זכור - אמונה בימי השואה

דיני נפשות


המקום והזמן: גטו קובנה, שנת תש"א (1941).

הרקע: אחת המשפחות בקובנה נטמעה לחלוטין בין גויים, לא מלה את הבן שנולד לה, והתנתקה מצור מחצבתה.
כשגזרו הנאצים על יהודי קובנה לעזוב את העיר ולהסתגר בגטו בסלובודקה, לא פסח הצורר גם על המשפחה הזאת.
"גורל המשפחה הזאת שלקתה בכפליים על אף עזבם את עמם ונאצם את קדוש ישראל היה נורא, כי שאלו את עצמם - על מה תוכו? הרי ככל הגויים הננו, הם לא יכלו להבין שבעיני הזדים הארורים כל אשר בשם ישראל יכונה, כל שהורתו ולידתו בקודש מזרע ישראל, אחת דתו הוא להשמד ולהרג, גורל זה גרם שבנם הערל תתעטף עליו נפשו, יתגברו בלבו רגשי אהבה וחיבה לעמו האומלל, ויגבר בו הרצון להיות כאחד מבני עמו, במוחו נקרה השאלה: אם במותי איני נפרד מעמי, וגורלי עלול להיות כגורל כולם, למה אהיה נפרד בחיים ולא יהי על בשרי חותם אות ברית קודש? למה אהיה כאחד הערלים הטמאים האלה האוכלים את עמי ועושים לשמה את נויהם נאות יעקב? הרהורים אלה גרמו שגמל אצלו הרצון למול כדת וכדין, ולהיות בכל כאחד מהמון בית ישראל".
הבחור היה כבר בן עשרים ושבע, ודחקה לו השעה להיכנס בבריתו של אברהם אבינו. בתקופה זו לא היה בגטו מוהל ירא שמים, אלא רופא שהיה ידוע כמחלל שבת בפרהסיה.

שאלה: האם אפשר שרופא זה ימול את הבחור?

תשובה: הרב פסק כי ודאי יש להתיר לרופא למול את הבחור, מכיוון שזאת שעת דחק, שכן מדי יום ביומו הובלו לטבח מאות מבני ישראל, והבחור התחנן על נפשו שאם נגזר עליו למות, רוצה הוא למות כיהודי כשר בין יתר אחיו.


המקום: גטו קובנה.

הרקע: אחת הגזרות הקשות שנחתו על יהודים חרדים הייתה גילוח פאת הזקן. סימן היכר זה היה לצנינים בעיני הנאצים, ובתואנות של היגיינה ומלחמה בהפצת מחלות דרשו את סילוקו.
היו גם גדולי ישראל שרצו למנוע את זהוים, ונאלצו לעשות כן.
יהודים נאבקו על שמירת דיוקנם במסירות נפש. המסרבים לפקודה, היו בסכנת נפשות. התעוררו שאלות באשר לאופן הורדת הזקן.

שאלה: האם מותר ליהודי להסיר את זקנו בתער בשעת סכנה?

תשובה: תשובת הרב הייתה כי הואיל והאנשים נמצאו בסכנת נפשות, ואין בידם כלי אחר מאשר תער, לכן אף גילוח ראשוני של הזקן מותר שייעשה בתער.

המקור: "ממעמקים", הרב אפרים אשרי שליט"א, חלק א, סימן יט, עמ' קטו.



הזמן והמקום: י' במרחשוון תש"ב (1942), גטו קובנה.

הרקע: בימים טרופים שלפני אקציה, עת כל יהודי ראה את החרב מונפת על צווארו, וצפה את הקץ המר הממשמש ובא, ניגש אחד מנכבדי העיר לרב, ושפך לפניו את לבו. כידוע נהגו הגרמנים להתעלל תחילה בנשים ובילדים לעיני ראש המשפחה, ורק לאחר מכן להמיתו בכל מיני מיתות משונות.
"איכה יוכל ראות ברעה אשר תמצא את משפחתו הרי לבו יתפלץ בקרבו"? בעקבות כך, ניסה האיש למנוע את ייסורי נפשו על ידי שיקרב בעצמו את קצו. כך חשב שיוכל גם להינצל מייסורים, ממיתה משונה ולהיקבר בקבר ישראל.

