זכור - אמונה בימי השואה

חודש שבט  תשס"ה - אדמורי"ם וחסידים בתקופת השואה


מן המחקר
מתוך מאמרה של אסתר פרבשטיין "עיני העדה"
בתוך ספרה "בסתר רעם", ירושלים, תשס"ב, עמ' 56–120.

"רבי" במוקד העדשה - ה"צדיק" בחסידות
החסידות מראשיתה הציבה את המנהיג לא רק כעומד בראש הפירמידה, אלא כלִבה של העדה. חשיבותו של מנהיג רוחני (הקרוי בשם כולל "תלמיד חכם") היא אחד מעמודי התווך ביהדות מקדמת דנא, וגם מבחינה הלכתית יש לתלמיד חכם מעמד מיוחד, למשל בענין קדימה בהצלה; "תלמיד חכם קודם למלך ישראל". אולם, בחסידות התפתחה בנוסף לכך מערכת יחסים מיוחדת אותה ינקו חסידים משחרותם כחלק מחינוכם ומלימוד כתבי החסידות...
הרבי הוא הדמות המרכזית לא רק בעולם הרעיוני של החסידות, אלא בעצם קיומה. באישיותו ובכוח סמכותו הוא נושא הרעיונות, מפתח, יוצר ומחדש. במידה רבה תולדות החסידות הם תולדות אישיה. בזכותם, לא פחות מאשר בכח רעיונותיה, נפוצה החסידות במזרח אירופה. על פי התורה החסידית סמכותו של הרבי נובעת מתוך סגולתו האישית ועבודתו בקודש, ומתוך מורשת אבותיו, המעניקים לו כח וסיעתא דשמיא. הצדיק בהנהגתו היומיומית, ולאו דווקא בתורתו ובדרשותיו, מגלם את הקשר הפנימי לעולמות רוחניים, והנהגתו היומיומית היא המושכת למחיצתו חסידים המבקשים לחוש תורת חיים של יום יום...
סגולה מיוחדת שהחסידות מייחסת למנהיג היא סיוע בהורדת שפע גשמי מהעולם העליון אל העולם השפל - בעיקר ברכה להקמת משפחה, בקשה לרפואת חולים, ותפילה למילוי מחסורם של חסידיו ("בני, חיי ומזוני"). חסידים מאמינים כי שערי שמים פתוחים לתפילתו...
חשוב להזכיר כי ההשראה מדמות הרבי קיימת בתודעה ובחוויה גם כאשר הוא רחוק פיזית. בשנות העשרים והשלושים, ראו רוב חסידי ה"חצרות" הגדולות את רבם פעם בשנה, בימים הנוראים, ורוב הצעירים בקושי ראו אותו פנים אל פנים, אך קיומה של דמות דיוקנו בתפיסת עולמם ובדמיונם - היה בה כדי לרומם את רוחם ולהקרין עליהם מהליכותיו. לתחושה זו היו השלכות גם בימי השואה, כאשר עצם קיומו בחיים העניק לחסידיו חיזוק ועידוד...
…על כן, בשלומו של הרבי ראו ענין כלל חיוני, והסכנה לחייו גילמה את הסכנה לכל יהודי בפרט, ולעם בכלל. ככל שנעשתה הסכנה מוחשית ונוראה, גברה הפעילות להגנתו, אף בנסיבות בהן היו אנשים טרודים בהישרדותם האישית...

