זכור - אמונה בימי השואה

שארית הפליטה


שאלה: האם דירה בגטו חייבת במזוזה?

תשובה: הרב פסק שדירה בגטו פטורה ממזוזה.
  • בתי הגטו דינם כדירת עראי, מאחר שחיי האסירים תלויים להם מנגד בכל יום, ודין מיתה מרחף עליהם. בנסיבות שכאלה יש לראות את מקום מגוריהם כעראי.
  • אין אלו יכולות להיחשב כדירות קבע מחמת תנאי הצפיפות הבלתי נסבלים השוררים בהן.
    הרב הוסיף שמי שיש ברשותו מזוזה וקובעה, מצווה גדולה היא לו, אך יעשה זאת בלא ברכה.



אמירת "שלום" בגילוי ראש

המקום והזמן: גטו קובנה, שנת תש"ב (1942).

השאלה הופנתה על ידי ר' מאיר אבעלאוו הי"ד.

הרקע: במסדר הבוקר של עובדי הכפייה נאסר על העובדים לחבוש כובע, ומי שהעז לברך את הנוגשים בברכת "צפרא טבא" נענש קשות. משום כך נזהרו יהודים מלברך זה את זה, פן יחשבו הצוררים שהברכה מופנית אליהם. "והנה בעת הלימוד עם תלמידי ב'תפארת בחורים'... אמרתי להם אז, שאחת מפעולות החיזוק היא, להתייחס איש אל רעהו בכבוד ולברכו בברכת שלום כשהוא נפגש אתו, דבר זה יעורר אותנו ויחזק אצלנו את רצון החיים... וגם כשאנו באים בכל בוקר לעבודת הכפייה, אף על פי שאנו מפחדים לברך אחד את חברו מפני פחד הנוגש הגרמני, פן יחשוב שהברכה מכוונת אליו, בכל זאת עלינו לומר איש לרעהו בלשון הקודש 'שלום', ודבר זה הלא הגרמנים לא יבינו שהיא ברכה, ולא יחשדו אם כן שאנו מברכים אותם".

שאלה: "שלום" הוא אחד משמותיו של הקב"ה, אם כך כיצד מותר להזכיר את שם הקב"ה כשהם עומדים בגילוי ראש בעת המסדר?

תשובה: הרב המריץ אותם לברך איש את רעהו בברכת "שלום" בלשון הקודש, כי חשיבות רבה נודעת להקדמת שלום בין אדם לחברו, ויש בה משום נתינת כבוד וחיזוק לזולת, בפרט בימים קשים אלו.

המקור: שו"ת "ממעמקים", הרב אפרים אשרי שליט"א, חלק ה, שאלה ז, עמ' ע.



לימוד תורה עם הגרמנים

הזמן והמקום: אדר שנת תש"ב (1942), גטו קובנה.

הרב אשרי נשאל על ידי הרב אברהם גערשטיין.

הרקע: יושבי הגטו נצטוו למסור לידי הנאצים את כל ספרי הקודש שברשותם, וכן את ספרי החול. הספרים רוכזו במחסן שהיה תחת פיקוחו של "מומחה" גרמני לתרבות יהודית. יארדאן, מפקד הגטו, ובנקרד, מבצע הצו, לא הסתפקו בזה, ודרשו להביא לפניהם גמרא, ופנו לרב אברהם גערשטיין, כדי שיבאר להם דף ראשון בגמרא זו - מסכת זבחים.

שאלה: מותר ללמד תורה לצוררים אלו?

תשובה: מותר למסור לעכו"ם דברי תורה במצב של שבי וסכנת נפשות שהיו נתונים בו אז, בפרט שזה רק בדרך עראי ולא כדבר קבוע.

המקור: "ממעמקים", הרב אפרים אשרי שליט"א, חלק א, סימן יד, עמ' צג.



אכילה בפני המת

המקום: גטו בפרברי סלובודקה.

השאלה הופנתה לרב אשרי על ידי ר' אפרים מרדכי יפה הי"ד.

