זכור - אמונה בימי השואה

תחקיר החודש


חודש חשוון תשס"ה - קינדרטרנספורט


עדויות
   גרטי אורמן
…אבי לא מוכן לשלוח את בתו האהובה לעולם החיצון, לזרים, לבדה. האם אין הוא אוסטרי, בן למשפחה אוסטרית שחיה שם דורות על גבי דורות? האם לא קיבל מדליה במלחמת העולם הראשונה כשהוא לחם למען אוסטריה? הם לא יעשו לנו דבר. הכל יעבור. אמי פסימית. היא רואה את העננים השחורים מתאספים. היא מתעקשת פעם אחר פעם שאין פתרון אחר. הם מעלים את הנושא בפני... התלהבתי מהרעיון... מבטיחה להורי שאדאג להם לעבודה שם ושהם יוכלו לבוא בעקבותיי בקרוב. איך?
(עורכת אינגה סדן, "גר הייתי בארץ נכריה", עמ' 144)

   ביל אוקפילד
המבורג, גרמניה, יום רביעי אחר הצהרים, ה- 30 באוגוסט 1939. הפעמון צלצל, הופיעה אשה מלשכת הקינדרטרנספורט. היא אמרה לאמי: "קחי את בנך ורנר לתחנת הרכבת המרכזית בשעה 6 בערב היום לקינדרטרנספורט לאנגליה. ניתן להביא מזוודה אחת בלבד ו- 10 רייכמארק. אסור לספר על כך לאף אחד עד לאחר נסיעתו". אמי התחילה לבכות ומיהרה לארוז את המזוודה שלי. לא היה זמן לומר שלום לחברים ולקרובי משפחה – נותרו לי שעתיים בלבד...
(עורכת אינגה סדן, "גר הייתי בארץ נכריה", עמ' 78)

   חנה שפיצר
…מספרת חנה: אבא ליווה אותנו לתחנת הגבול.
לכל אחד מאתנו היה תיק מסע לא גדול ובו חפצים אישיים הכרחיים וצידה לדרך. יותר מזה אסור היה להוציא מגבולות הרייך השלישי. שוטר הגבול שבדק את ניירותינו הביט בפני אבא בעיניים כחולות, קרות, ואמר בטון מאיים: "אתה יודע שאסור להוציא אל מחוץ לגבולות המדינה כלי זהב או כסף, תכשיטים או ניירות ערך! אם יתגלה משהו אסור במטען – תיעצרו כולכם!". אבא הסביר לו בטון שקט שכל מה שיש בתיקנו הוא מעט ביגוד ומזון, וכאן קרה דבר שעד היום הזה קשה לי למצוא לו הסבר; בעוד אחותי הגדולה ושני אחיי מביטים נכחם בפחד ושותקים, פתחתי אני הקטנטונת את פי ואמרתי בטון בוטח: "בתיק שלי ישנם כלי כסף!". אבא החוויר כסיד ונשאר תקוע על עמדו מבלי יכולת לפצות פה. השוטר ניגש אל תיקי ופתח אותו. כל התכולה שאמא סדרה ביד אמונה ובלב דואב התפזרה על הרצפה, אבל כל כלי כסף לא נמצא, כמובן. "היכן כלי הכסף שלך"? קרא השוטר בגסות. התכופפתי והרמתי קופסת צבעי מים שקבלתי במתנה מקרובי משפחה...
הוצאתי בזהירות את המכחול והגשתי אותו לשוטר; "הנה", אמרתי, "זה עשוי מכסף"!
(יהודית גרינפלד, "גלות באפרים ירוקים", ירושלים, 1993 עמ' 8-7)