במוקד העדשה הגרמנית - "איפה הרבי"
כך רשם בכתביו הרב שמעון הוברבנד: "אלכסנדר... בצהרי יום ראשון, ראשון לסליחות שנת תרצ"ט... כשנכנסו גייסות הגרמנים לעיר, תפסו מיד את בית המדרש וכל בתי המגורים של הרבי וצאצאיו. כעבור שלושה חודשים מיום שנכנסו לעיר, בפרוס ראש השנה האזרחית 1940, הרסו את בית מדרשו של הרבי, דירותיו והישיבה שלו... ואת הספריה הענקית. בראשית ינואר 1940 הופיע גליון 'שטרימר' מיוחד, מוקדש לרב דנציגר, האדמו"ר מאלכסנדר. באותו גליון הופיעו תמונתו, תמונת בית מדרשו, דירתו והמקווה, בצירוף שורה שלימה של מעשיות ובדותות אנטישמיות".
אדמו"ר זה, רבי יצחק מנחם מנדל דנציגר, עמד בראש חצר אלכסנדר שהייתה מהגדולות בפולין. הוא נרדף אישית בתואנות שונות, ולאחר שהסתתר זמן מה בלודז', הועבר לורשה. …כלפי נושאי חזות דתית בכלל ורבנים בפרט גילו הגרמנים אכזריות פומבית מיוחדת. מחזות אלו הותירו יגון ואימה קשה על מי שצפה בהם, עברו בחרדה מפה לאוזן, וחידדו אצל היהודים את תחושת הסכנה המיוחדת האורבת לרבנים ולאדמו"רים...
את הרבי מסטריקוב, רבי דן לנדא, הושיבו על מכונית צבאית, עטוף טלית, כשפאותיו וזקנו גזוזים למחצה, ואילצו אותו להחזיק בידו שלט "היהודים רצו את המלחמה ולכן חייבים לשלם על כך", סביבו הועמדו נשים עם מטאטאים, וצלם גרמני הסריט את המחזה...
חיפושים אחר רבי שלמה חנוך הכהן רבינוביץ, הרבי מרדומסק, החלו כשפרצו הנאצים לסוסנוביץ ב- 5.9.39, וכשלא מצאוהו בדירתו ירו באחד מגדולי תלמידיו, הוא נמלט ללודז' וממנה לורשה, אליה הגיע חבול בגופו ומרוט זקן.
הרבי מסוכטשוב, רבי דוד בורנשטיין, עבר התעללות קשה בלודז', יחד עם הרב טרייסטמן, אחד מרבני העיר...
…מדוע מיקדו הגרמנים את שנאתם לרבנים, בעיקר בראשית הכיבוש, אך גם במהלך שנות המלחמה? ראשית, יש לראות בתופעה זו חלק מן האמצעים בהם נקטו הנאצים לשבירת החברה היהודית; המאבק בהנהגה היהודית בכללה נועד, כפי הנראה, ליצור מצב של בלבול, פחד וחוסר משענת, ובאמצעות הפגיעה ברבנים בקשו לפגוע בכוח עמידתם של ההמונים. אך מעבר לסיבה זו, נראה כי גם לאידיאולוגיה הנאצית חלק במרדף קיצוני זה... כפי שהוכח בשטח, חששו מן היהדות הדתית המזרח אירופית, משום שהיא מהווה גרעין של רבנים ושורש החיוניות היהודית...
הרבנים נחשבו כמשמרי היהדות ומטפחיה, מנהיגי ציבור ואף מנהיגיו בה"א הידיעה. הם נתפסו, אפוא, הן כמקור העקשנות היהודית והן כנושאי השורשים שיצמיחו את העם מחדש.

מאפיינים בתהליך ההצלה
תהליכי ההצלה התרחשו, אפוא, במקומות שונים ובשלבים שונים של הכיבוש הנאצי והפתרון הסופי. שונים היו גם האמצעים ונתיבי ההצלה...
אירועים בודדים הסתיימו בהצלתם של המנהיגים, אך ברוב המקרים נשארו האדמו"רים בגטאות, ועברו את מוראות הימים בקרב עמם. גם שם התגלו יוזמות וניסיונות ספונטניים רחבים להגן על הרבי על ידי יהודים שבעצמם נאבקו שעה שעה על חייהם, והיו שהעדיפו את הצלת המנהיגים על הצלת חייהם. הם ביקשו לתת חסות לרבנים ולאדמו"רים באמצעות מסתור, זהות בדויה, כרטיסי עובד, סרטיפיקטים לארצות חופש (שנתפסו כבעלי סיכוי הצלה) ועוד, מתוך כבוד ומתוך תחושה שיש בכך גם ערובה לקיומם הם. ביטוי לכך נתנה דבורה קוצ'ינסקי מגטו סקרנוביץ: "כאשר נעצר ר' יצחק קאליש, הרבי מסקרנוביץ, על ידי הגסטפו, חרד הגטו כולו לקיומו. הרגשתי שאם חס ושלום תירמס עטרת ראשנו, הוא הרבי הקדוש - גם ראשינו אנו לא יהיו בטוחים". עדה זו, אם לשניים, הייתה בין אלו שבחירוף נפש ובתחבולות מחוכמות הצליחו לשחרר את הרבי. על פי העדויות אף במחנות הריכוז ניסו להגן עליהם. במאמצים אלו נטלו חלק חשוב יהודים שלא היו מוגדרים כדתיים או כשומרי מצוות, ביניהם אפילו קומוניסטים ובונדיסטים, שהיו מודעים לענותם הקשה של הרבנים והישרדותו של הרב היתה יקרה להם... היתה זו, אפוא, פעילות מודרכת על ידי מניעים מסורתיים יהודיים... מעין "הצלה מלמטה", בה הציבור היהודי נאבק על הישרדותו הרוחנית...