הרקע: יהודי סלובודקה שגורשו מן הגטו נאלצו להצטופף בפרברי העיר בשטח מצומצם, ומצבם הלך והחמיר. אחד היהודים נפטר בלילה והושאר בבית עד ליום המחרת. אסירים שהתגוררו עמו נאלצו לצאת לעבודת יומם בשעות הבוקר המוקדמות, אך לא היו יכולים לאכול את ארוחתם הדלה בחוץ בגלל הכפור העז ששרר שם. מחמת תשישותם לא היו יכולים גם לוותר על הארוחה. האכילה בפני המת גרמה להם לתחושה קשה של זלזול בכבוד הנפטר.

שאלה: האם מותר לאכול בחדר זה כשהמת מוטל לפניהם?

תשובה: הרב הורה להם שאם אי אפשר להקים מחיצה בינם לבין המת, יאכלו בפניו כדי שלא יסכנו את נפשם.

המקור: "ממעמקים", הרב אפרים אשרי שליט"א, חלק ב, סימן יג, עמ' פ.



קדושת בית הכנסת

השאלה הופנתה לרב יחיאל יעקב וינברג, ברלין.

רקע: בשנות הזעם של השלטון הנאצי בגרמניה, נאסר על יהודים להתאסף במקומות פומביים, אלא רק בבתי כנסת ובבתי מדרש. היו בתי כנסת שלא השתייכו לזרם החרדי והפכו למרכז תרבות. במהלך השבוע נערכו בהם קונצרטים והרצאות בענייני חול. היה חשש שיהודים חרדים יגררו לבתי הכנסת בהם התקיימו מופעים אלו, יושפעו לרעה מדעות הנוגדות את רוח היהדות ויתרחקו מהזרם החרדי ומהיראים לדבר ה'.

שאלה: מכיוון שהעם השרוי בצער מחפש עידוד ומשתוקק לשמוע, האם מותר לערוך בבית הכנסת של הציבור החרד לדבר ה' קונצרטים והרצאות כלליות?

תשובה: הואיל ואין מקום אחר להתאסף בו, והקהל זקוק לנחמה ולעידוד, התיר הרב לקיים פעילויות בבתי הכנסת תוך שמירה על הגבלות וסייגים מסוימים.

הנחיות הרב:
  1. מותר להשמיע הרצאות, אך המלצתו הייתה שלפני ההרצאה יאמרו כמה פרקי תהילים או דבר תורה.
  2. יש להקפיד שהמרצה יהיה ירא שמים ובחירתו תעשה אך ורק בתיאום עם הרב, זאת כדי למנוע הסתננות אנשים שדעותיהם נוגדות את השקפותיהם של החרדים.
  3. אין להתיר וויכוחים לאחר ההרצאות בבית הכנסת, מחשש להבעת דעות שליליות, ליצנות וקלות ראש.
  4. הרב אסר קונצרטים כלליים בכל אופן שהוא, ודרש מרב בית הכנסת לא להכנע ללחצים ואפילו למסור את נפשו ופרנסתו בענין זה.
  5. קונצרטים המבוססים על קטעי תפילה ופסוקים מותר להשמיע בלית ברירה.
  6. בכינוסים שנערכים בבית הכנסת, חובה להקפיד על הפרדה מוחלטת בין גברים לנשים. בסיכום מדגיש הרב שכל ההיתרים בדבר כינוסים בעניני חול בבית הכנסת ניתנו בשעת הדחק שבה היו מצויים בשנים הללו.
המקור: "שרידי אש", הרב יחיאל יעקב וינברג, סימן יב.