שאלה: האם מותר ליהודי לאבד את עצמו לדעת כדי להגיע לקבר ישראל?

תשובה: הרב השיב שייתכן שמותר במקרה זה ליהודי לאבד את עצמו לדעת, ואין מונעים ממנו.
"אבל באמת בכהאי גוונא לא מיקרי מאבד עצמו לדעת, ושאול המלך יוכיח שנפל על חניתו לקרב מיתתו בטרם פלישתים השיגהו".
אולם, הרב אסר לפרסם ברבים את פסק ההלכה כדי למנוע חילול ה', ולא לתת פתחון פה לשלטון הרשע לטעון שאין לעם היהודי בטחון בתשועת הקב"ה.

המקור: "ממעמקים", הרב אפרים אשרי, חלק א, סימן ו, עמ' נה.



שו"ת בנושא הבריחה ליער

השאלה הופנתה לרב אשרי, בקובנה, על ידי הרב יצחק גולד.

רקע: מידי יום ביומו נחתו על ראשי יושבי גטו קובנה גזירות קשות, חטיפות לעבודת כפייה והתעללות. באחד הימים נפוצה שמועה כי הגרמנים עומדים לשלח מספר רב של יהודים למחנה השמדה, ובעקבותיה סופר על יהודים מאסירי הגטו שנמלטים ליערות ומצטרפים לפרטיזנים כדי לעמוד על נפשם. הבריחה ליער טמנה בחובה סכנות רבות:
    1. היציאה מתחום הגטו, שהיה מוקף בגדר חשמלית, מגדלי תצפית וזרקורי ענק, היתה כרוכה בסכנת נפשות.
    2. הפרטיזנים, באופן עקבי, לא היו מוכנים לקבל לשורותיהם אנשים לא מזויינים, לכן דאגו הבורחים להתחמש, ומי שאתרע מזלו ונתפס על ידי הגרמנים כשהוא מצויד בנשק - רע ומר היה גורלו.
    3. רבות מבין פלוגות הפרטיזנים ביערות סירבו לקבל יהודים לשורותיהם. למרות האיום והאויב המשותף, קיננה בהם שנאת ישראל, ומי שנפל לידם, שילם לא אחת בחייו.
קיים היה ספק לגבי הגדרת המצב בגטו, באם הוא בחזקת סכנה ודאית או סכנה בספק. חייהם של כלואי הגטו היו תלויים להם מנגד בכל יום ויום, שהרי הגרמנים הרגו בהם באמתלות שווא לא רק בזמן האקציות, אלא בכל הזדמנות אפשרית. אִמרה אופיינית כינתה את כלואי הגטו "מתים בחופשה", כלומר שהם נחשבו כמתים, אלא שקיבלו חופשה לפי שעה…
מצד שני, רווחה הסברה כי אלה שנשארו בגטו בתקופה ההיא כבר לא יאונה להם רע, אם יצייתו לפקודות הגרמנים.

שאלה: האם מותר לאחד מכלואי הגטו לסכן את עצמו ולברוח ליערות, כך אולי ינצל ממוות, שהרי בגטו הסכנה הנשקפת היא ודאית, לעומת מנוסה ליער שהיא סכנה בספק.

תשובה: מותר לאדם להכניס את עצמו לספק סכנה כדי לנסות להציל את נפשו. והוסיף הרב: יש לעודד ולאמץ את רוחם של הרוצים לברוח ליערות, להושיט להם עזרה, ולסייע בידם לרכוש כלי נשק כדי שיהיו מלומדי קרב, על ידי כך יוכלו להצטרף למחנות הפרטיזנים "ויהיו מיד מוכנים להיות בין העומדים בשורות הלוחמים ויגבר חילם לעשות בגרמנים נקם"…
הרב נימק את תשובתו בכך כי נראה שבגטו הסכנה הייתה ודאית, מכיון שעיקר כוונתם של הגרמנים בהקמת הגטו היתה לרושש את היהודים מכל, ואחר כך לכלות את גופם ונפשם בהרג וכל מיני מיתות משונות. לעומת זאת הבריחה ליערות הייתה רק ספק סכנה מסיבות שונות, בין השאר משום שהייתה תופעה שפרטיזנים חדרו לגטו והינחו יהודים בדרכי מילוט שונות.
יש חיוב ומצווה להשיב מלחמה שערה בגרמנים, אף שהעושה כן מסתכן. אדרבה, ככל שיתרבו האנשים הבורחים לתוך היערות אל מחנות הפרטיזנים, כן תתמעט הסכנה מאלה שברחו ליערות.