   בורגרוויזהויס - בית יתומים באמסטרדם בו התגוררו ילדים שחלקם הובאו מגרמניה מאי 1940.
…בהגיענו ל'ימוידן' באותו יום גורלי במאי הועלנו במהירות על ספינת מטען נושנה שהיתה אמורה להיות ביתנו בחמשת הימים הבאים. אנשי צוות 'בודגראוון' שהיה מורכב בעיקר ממה שאנו הילדים האמנו – סינים, ושכנראה היו אינדונזים, לא ציפו שההפלגה לאנגליה, סמוך מעבר לים הצפוני, תמשך מעבר למספר השעות הרגיל. לכן הם פשוט שמו אותנו על סיפון העץ והשאירו אותנו לעצמנו להתמקם בנוחות עד כמה שאפשר...
כשהפלגנו לים הפתוח רגע לפני כניעת הולנד, ראינו שני מטוסים גרמניים לופטוופה חגים באוויר נמוך מעל 'ימוידן' ומשליכים פצצות אל אזור הנמל. מספר דקות אחר כך הם דלקו גם בעקבותינו. הם כנראה הטילו את כל פצצותיהם על החוף, משום שכאשר הגיעו אלינו, הם רק ירו במכונת יריה על ה'בודגראוון', וכך חווינו לראשונה מצב של תחת אש.
אינסטינקטיבית, השתטחנו על הסיפון, ויכולנו לשמוע את גשם הכדורים מכה על ארובות האוורור מעל ראשינו, למרבה המזל איש לא נפגע…
למחרת קברניט הספינה תלה הודעה המצטטת את הכרזת רדיו ברלין שה'בודגראוון' הוטבעה על ידי הלופטוופה, וכך נמנעה הצטרפות של "ספינה חיונית באופן אסטרטגי" לבעלות הברית…
(עורכת אינגה סדן, "גר הייתי בארץ נכריה", עמ' 172-171)

הפלישה הגרמנית להולנד ולצרפת במאי 1940 גרמה בבריטניה לחשש מפני גייס חמישי. אחת הפעולות הראשונות של הממשלה הבריטית היתה להגביל את צעדיהם של הגרמנים והאוסטרים בגילאי 60-16 ששהו בבריטניה. הם סווגו כ"זרים עוינים", ויותר מאלף בני נוער פליטים יחד עם מבוגרים רבים נלקחו לכליאה במחנות באי 'מאן', ב'ליברפול' ועוד.
בקרב הממשלה היה לחץ מוגבר לגרש את הכלואים למושבות בריטיות.
בחודש יולי 1940 הוטבעה על ידי הגרמנים הספינה "ארנדורה סטאר" כשעל סיפונה כ- 1,200 פליטים שגורשו משום היותם זרים. כעבור מספר ימים הפליגה ספינת ה"דונרה" בדרכה לקודה כשהיא נושאת כ- 2,500 נוסעים. גם ספינה זו נקלעה לקרב ימי וכמעט טובעה על ידי טיל גרמני ששוגר לעברה, אך בנס לא נפגעה. לאחר כחודשיים הגיעה האניה לסידני שבאוסטרליה.

   ביל אוקפילד
…בתחילת יולי 1940 מצאתי את עצמי על סיפונה של הספינה "דונרה", לכאורה בדרכה לקנדה. כשהגענו לקייפטאון נאמר לנו שאנחנו מפליגים לאוסטרליה. היחס הרע שסבלנו על הספינה מתואר בספרים. הצעירים שבינינו ראו במסע הרפתקה אחת גדולה והתמודדו יפה. על הספינה היו 2,000 עצירים, מתוכם 99% יהודים. ירדנו מהספינה בסידני, לאחר מכן נסענו ברכבת לתוך ניו-סאות' וולס, לבסוף הגענו להיי ונלקחנו למחנות מעצר מחוץ לעיר במדבר האוסטרלי. היו שני מחנות גדולים עגולים, בכל אחד הוחזקו 1,000 עצירים...
(עורכת אינגה סדן, "גר הייתי בארץ נכריה", עמ' 80-79)