ספרי קודש שניצלו מהשמדה

שאלה שהופנתה לרב אשרי - קובנה

רקע: בחודש אדר תש"ב הוציאו הגרמנים צו שעל תושבי הגטו למסור לידי הגרמנים את כל הספרים שברשותם, מי שלא ימלא את הצו אחת דתו להמית. נאספו ספרים מספריות ציבוריות ופרטיות, גדולות וקטנות, ביניהם ספרייתו הגדולה של הרב יצחק אלחנן ספקטור רבה של קובנה, שהכילה ספרים נדירים ויקרי המציאות. אחד מפקידי המשטרה היהודית בגטו התנדב לסכן את עצמו, תוך חירוף נפש, בכדי להציל כמה שאפשר מהספרים. הוא הוציא ספרים יקרי ערך, הניחם בתיבה, וטמן אותם בבור עמוק, בכדי שיוציאום לאחר המלחמה.
כשנסתיימה המלחמה ותושבי הגטו החלו לנבור באדמה ולחפש אחר רכוש שהוטמן, מצא אחד הניצולים את תיבת הספרים, ושמח עליה כמוצא שלל רב ביודעו את ערכה.
השמועה פשטה, ניצולים רבים הגיעו לראות את הספרים שנתגלו. והנה זיהה אחד מהם כמה ספרים יקרי ערך שהיו חתומים בשמו ובשמות אבותיו ועברו אליו בירושה מדורי דורות. הוא דרש מהמוצא לקבל את רכושו חזרה.

שאלה: האם יש לספרים שנמצאו דין הפקר ודין המציל מזוטו של ים (ממעמקי הים), ואין חובה להחזירם לבעל האבידה. או שעל המוצא מוטלת החובה להחזירם לבעליהם.

תשובה: הספרים שייכים לאדם שחפר באדמה ומצאם. כי הספרים שנגזלו על ידי הנאצים יועדו להשמדה או במקרה הטוב הועברו במסגרת 'מבצע רוזנברג' לספריות ומחסנים בגרמניה, ממילא היה כאן ייאוש של הבעלים מהם וגם שינוי רשות. ולכל הדעות הספרים הם כהפקר, והמוצא אותם הוא כמציל מזוטו של ים.

מקור: שו"ת "ממעמקים", הרב אפרים אשרי, חלק א' סימן ח'.



שינוי יעוד כספי צדקה

שנת תש"ב (1942), טימישורה, רומניה.

רקע: לאחר רצח 160,000 יהודי בסרביה ובוקובינה, שבוצע בידי הגרמנים בסיוע הרומנים בין יוני לספטמבר 1941, הוצא צו גירוש המוני ליהודים שנותרו באיזור. יהודי בוקובינה שולחו לטרנסניסטריה, בין נהר הבוג לדנייסטר אוקראינה. רבים מתו בדרכם במהלך הגירוש. היהודים הנותרים רוכזו במחנות בהם שררו רעב, קור אימים ומחלות קשות שהפילו חללים רבים. בתקופה הראשונה הצליחו קהילות ברומניה לקבל היתר ולהעביר מזון וכסף כדי לסייע למגורשים, יהודים גומלי חסדים תרמו סכומים נכבדים, על אף העוני והדחק ששררו ברומניה באותה עת. לאחר זמן קצר בוטל הרשיון, והם נאלצו להבריח את הכספים בחשאי.
בידי ראשי הקהילה בטימישורה מצוי היה סכום גדול שנתרם לקופת רבי מאיר בעל הנס עבור כולל שומרי החומות בירושלים, אך בעטיה של המלחמה נבצר מהם לשלוח את התרומות לארץ הקודש.

שאלה: האם מותר לשנות מצדקה לצדקה, ולהשתמש בכספים אלו לטובת הפליטים בטרנסניסטריה?

תשובה: הרב התיר להשתמש בכספי התרומות לקופת רבי מאיר בעל הנס למען הנרדפים ברומניה. מכיוון שכספים אלו יועדו לתמיכה בעניי ארץ ישראל בזמן שמצב היהודים בגולה היה שפיר ופרנסתם הייתה מצויה, אולם משהתהפך הגלגל ובני ארץ ישראל יושבים בשלווה ובהשקט יחסיים, ובגולה עם ישראל נרדף ע"י אויב אכזר, יש להשתמש בכספי הצדקה "כדי להחיות נפשות רבות הנתונות בצרה ובשבי קשה, כי אין לך דבר העומד בפני הצלת נפשות שדוחה הכל".