אדמו"רים בעמק הבכא
"בתוך עמי אנוכי יושב"
ניסיונות לחלץ אדמו"רים מעמק הבכא הנאצי, עוד בטרם סגר עליהם גיא ההריגה, נעשו במקומות שונים, אך ברוב המקרים לא הצליחו. מלבד הנסיבות הסבוכות והמחסומים שלא ניתן היה כמעט לפרוץ כבר בראשית המלחמה, הייתה לכך סיבה אחרת; רבים מן האדמו"רים עצמם סרבו לצאת, הם ביקשו להישאר עם צאן מרעיתם ולא נענו לניסיונות להצילם. לגבי אחדים מהם, הדברים תועדו במקורות. לגבי אחרים, קשה לוודא את הדברים, אך ברור כי זהו הרושם שהותירו על יושבי הגטו. מכל מקום, עובדה היא כי רובם הגדול של האדמו"רים עברו את תחנות הסבל עם עדתם ועם עמם, ובעלות הכורת - נכרתה גם החצר שבראשה עמדו...

הרבי מסלונים, רבי שלמה דוד יהושע וינברג (אדמו"ר משנת חרצ"ג - 1933) עמד בראש חסידות סלונים, ליטא. …ביוני 1941, עם כיבוש פולין המזרחית, הועבר לגטו ברנוביץ ונחשב לאישיות רמה ומכובדת על כל השכבות. גם פעילי המחתרת בברנוביץ נתנו בו אמון וזכו לעידודו, ואף החזיקו במרתפו מחסן נשק. בפרוץ המלחמה הפצירו בו חסידיו בארץ ישראל, שמרכזם היה בטבריה, לעלות לארץ. הוא סרב ובאגרתו לארץ בפרוס פסח ת"ש (מרץ-אפריל 1940) כתב: "אפשר טעיתי מה שנשארתי בפה, אבל מה אעשה, כי טפלי תליי בי, ודי לחכימא... [ילדים רכים תלויים בי, ודי לכם ברמז" - הכוונה לחסידים]... מגטו ברנוביץ נלקח הרבי למחנה קדליצובה (טבת תש"ג, דצמבר 1942), וגם שם, תחת משטר קשה ולמרות הידיעות על רצח משפחתו, המשיך לעודד את עובדי הכפייה היהודים, הרשים בהליכותיו ובנועם דיבורו, והקרין אווירה חסידית; רקד עמם בלילות שבת בשירת "ישמחו במלכותך", הזכיר להם ימי חג ומועד, ותפילתו יצרה אוירה רוחנית מיוחדת במחנה. ב-ו' בחשוון תש"ד (4.11.43) הובל לקבר אחים בראש השיירה, שקט ובראש מורם.

הרבי מקומרנא (גליציה המזרחית), רבי ברוך סאפרין, עסק עד הכיבוש הנאצי בקליטת פליטים מהגנרל גוברנמן (פולין המרכזית), שברחו לגליציה בנסיון לברוח דרומה. ידידיו בארה"ב ניסו להוציאו להונגריה באמצעות פספורט ושליח אישי, אך הוא סרב לעזוב...