מקור: שו"ת "ממעמקים", הרב אפרים אשרי, ניו יורק, תשל"ד, חלק ד שאלה י.



השאלה הופנתה לרב מייזליש באושוויץ, על ידי נער בן חמש עשרה, עקיבא מאנן מוויצען.

זמן: ערב ראש השנה תש"ה (9.1944)

רקע: בסלקציה שנערכה בקרב נערים, חלקם מישיבת וויצען, הונגריה, מוינו הבחורים לפי גבהם; קטני הקומה בודדו והוכנסו לצריף הנידונים למוות. בין הנערים שהופרדו נמצא בחור חשוב מהישיבה בשם משה רוזנברג, שהיה ידוע כמתמיד מופלא בתורה. הוא היה כבן עשרים, אולם בגלל קומתו הנמוכה צורף לקבוצה של הנידונים לשריפה.

ניגש אלי בחור צעיר כבן חמש עשרה ושמו עקיבא מאנן בשאלה "רבי, היתכן שמשה'לע יישרף ואנו מחשים? יש לי די כסף כדי לפדותו".
עניתי לו, הואיל ומספר הילדים כבר נקבע ולא ניתן לשינוי, הדבר ייעלה בחיי נער אחר, ואיני יכול להתיר דבר זה.
הנער עקיבא פנה אלי בהתלהבות גדולה: "אני אכנס לצריף תחת הבחור משה רוזנברג, ואני מקבל עלי בשמחה להיות קרבן תמורתו".
על כך אמרתי לו, שלא אתיר לו בשום אופן שיכניס את עצמו למקום סכנה, כי כבר נפסקה ההלכה "חייך קודמין".
הנער חזר ואמר כי הוא רוצה להכנס לצריף במקום הבחור משה, גם בלי היתר מהרב, אולם בקשתו שאבטיח לו שלא ייקרא כמאבד עצמו לדעת שאין לו חלק לעולם הבא. עקיבא הטעים את דבריו כי משה'לע תלמיד חכם ומתמיד גדול, והעולם צריך אותו, והוא חושב שיהיה לו לזכות, "למה לא אשמח ואזדרז לעשות דבר זה".
אמרתי לו שאינני יכול להבטיח דבר זה, "כי אם אינו מוטל עליך לעשות זאת, ספק גדול הוא אם בכלל רשאי אתה לעשותו".
לא נתתי לו את הסכמתי בשום אופן.

מקור: שו"ת "מקדשי השם", הרב צבי הירש מייזליש, שיקגו, תשט"ו, חלק א, שער מחמדים, סימן ד.



שו"ת בנושא סיכון עצמי כדי להציל בני ישיבה שבויים מסכנה ודאית


מקום וזמן: קובנה, סיון תש"א (1941)

רקע: עם כניסתם של הגרמנים לליטא, החלה מסכת רדיפות אכזרית כלפי יהודים.
בין השאר נערך מצוד אחר יהודים ברחובה של עיר, ואחרים נחטפו מבתיהם.
החטופים נשלחו לפורט ה- 7, שם נחרץ גורלם.
בין החטופים היה מספר רב של בני ישיבות.
הליטאים המקומיים שיתפו פעולה עם הגרמנים, וקיבלו מהם סמכות וגיבוי לפעולותיהם.
הרב אשרי נתבקש על ידי הרב אברהם גרודז'ינסקי, מנהלה הרוחני של ישיבת סלובודקה, לפנות לרב דוד איצקוביץ, מזכיר אגודת הרבנים, שהייתה לו היכרות מוקדמת עם הליטאים, ולבקש ממנו לנסות לשחרר את בני הישיבה השבויים. הפנייה לליטאים הייתה כרוכה בסכנת נפשות.