מקור: מספר הסופר, הרב יצחק צבי סופר, טימישורה, סימן מ"ב.



תענית צבור

אחרי שנת 1939 נשאר הרב קרליבך, רבה הראשי של המבורג, הפוסק הבולט היחיד שהמשיך לענות לשאלות הלכתיות ברחבי גרמניה, הואיל וקהילות רבות נשארו ללא מנהיגים רוחניים. הרב המשיך בפעילותו עד גירושו לריגה בדצמבר 1941.
מאז גירושו של הרב קרליבך שימש כמנהיג רוחני הרב יעקב כצנשטיין, שהיה מתלמידיו של הרב קרליבך ועבד לצידו בת"ת בהמבורג, ובמשך כ- 40 שנה עסק בהוראת לימודי היהדות. אליו הופנו השאלות והוא העביר אותן לאחרון הרבנים בברלין, הרב געשייט.

השאלה הבאה התעוררה בצוק העתים, בעטיים של האימה והתנאים ששררו במקום.

שאלה לרב יעקב קצנשטיין, שהופנתה על ידו לרב מיכאל געשייט - ברלין.

המבורג, יום א' לסדר "ועשו לי מקדש", תש"ג

רקע: "הנני להגיד לאדוני מה שאירע לנו בשבוע העבר. בימי החורף אנו מתכנסים להתפלל בחדר אחד בבית הקהל, ובחדר הנ"ל עומד ארון שבו שני ספרי תורה גדולים, לכן הבאנו ספר שלישי קטן מהם, מבית הכנסת, כדי להחליף אותו... ובהוצאת ספר התורה אירע לנו רחמנא ליצלן, שהספר הקטן נפל ארצה. ועתה צריכים אנו כפי המנהג הפשוט לקרוא צום לכל האנשים הנמצאים בחדר וראו את המאורע, והעניין הזה מחובר עם ענין אחר, וזהו [והוא] האנשים המתעסקים תמיד או לפעמים בטהרת מתים ובקבורתם, יש את נפשם להתענות בערב ראש חודש הסמוך לניסן, וזהו לפי עניות דעתי טורח גדול, ובפרט שיש מן האנשים שאינם בריאים כל צורכם...
ומבקש מחילה על אשר גם בפעם הזאת אני מטריח עליו בשאלתי. אבל מה אעשה? הלא עיני עמי בי תלויות, ואני ידעתי בעצמי שאינני ראוי להורות ובפרט כל עוד קול התורה נשמע בארצנו, תהלה לא-ל, מפי מעלת כ"ת."
נאום יעקב הכהן קצנשטיין.

שאלה: האם יש לצרף את שתי התעניות בערב ראש חודש ניסן ?

תשובה: הרב געשייט ענה כי אין להטריח את הציבור, ואין להתענות. "להמעיט בסיגופים לעת זו אשר השרידים כורעים מחולשה".

מקור: ירחון "בית יעקב", ירושלים, אדר תשכ"א, גליון 22.



הוצאות לימוד ליתומים נזקקים

השאלה הופנתה לרב קרליבך.

המבורג - ינואר 1924

הרקע: באסיפה של ועד בית הספר עלתה השאלה מי צריך לממן את שכר הלימוד וספרי הלימוד עבור יתומים מחוסרי אמצעים. האם הדבר מוטל על מחלקת הרווחה של הקהילה היהודית, או שמחובת בית הספר לדאוג לצרכים הלימודיים שלהם.
חברי ועד בית הספר לא הצליחו להגיע להחלטה בנושא, והפנו את השאלה לרב קרליבך.

שאלה: על מי מוטלת החובה למימון הוצאות שכר הלימוד והספרים הנדרשים ליתומים נזקקים?