האדמו"ר מרדומסק, ר' שלמה חנוך הכהן רבינוביץ (1942-1882), גדול בתורה, מייסדן ופטרונן של רשת ישיבות "כתר תורה" (כשלושים ושש ישיבות)... השיב לחסידיו שניסו להוציאו בנתיב האיטלקי (שבמחצית 1940 עדיין פעל): "רצוני להיות עם כל היהודים". לאחר שהגרמנים התעללו בו קשות, הועבר לגטו וורשה, שם חי במסתור בדירת אחד מחסידיו, למד ולימד מסכת "תענית", וריכז סביבו יהודים שבאו לבקש את דברו. הוא שמר על דיוקנו, נרשם כעובד ב"חסד של אמת" בוורשה…

הרבי מפיסצנה, ר' קלונימוס קלמיש שפירא, נודע גם כאיש חינוך וכדרשן... בחודשים הראשונים לכיבוש בקשו חסידיו, ובראשם העיתונאי ועסקן ה"מזרחי" לייב ביין, להוציאו לווילנה. הרבי דחה את הצעתם בלשון חד משמעית ואמר: "אין בדעתי לנטוש את החזית ואיני יכול להיפרד מיהדות פולין". הרבי סרב גם לתכנית אחרת להוציאו מוורשה, המשיך לעודד ולחזק את האמונה ולדאוג לצרכים דתיים. בגטו ניהל את שולחנו בשבת, והמשיך לשאת דברי תורה, אותם רשם והטמין. הוא חיבר תפילה מיוחדת לשלום הנשלחים, ועסק גם בסעד...

הרבי מאוסטרובצה, ר' יחזקאל הלשטוק, היה בגטו אוסטרובצה, ושם, למרות הסכנה, שמר על חזותו, וביתו היה מרכז לחסידים. בשבתות ערך בסתר "שולחן" והשמיע דברי תורה. לאחר שחששו לחייו עבר לגטו צוזמיר. יהודי הגטו, שראו בו צדיק וקדוש, הגנו עליו כדי שיוכל לעסוק בתורה ובתפילה... כאשר הגסטפו דרש מן היודנראט להסגיר אותו, ואיים לנקום ביהודי הגטו, הוא סרב להסתתר עוד כדי לא לסכן את חייהם של שלושים אלף יהודים, "מוטב אהיה קרבן הקהל ולא להפך" - אמר...

…ידוע לנו על ניסיונות להציל את הרבי מרדזין, ר' שמואל שלמה ליינר... הרבי נודע כמנהיג שעודד התנגדות להוראותיהם של הנאצים וכלפי היודנראט... אחד העדים תאר את פעילותו בגטאות: "בין המתקוממים נגד פקודת הגרמנים היה הרב הקדוש מרדזין, שיצא בקול קורא עצום להחרים את כל אלה ששיתפו פעולה עם הגרמנים, וציוה להתפרץ מהגטאות ולברוח ליערות ולעמוד בכוח נגד ההשמדה"…

…בין אדמו"רי הונגריה המורחבת נודע הרבי מספינקה, ר' יצחק אייזיק וייס. עם הכיבוש במרץ 1944, קיבל רשיון עליה לארץ (ע"י פעילים בבריטניה), הוא סרב לעזוב את חסידיו, ונלקח עימם לאושוויץ. עדים מספרים כי הלך לעקידה תוך שירה עם כל משפחתו - שלושים ואחת נפש...