   חנה גולדווין - ברלין
…אבי התקשר לרב של לונדון, הרב רבינוביץ, וביקש ממנו להציל את חיי ע"י הבאתי לאנגליה. הוא מצא עבורי משפחה דתייה נפלאה, משפחת מרטין. היו להם כבר שמונה ילדים משלהם וקיבלו אותי כילדה התשיעית.
אני זוכרת את העת בה עזבתי את גרמניה, אבי לקח אותי לתחנת הרכבת וברך אותי. היה זה ב- 27 ביוני 1939. היו כ- 170 ילדים במשלוח שלנו. אני זוכרת אמהות שהביאו אפילו תינוקות קטנים. שמחתי לצאת מגרמניה, ובמסע עודדתי את כל הילדים בקרון שלי. אמרתי להם לשמוח על שהם עוזבים את גרמניה; ושנראה את הורינו שוב, הם יגיעו אחרינו…
הגענו להמבורג, שם עלינו על אניית נוסעים אמריקאית גדולה… זה היה נפלא ואנחנו פונקנו באוכל טוב – כולו כשר. (אני לא אכלתי בשר זמן רב מאחר ושחיטה כשרה היתה אסורה בגרמניה)… כשהגענו לביתי החדש התקבלתי בחמימות…
אמא מרטין ברכה אותי ואמרה לי שהגיע מכתב מהורי, ועלי לענות מיד. רק אז הרגשתי געגועים הביתה. כשכתבתי הביתה, זלגו דמעותיי על המכתב, אבל בערב, ליד שולחן השבת, הרגשתי כבר בבית…
אחר כך המלחמה פרצה ואנחנו פונינו. אני נשלחתי לברומהם אשר על יד בדפורד, כפר קטן ללא אף יהודי. זוג צעיר לקח אותי אליהם. עד היום אינני זוכרת כיצד הסברתי להם בגרמנית (בזמנו ידעתי מעט מאד אנגלית) שאני יהודיה ושאיני יכולה לאכול את הבשר שלהם, אבל בדרך כלשהי הם הבינו…
(יהודית גרינפלד, "גלות באפרים ירוקים", ירושלים, 1993 עמ' 61-60)

   יהודית גרינפלד מספרת:
...קורותיה של ילדה אחת; מרגוט. למרגוט חכתה בתחנת הרכבת דודתה שידעה על בואה והבטיחה לקבלה תחת חסותה ולדאוג לעתידה. רק על סמך זה ניתן לה רישיון הכניסה הנכסף לממלכה המאוחדת. לאחר נסיעה ארוכה וטלטולים אין סוף הגיע הרגע המיוחל. דלת הרכבת נפתחה ומרגוט נפלה לתוך זרועותיה של הדודה החובקת אותה בהתרגשות ומרעיפה עליה נשיקות חמות וממתקים.
היא מרגישה מעודדת. מישהו קרוב מחכה לה ורוצה בה.
"מה שלום אבא ואמא?" שואלת הדודה.
"ברוך השם, טוב" עונה מרגוט.
"ומה שלום אניטה?" שואלת הדודה.
"מי זו אניטה?" שואלת מרגוט בפליאה.
"אניטה אחותך".
"אין לי אחות".
"האם אין שמך מרגוט?"
"כן, שמי מרגוט".
"האם אינך גרה ברחוב מרטין בברלין?"
"לא, אני גרה ברחוב גן החיות".
שתיקה.
הפתעה ומבוכה.
מרגוט טועמת את טעמה המר של האכזבה. לא דודה ולא קרובים כי אם עולם זר, ריק, חשוך וקר…
(יהודית גרינפלד, "גלות באפרים ירוקים", ירושלים, 1993 עמ' 5-4)