תשובה: החובה מוטלת על הקהילה היהודית.
ההלכה קובעת מפורשות שחינוך ילדים עניים מוטל על פרנסי הקהילה, וזכותה לגבות מס מיוחד למטרה זאת. מובא בגמרא ש"מבני עניים תצא תורה".
מכיוון שבית הספר רשאי לגבות שכר לימוד ודמי ספרי לימוד מכל תלמידיו, חייבת הקהילה לדאוג לאותם יתומים אשר אין באפשרותם לממן את לימודיהם.

מקור: נפתלי קרליבך, "יוסף קרליבך ודורו", ניו יורק 1949, עמ' 107-106.

המבורג, יום א' לסדר "ועשו לי מקדש", תש"ג



היחס לגרמניה על פי ההלכה לאחר השואה

תשובת הרב יצחק נסים, הרב הראשי לישראל.

שאלה: מהו דין גרמניה לפי ההלכה – האם דינה כדין עמלק שנצטווינו למחות את זכרו, והאם המצווה נוהגת גם היום, או דינה כדין המצרים שנאסר לתעבם, ושמא דין אחר לה לגרמניה?

תשובה: "אין ספק שהשואה שהמיטה על עמנו גרמניה, שבה נספה שליש מאומתנו, ראוי היה לקבוע לה זכר מיוחד, כללי ומוסכם על ידי כל ישראל. אבל חלק מן הציבור אינו יכול לגזור גזירה שלא תתקבל על דעת כלל ישראל, כי לא יהיה לכך תוקף הלכתי ומוסרי שלם".

מקור: הרב יצחק נסים, "יין הטוב", יורה דעה חלק ב סימן ב
(מתוך: איתמר לוין, "אותיות של אש", תל אביב, תשס"ב, עמ' 335)



ירושת נרצחים

שאלה לרב אפרים אשרי

זמן ומקום: גטו קובנה, מרחשון, תש"ב

רקע: מפאת הדוחק והצפיפות בגטו התגוררו מספר משפחות בבית אחד. באקציות שנערכו בתקופה זו הובלו לטבח כ- 10,000 גברים, נשים וטף.
אחת מתוך שתי משפחות שהצטופפו בדירה הושמדה כליל, ולא נותר אחריה קרוב ושאר בשר. מצבה של המשפחה השנייה היה בכי רע, ובני הבית היו על סף גוויעה ברעב. ראש המשפחה, שהיה מנכבדי העיר, פנה אל הרב בשאלה.

שאלה: האם מותר לו לקחת כמה מתוך החפצים שהיו בבעלות המשפחה שנספתה כדי למכור אותם ובכך להחיות את נפש בני ביתו?

תשובה: הרב התיר להשתמש בפריטי הרכוש שנותרו בדירה כדי לעשות להצלת משפחתו.
אף אם נותרו יורשים כלשהם שעל פי דין היה מגיע להם הרכוש, ניתן היה להניח שאותם יורשים התייאשו מן הרכוש הזה בעטיים של התוהו ובוהו והעובדה שהגרמנים נהגו לגזול ולשדוד את רכוש הנרצחים. רק מה שלא נראה בעיניהם כבעל ערך הופקר ונותר. ממילא השואל זכה בחפצים מן ההפקר.
הרב הוסיף כי בוודאי יהיה זה לנחת רוחם של הנרצחים שאחיהם ישתמשו בשארית רכושם ולא המרצחים.

מקור: הרב אפרים אשרי, שו"ת "ממעמקים", חלק ד סימן ד.



שינוי ייעוד בית הכנסת העומד שומם

שאלה לרב יצחק יעקב וויס

זמן ומקום: גראסוורדיין, תש"ו.

רקע: לאחר המלחמה, כשחזרו מעט מן הפליטים לעיירותיהם, התברר שנשארו לפליטה כמה בתי כנסת שלא נהרסו. אולם עקב מיעוט האנשים לא היה צורך ושימוש בבתי כנסת אלו לתפילה. היה חשש שבגלל שיממונם ואי השימוש בהם תחרים הממשלה את המבנים ותשתמש בהם לצרכיה.