דאגה ללומדי תורה
בוורשה הקימו רבנים גוף רשמי בשם "הפטרונאט למען לומדי תורה". בראש עמד אחד ממייסדיו העסקן הרב משולם קמינר, ולאחר מכן - הרב מנחם מנדל אלתר מפאביניץ-קאליש. הארגון פעל גם לאחר תקופת השילוחים, וכאשר נשלח ר' מנדל לטרבלינקה עמד בראשו אחיינו, הרב מאיר אלתר, בנו של הרבי מגור...
המנהיגים וחסידיהם ראו בהמשך לימוד תורה וחסידות מאבק על קיום היהדות ומלחמה בנאצים. ואכן, בגטו וורשה, למרות מצוקותיו הקשות, וגם בגטאות אחרים, המשיכו חבורות חסידים (וגם קבוצות אחרות) בלימודי תורה במחתרת. הם היו כמעט היחידים ששמרו על לבושם המסורתי, חיו בגטו באופן בלתי לגלי ונתמכו על ידי גופים אחדים, ועל ידי אנשים ובעיקר נשים, שהביאו להם מזון. רינגלבלום מביא מקורות שונים על קבוצות כאלו, ובאחד מהם מעריך את מספרם בוורשה באלפיים.
עדויות שונות על גבורתו הנפשית של נוער חסידי גור בקרקוב נשתמרו במקורות שונים, וכך, למשל, העיד אחד מהרבנים הבודדים ששרדו מקרקוב, הרב משה לברטוב, שלא היה שייך לקבוצה זו וניצל באמצעות "רשימת שינדלר":
"בפרט הצטיינו בגטו הבחורים שהתרכזו בחוגי חסידי גור. במרתפים, בעליות, במחבואי הבתים הגדושים אנשים, ישבו בחורים אלו והגו בגמרא. הם גילו בוז וביטול לגבי המציאות הנוראה. מבלי להתחשב ברדיפות ובסכנת הנפשות עסקו בתורה ובחסידות... הפגינו את אמונתם הלוהטת והתמימה. הם חיו חיי קיבוץ, עזרו איש לרעהו ולזולתם, מסוגלים היו לכל קרבן, ידעו כי לא לשווא הם קרבנותיהם ועמדו מול המוות בעוז רוח. הם התהלכו בתלבושתם החסידית המיוחדת... קנאים היו לכל מנהג ישראל והקפידו על כל קוצו של יוד בדין. את להט נעוריהם השקיעו בחסידות וביראת שמים, ובמידה שהצרות הלכו וגברו, כן עלו בשלב המעלות. קבוצתם מנתה כמאה איש"...

דאגה לחיי יום יום בגטו
כרוז האדמו"רים
אחת התעודות המרשימות היא כרוז שהשתמר בארכיון "עונג שבת", ועליו חתומים עשרות אדמו"רים שרוכזו בגטו, ביניהם האדמו"רים מקרלין, רדומסק, רדזין, קוזניץ, רדזימין, אלכסנדר, נובומינסק, גרודז'יסק, ר' מנחם מנדל אלתר מפביאניץ ועוד. הכרוז הוכן בעקבות אסיפת רבנים באלול תש"א (ספטמבר 1941), על רקע התפרצות מגפות בגטו הצפוף, ובו הנחו המנהיגים את הציבור בענינים שונים בחיי יום יום בגטו. הכרוז נועד לסייע בידי "ועדי הבתים" שהוקמו בוורשה להיאבק על שמירת החיים בגטו ובו בזמן לשמור על מסגרת החיים הדתית (שבת, מזוזה) ועל הערכים היהודים (סעד, צדקה).

פעילות מאורגנת של סעד וצדקה
ידוע לנו על רבנים שפעלו במסגרת ארגוני הסעד בגטו בנוסף לעזרה האישית שהגישו. באספת רבנים בוורשה בסוף חורף ת"ש (1940), השתתפו מאות רבנים, ועל רקע הרעב והתחלואה המתגברים הוחלט על הצטרפות לועדים אזוריים.
…בנוסף לכך היו יוזמות מיוחדות בנושאים אחדים, בהן בלטה היוזמה בענין קבורת המתים. על רקע התמותה ההמונית בגטו יזמו האדמו"רים בוורשה ב- 31.3.42 חברה להלווית המת. במכתב ליו"ר היודנראט צ'רניאקוב הם שוטחים את כאבם על הזלזול בכבוד הנפטרים, שהוא כה מנוגד למסורת היהודית, ומבקשים לבנות מערכת שתטפל בקבורתם בכבוד, ותמנע גם את קהות הרגשות נוכח מראות המתים ברחובות הגטו. הם הספיקו לפעול בנושא זה כמה חודשים, עד לשילוחים.
"תזכיר אל אדם צ'רניאקוב:
…בעבר, כאשר אדם מת, מרגע פטירתו הוא הוקף בהילה של קדושה וכבוד, כך ביחס לעשיר וגם לעני, צעיר וזקן. כך מורה ההלכה היהודית להתייחסות שווה, אשר תמיד השאירה על מלווי המת למנוחת עולמים רושם מלא כבוד.
לנוכח הגל הגדול בשנה האחרונה ביחס לנפטר העני, ירדנו מוסרית לדרגה כה נמוכה, עד שהמוות אינו משחרר אותו מהתנאים הקשים בחיים, אלא כשהוא נופח את נשמתו מסתיימת הטרגדיה של חייו, ומתחילה הטרגדיה של מותו...
ענין זה נעשה גרוע יותר וכן גם המצב הסניטרי. ובכך בעצם הדבר גורם להרחבת האפידמיה בקרב האוכלוסיה היהודית העניה, במיוחד כאשר מתקרבת עתה עונת הקיץ…".
בראש העומדים בגוף זה היה הרב יעקב יצחק לנדאו - הרבי מסטריקוב, ועמו הרב דוד בורנשטיין - הרבי מסוכצ'וב, הרב ישראל שפירא - הרבי מגרודז'יסק, הרב יצחק מנדל דנציגר - הרבי מאלכסנדר, הרב אלכסנדר זושא פרידמן, ועוד עסקנים מהקהילה, מהג'וינט ומקרב הפליטים בוורשה. למכתב צורפו תקנות האגודה.
אדמו"רים אלו פעלו הן במישור הרוחני והן בסעד ובתמיכה מוסרית, והיו משענת לעת צרה...

