארצות ביבשת אירופה; את אוסטריה ואת צ'כסלובקיה. את פולין ואת דניה...

ב.

הביטו וראו, אם יש מכאוב כמכאובי הדור הזה
טיטוס הרשע, עובד האלילים, הצית אש במקדש והחריב את מלכות יהודה – ואילו את היהודים המנוצחים הוליכו לגיונותיו שבי עד לשערי רומא ונפשם היתה להם לשלל.
טורקבימדו, האינקביזיטור הנוצרי, העמיד לפני היהודים בספרד את הברירה: המרת דתם או גירושם בעירום ובחוסר כל – היהודים בחרו במקל הנדודים ותרו להם מקלט בארצות קרובות ורחוקות.
חמי"ל הרשע, מנהיג האוקראינים המתמרדים, שפך זעם נקמתו על ישובי היהודים ופרסות סוסיהם של מחנות הקוזאקים טבלו בדם ישראל – אולם את דת ישראל לא חרף ואת תורת ישראל לא נאץ.

והצורר של ימינו, שם רשעים ירקב, עלה על כולם במשטמתו התהומית, שהולידה את משימת הכיליון – כליון עם ישראל כולו, כליון רוח וגוף גם יחד. גזר המוות שהוצא בשם גרמניה על כל אשר דם יהודי נוזל בעורקיו היה ללא תנאי וללא ערעור וללא יוצא מן הכלל.
גזר הכיליון נתקפל במלה האחת: "יהודי". מלה זו שמקורה בקודש וייחודה בקדושה, שימשה הנמקה יחידה להרג מליוני היהודים ולהרס מעוזי היהדות מדורי דורות.

אכן, מי כדורנו אשר מצה עד תום ומתוך אימי תהום את הפסוק "כי עליך הורגנו כל היום".

את המלחמה השטנית להשמדת היהדות פתחו הצוררים הנאצים ב"ליל הבדולח" של ט"ו מרחשוון שנת תרצ"ט, מתוך הצתה מופגנת של בתי הכנסת בכל קהילות גרמניה.
את מסע הניצחון שלהם על אדמת פולין חתמו צבאות גרמניה בהריסת בתי כנסיות ובתי מדרשות, בחילול ספרי תורה ושריפתם קבל עם ועדה ובשאר תחבולות משוקצות לבזות את קדשי ישראל.
את ימי הפורעניות להטלת הגזירות הנוראות, לרבות חיסול הגיטאות והסעת רכבות המוות, קבעו הזדים לשבת ומועד, או דווקא לתשעה באב – על מנת להתקלס בדת ישראל ולהתעלל בעדת נאמניה ומקדשיה.
כמטרה ראשונה – נהגו בני שחץ הנאצים לבחור תמיד בנכבדי האומה, רבניה, וחכמיה, אדמורי"ם וצדיקים...

ד.

ראה ה' והביטה מה עוללו לנו
תינוקות של בית רבן, בנות ישראל צנועות, נכבדי עם, עטורי שיבה, היו למרמס...

איכה נבוא לקונן על זוועות השואה ומוראותיה – ושפת אנוש דלה מלהביע את תעצומות האסון והיגון, שאין אח ודמיון להם.
אין תו להתוות על מצחם של חיתו האדם, אשר שפכו דם נקיים של רבבות אלפי יהודים לא מתוך שכרון חושים ובולמוס של שעת טירוף, אלא על פי תכנון קר וקפדני ומתוך ניצול כל שכלולי המדע והטכניקה...
איכה נייחד את שמותיהם וננציח את זכרם של בני עם נעקד – והשטן עם כתות המשחיתים טרחו למחות מהם כל שם וצורה, תואר ויחוס, מעמד ויחוד. תחת זאת נחרתו בעור בשרם מספרים סידוריים בכתובת קעקע, וכך כבני בלי שם, נבלעו ונעלמו בלוע הכיליון.
איכה נמצה את שואת בית ישראל ונעלה את הסיכום הנוקב של "ששת מליון קרבנות" – והלא כשליש מביניהם היו ילדים רכים ובני תשחורת, אשר עם קמילתם נעקרו במזימת זדון שרשי הדורות העתידים.

אהה, איכה נקונן? אהה, איכה נדום?

אם נדום אנו, בני דור השואה, אשר בעינינו ראינוה ובבשרנו היא צרבה, מהיכן ידעו הדורות הבאים לרדת לעמקי התופת של אסון בית ישראל, אשר לא יאומן כי יסופר?
פרפרו אסירי הגיטאות בין החיים והמוות, ורוחם לא ידעה כניעה. אדרבה, כגבור נטל הצרות והגזירות, כן נתחשל עוז עמי-דתם...
אז הופעלה התכנית להשמיד את היהודים השמדת בזק, במרכזי הרצח המיוחדים. רוקנו הגיטאות ורכבות הגירוש הופנו אל מקומות ההרג. או אז ניצת לפיד המרד...
התקוממו כלואי הגיטאות, והנשק בידיהם היה כה דל, והסיוע מאת השכנים, הגויים, היה כה מועט. אך לא מר היאוש כי אם עוז האמונה הניע והלהיב את המתקוממים...

ו.

ועל זאת דווה לבנו, כי חרבם של הרשעים נתקעה בעורקי החיות של אומה בגלותה
בדורות האחרונים נתייחדה אירופה המזרחית כאם היהדות; אם בחכמה ואם בבנים. שם עמדה ערש לידתם של שני שלישים מבני העם היהודי בדורנו. שם חיו היהודים באון ובגאון את חייהם בצביונם המקורי, ומשם אבן פינה ויתד נאמנה לכל מעוזי האומה היהודית, הפזורה בכל קצווי תבל.
אהה, כי בהתחולל השואה חשנו באמיתות הכלל העתיק: "המקודש יותר – חרב יותר". אדמת אירופה פצתה את פיה ותבלע חיים את מרכזי הכח של האומה ואת מצודות הרוח שלה.
אנו הדור, שעוד חזה את תפארתם של משכנות ישראל, בטרם שקעו תהומה. משכנות של תום אמונה וזוך נפש, של חן וחסד, תורה ודעת. לא שבעה העין מלהביט בדיוקנאותיהם הקורנים של יהודים כשרים ושלמים, שלמים עם זולתם ושלמים עם קונם. באפנו נשמנו את ריח ניחוחם של יהודי שבת ויום טוב, יהודים בעלי הנשמה היתירה. איכה הייתה לשמה ארץ רבתי עם. כל השמות עתירי יחש ועמודי הוד של קהילות קודש, ערים ואמהות בישראל, נמחו מספר החיים ובמקומם נחרתו בדברי הימים שמות חדשים, שמות ספוני בלהות של מחנות זוועה ובורות הרג.
ואלה השמות, אשר יירשמו לדיראון עולם:
אושוויץ וטרבלינקה, מחנות העינוי והחיסול יאנובסקי בלבוב ופלאשוב בקראקא, שדה הטבח פונאר שליד ווילנא, חפירות ההריגה וקבר האחים הענקי "באבי יאר"...
מחנות הריכוז בוכנוואלד, דאכאו, ברגן בלזן, זכסנהאוזן, ראוונסבריק ושטוטהוף – כולם בגרמניה.
מחנות הזוועות מאוטהאוזן ושלוחותיה – באוסטריה...

אללי כי יהדות אירופה נכחדה, באין אפילו מצבת קבר אחריה.


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016