שאלה: האם מותר לשנות ייעוד בית כנסת שאינו פעיל לבית יתומים, שאם לא כן קיים סיכון סביר שהממשלה תחרים את הבניין.

תשובה: יש להתיר למכור את המקום על ידי שבעה טובי העיר או על ידי הכרזה על המכירה, ובאופן זה נעשה הדבר על דעת כולם. רצוי למוכרו למי שאינו מתושבי העיר, ולאחר מכן לרכוש את המקום מידי הקונה ולהקים בו בית יתומים.
    "...בנדון דידן דבתי כנסיות עומדים שוממין בעונותינו הרבים, והוא קרוב לוודאי שלא יניחום אותם הממשלה כן, ויפלו בידם להשתמש בהם כרצונם... כיון דאינו תלוי בידינו דאם לא נעשה כלום, יקחו הממשלה מידינו בעל כרחו... ויבוא לידי בזיון יותר אם יפול בידם, על כן נראה כנ"ל".
מקור: הרב יצחק יעקב וויס, שו"ת "מנחת יצחק", סימנים קיח-קיט.



תענית צבור

שאלה לרב יעקב קצנשטיין שהופנתה על ידו לרב מיכאל געשייט – ברלין.

זמן ומקום: האמבורג, יום א' לסדר "ועשו לי מקדש", תש"ג

רקע: "הנני להגיד לאדוני מה שאירע לנו בשבוע העבר. בימי החורף אנו מתכנסים להתפלל בחדר אחד בבית הקהל, ובחדר הנ"ל עומד ארון שבו שני ספרי תורה גדולים, לכן הבאנו ספר שלישי קטן מהם, מבית הכנסת, כדי להחליף אותו... ובהוצאת ספר התורה אירע לנו רחמנא ליצלן, שהספר הקטן נפל ארצה. ועתה צריכים אנו כפי המנהג הפשוט לקרוא צום לכל האנשים הנמצאים בחדר וראו את המאורע, והעניין הזה מחובר עם ענין אחר, וזהו [והוא] האנשים המתעסקים תמיד או לפעמים בטהרת מתים ובקבורתם, יש את נפשם להתענות בערב ראש חודש הסמוך לניסן, וזהו לפי עניות דעתי טורח גדול, ובפרט שיש מן האנשים שאינם בריאים כל צורכם...
ומבקש מחילה על אשר גם בפעם הזאת אני מטריח עליו בשאלתי. אבל מה אעשה? הלוא עיני עמי בי תלויות, ואני ידעתי בעצמי שאינני ראוי להורות ובפרט כל עוד קול התורה נשמע בארצנו, תהלה לא-ל, מפי מעלת כ"ת."
נאום יעקב הכהן קצנשטיין

שאלה: האם יש לצרף את שתי התעניות בערב ראש חודש ניסן?

תשובה: הרב געשייט ענה כי אין להטריח את הציבור, ואין להתענות.
"להמעיט בסיגופים לעת זו אשר השרידים כורעים מחולשה".

מקור: ירחון "בית יעקב", ירושלים, אדר תשכ"א, גליון 22.



חינוך יהודי לעתידים להתגייר.

המקום והזמן: ברלין, אייר תרצ"ח.

השאלה: האם מותר לתת חינוך יהודי לילדים בוגרים שמתעתדים להתגייר ולילדים קטנים שאביהם מתכוון לגיירם לכשיתבגרו, על סמך הגיור העתידי?

התשובה: לגבי גיור יש להתחשב בבגרות הרוחנית. הלכך, ילדים מבוגרים מעל גיל שלוש עשרה, שהגיעו גם לבגרות רוחנית, יש לגיירם תחילה ורק אחר כך לתת להם חינוך יהודי, ואילו לילדים קטנים, שטרם הגיעו לגיל הבגרות, מותר לתת חינוך יהודי על סמך כוונתם וכוונת אביהם להתגייר.

מקור: הרב יחיאל יעקב ויינברג, שו"ת שרידי אש, יו"ד סימן עב.