   מעדותו של מנפרד ונסון – שניהל יחד עם אשתו את הוסטל "סאנשיין"
…יום ששי אחר הצהרים, ערב שבת, התפללנו ואז הילדים עמדו בשורה. פנים מודאגות הסתכלו עלי ופני המודאגות עוד יותר הסתכלו על פניהם. מה עכשיו? אחד הילדים הגדולים יותר ניגש אלי ואמר שעלי לברך אותם. מה, אני? כן. אמרתי להם שאין לי ילדים ומעולם לא בירכתי אדם. אחת הבנות הגדולות אמרה: "מר ונסון, אני חושבת שעליך לברך אותנו". אחד הבנים החזיק את הסידור ובירכתי כל אחד מהם, וזה שבר את הקרח. באותו ערב שרנו זמירות בהתלהבות רבה…
חג סוכות אחד (הבנים תמיד הקימו סוכה יפה) בערב אחד הילדים נכנס לסוכה ואמר לנו שהקצין [שכן] נמצא במשרד והוא רותח מזעם. הוא אמר לי שאין לנו זכות להיות שם, והרעש (שרנו) מזעזע. הזמנתי אותו לבוא איתי לפגוש את הילדים והוא הסכים. ברגע שנכנסנו הוא נהיה כנוע ונעים ואיחל לנו חג שמח. הוא נשא נאום קצר וגם אני; שרנו שיר ולא ראינו אותו שוב פעם…
(עורכת אינגה סדן, "גר הייתי בארץ נכריה", עמ' 151-149)

   חוה קון
…מעט לפני יום הולדתי ה- 15, נשלחתי בקינדרטרנספורט לוולדרק הנמצאת כשלושה עשר ק"מ מיורק. בתחילה הכל הלך כשורה, למרות ששימשתי כמשרתת לכל דבר, ללא שכר – מנקה, מכינה תה השכם בבוקר, מכבסת, מגהצת, מבריקה אין סוף חפצים מכסף ונחושת, ומטפלת בילדה הקטנה של המשפחה, אשר אהבתי. לאחר פרוץ המלחמה, המשפחה עברה ליורק. זמן קצר לאחר מכן הם שלחו אותי לכומר, אשר עשה כל שביכולתו לשכנע אותי להמיר את דתי לדת הנוצרית. בשלב מסוים מרדתי על ידי התגנבות לכנסייה בלילה והשחתת כל דמויות 'אותו האיש' והדמויות הקדושות…
יום אחד פשוט עזבתי…
(עורכת אינגה סדן, "גר הייתי בארץ נכריה", עמ' 36)

   יהודית גרינפלד מספרת:
במעון הילדים.
…הכל מתנהל למישרין עד שמגיע ליל שבת. מרגוט גדלה בבית שומר תורה ומצוות. שבת בשבילה פירושה נרות דולקים וקידוש, זמירות ותפילה, וכאן – מסיבת ליל שבת ריקה מכל תוכן, אורות נדלקים וכבים, אין כל הקפדה על הדינים והנוהגים שמרגוט גדלה עמם וחוותה אותם מדי שבוע. השריד האחרון של הרגשת הביטחון שיכלה, ולו במעט, למלא את החלל שנוצר, נשמט מתחת רגליה. ביקורה הקבוע, השבועי, של שבת המלכה גם הוא אבד לה, ומול חרבות עולמה היא יושבת ובוכה על אבידה זו האחרונה.
אם הבית ועוזרותיה מתקרבות אל מרגוט ומנסות, ברכות אמהית ובדאגה כנה, לדובב אותה. "מדוע את בוכה, מרגוט? ספרי לנו, אולי נוכל לעזור לך", הן פונות אליה.
איך יכולה מרגוט הקטנה להסביר לנשים טובות אלו מה אבד לה?!
אין לה אפילו אוצר המילים לתאר בפניהן למה היא מצפה משבת. היא מרגישה בחוש שאין כאן מקום להסבר האמיתי ובמוחה הקטן, הילדותי, היא תרה אחרי תשובה שתתקבל על דעתן של הדודות הטובות ולא תפגע בהן.
בהפסקות שבין בכי לאנחה היא אומרת: "אני בוכה כי אחי איננו כאן".
ההסבר מתקבל בהבנה.
(יהודית גרינפלד, "גלות באפרים ירוקים", ירושלים, 1993 עמ' 5)