מצב דומה - תגובות שונות
…לאדמו"רים שנשארו בארצות הכיבוש לא היתה אפשרות מילוט. עשרות אדמו"רים, רוב אדמו"רי אירופה, חלקם ראשי "חצרות" גדולים ביותר, נודעים בארצם ומחוצה לה, הפכו לפליטים בגטאות, ונאבקו על קיומם. בית הרבי לא היה עוד כפי שנחקק בזיכרונם של יהודי פולין, ויחד עם כליון מסגרת הקהילה, ניטל הדרו הפומבי של המנהיג. בתנאים שנוצרו, הם לא יכלו עוד לשאת את מנהיגותם בגלוי וברמה, ובדרך כלל חיו ופעלו בצנעה, בסמוי מעין הציבור הרחב…
הציבור לא היה עוד אותו ציבור כאשר "כל איש הולך שחוח נשבר וכפוף עד לארץ מלא עצבות, שהוא היפך מתנאי עבודת ה', הצריכות התחזקות ושמחה" (הרבי מפיסצנה, "אש קודש" תש"ב).
בימים בהם היתה מלחמת הקיום והעמידה בסבל לציר המרכזי של החיים, לא יכלו האדמו"רים לתת מענה ופתרון מעשי, ולעתים נוכחותם כפליטים שבורים בעצמם הישרתה דכדוך הנפש.
אך למרות כל זאת, גם אז נשאו בתפקיד רוחני וחברתי, אשר התעצם באיכותו הפנימית ובכוחות הנפש שתבע. הקורא את העדויות עומד משתאה נוכח פעילותם באותן נסיבות, כמוקד של עצה, עידוד נפשי, תורה וחסידות, כוחות נפש שהיוו גם מקור לחוסן ולמאבק על החיים. גורלם שיקף את המצוקה והחורבן של כלל ישראל באירופה, ועל פי העדויות גם ברכבות ובמחנות שמשו כדמויות מופת.
את תחושתם הקשה כמנהיגים בעת חורבן ביטא הרבי מפיסצנה: " 'והנה אנחנו מאלמים אלומות... והנה קמה אלומתי וגם ניצבה', מקודם כבר רציתי להטות שכמי ולחיות חיי אילמות, אבל כשמאלמים אלומים, אז לא יכולתי כבר לסבול את האילמות ונתחזקתי לצעוק יותר אל ה', ואז, 'והנה תסובינה אלומתיכן', שגם אתם נתחזקתם על ידי".
רק אדמו"רים בודדים שרדו את המלחמה לאחר נדודים בשטחי ברית המועצות, או ששוחררו עם ניצולי מצעדי המוות ומחנות הריכוז. הם נטלו חלק חשוב בהנהגת "שארית הפליטה" ובשיקומה הרוחני, בתוך עמם ישבו, קורותיהם שזורים בקורות העם, בחורבנו, ובתהליך שיבתו לחיים. הצלחתם של ניסיונות הצלה אחדים, היוותה תשתית להמשך החסידות. המנהיגים שניצלו, ואלו ששרדו מתילי האפר באירופה, היו הגיצים שהציתו מחדש את החסידות…


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016