   רחל שפיצר – מורה בסמינר "בית יעקב" בלונדון
…לעולם לא אשכח את הבוקר בו הגענו כולנו לבית הספר מצוידים בתרמילינו בלי לדעת לאן נשלח ולכמה זמן. הבוקר התחיל במסדר בחצר. כתות כתות ניצבו בסדר מופתי, תוצאת התרגול הממושך. ד"ר שינפלד וד"ר גרינפלד נשאו דבריהם באזני הילדים. הם הסבירו לנו שיעד נסיעתנו אינו ידוע בשלב זה. המלחמה היא מאחרי כתלנו ועלינו להתפלל ולקוות לטוב.
בבתים אליהם נשלח האוכל אינו כשר ומותר לנו לאכול לחם יבש, שימורי דגים מסוג מסוים בלבד ותפוחי אדמה שבושלו בקליפתם. מותר לנו גם לשתות מים… כשהסתיימו דברי ההסבר השתררה דממה. לפתע נשמע קולו של נער – אחי הגדול פרץ – כשהוא פונה לד"ר שינפלד בשאלה: "האם ישנו סיכוי שיסופק לנו אוכל כשר?"
"איננו יודעים דבר ואיננו מבטיחים דבר", היתה תשובתו הכנה של ד"ר שינפלד.
"אם כך, אינני מצטרף", אמר פרץ בפשטות ופנה לדרכו הביתה. מלבדו הגענו כולנו לשפורד וחולקנו בין המשפחות המקומיות…
(יהודית גרינפלד, "גלות באפרים ירוקים", ירושלים, 1993 עמ' 16-15)

   תפילתו של כומר
על פי ראיון עם הגב' ריקה ג'קובסון

מספרת ריקה: יום אחד, בתחרות קפיצה, נפלתי ושברתי את רגלי. מכיון שרגלי היתה נתונה בגבס קבלתי רשות לשבת בסוף הכתה שם יכולתי להשעינה על כסא נמוך, ואת גבי – על הקיר. מכיון שהשיעור לא היה מרתק מדי ופינתי היתה מרוחקת מעינו של המורה, הרשיתי לעצמי לפתוח את מכסה שולחן הכתיבה שלפני ולהציץ לתוך תא הספרים. עד מהרה גיליתי שהיה זה לא פחות ולא יותר מאשר שולחנו של הכומר קורניש שבימי ראשון היה מטיף באולם זה לצאן מרעיתו. פתחתי בזהירות ספר גדול ושחור כריכה שבתוכו הופיעה בכתב יד מסולסל ובשורות ישרות להפליא התפילה הבאה:
"אלקים ברך נא את ילדי בית הספר היהודי החוסים בצל קורתנו והפוך לבם לדבוק במהרה באמונתנו"…
(יהודית גרינפלד, "גלות באפרים ירוקים", ירושלים, 1993 עמ' 29-28)

עדותה של אינגר סדן
…הקינדרטרנספורט היה חוויה החבויה בעמקי הזיכרון; אחרי ילדות קדומה של יהדות חמימה ומסורתית עם מעגל משפחתי גדול, והפיכתי ההדרגתית ל"נוצריה" טהורה אחרי קרוב לחמש שנים באנגליה, בקרב גויים וללא קשר עם הקהילה היהודית, היה קשה לי מאד, אפילו לאחר שהתמזל מזלי בצורה מדהימה והתאחדתי מחדש עם שני הורי, לחזור לחיי יהדות בניגוד לרצוני. למרבה המזל, הצלחנו…
דרך נכדי, מצאתי את השורשים שכה ייחלתי להם…
(אינגה סדן, "גר הייתי בארץ נכריה", עמ' 94)


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016