שאלה: האם מותר היה לרב איצקוביץ ללכת לליטאים ולסכן את עצמו למען שחרורם של בני הישיבה?

תשובה: מותר.
…"מצד הדין אין לחייב את ר' דוד הנ"ל שיסכן עצמו בשביל הצלת בני הישיבה… אבל אם בעל נפש הוא ורוחו נדבה לסכן עצמו מספק עבור הצלתם בודאי שאין למונעו מזה… ובפרט לפי מה שהעלה בערוך השולחן שהבאנו את דבריו לעיל, שיש לשקול ענין זה בפלס ולא לשמור את עצמו יותר מדי כדי לקיים בעצמו מה שאמרו רבותינו ז"ל 'כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא', ועל אחת כמה וכמה בנידון דידן שעיקר קיום התורה תלוי בבני הישיבה ההוגים בה וממיתים את עצמם עליה… בודאי שהחובה מוטלת על כל אחד ואחד ששאר רוח בו לעשות כל מה שהוא יכול להצלת בני הישיבה כדי שנר ה' - נר התורה לא יכבה, ולהפר על ידי כך את מחשבתם הרעה שהם חורשים לפרוש יד על כל מחמדי ישראל - מחמדי התורה, ולהשכיח את זכרה מקרב העולם.
ואכן ר' דוד הנ"ל, שמע והאזין לבקשתי… והצליח בהשתדלותו."

המקור: שו"ת "ממעמקים", הרב אפרים אשרי, חלק ב סימן א.



שו"ת בנושא הצלת ילדים ע"י מסירתם לנכרים

מקום וזמן: גטו קובנה - ניסן תש"ד (1944)

רקע: לאחר שנפוצה שמועה בדבר "אקציית ילדים" ניסו ההורים האומללים לטכס עצה כיצד למלט את ילדיהם מרוע הגזירה.
היו מספר אופני הצלה באמצעות נכרים, אחד מהם היה מסתור בבית נכרים. מסירת הילדים בתקווה שיושבו לחיק הוריהם בתום המלחמה.

שאלה: האם מותר להורים למסור את ילדיהם למכיריהם הנכרים כדי שיחביאום עד לאחר המלחמה, ואז יחזירום להוריהם היהודיים אם יהיו בחיים; האם הספק, שמא יטמעו בין הגויים, דוחה את הוודאי, סכנת נפשות?

תשובה: הרב פסק שמותר למסור את הילדים לנכרים שההורים מכירים, על סמך הבטחה ומתוך תקוה שהם ישיבו אותם להוריהם לכשיעבור זעם.
מכיוון שהילדים באותה עת היו בסכנת נפשות ודאית, והחשש להתנצרות ולטמיעה מוחלטת היה בספק, אי לכך "אין ספק מוציא מידי ודאי".
אך אם לא יישארו ההורים לפליטה - כלל נקוט בידינו שאין לך ישראל שאין לו גואלים.

המקור: "ממעמקים", הרב אפרים אשרי, חלק ה שאלה ט.



שו"ת בנושא מצוות קידוש השם בקטנים

רקע: התעוררה בעיה בנושא הצלה בגטו קובנה, האם מותר למסור ילדים יהודיים לנכרים כאשר יש חשש לדתם?
לגבי מבוגרים זהו מצב של "קידוש השם".
בתוך הדיון ההלכתי עלתה השאלה הבאה:

שאלה: האם חלה גם על "קטנים" מצוות "קידוש השם"?

תשובה: אף על פי שעל קטנים עצמם אין החיוב של מצוות קידוש השם, מכל מקום אסור לגדולים למסור אותם לעכו"ם... מפני שגם הקטנים הם בכלל החפצא של קידוש השם". לכן במצב שהעברת הילדים על דתם היא ודאית - אסור להורים למסור אותם לנכרים, אפילו אם קיים חשש לחייהם אם לא יימסרו, כי מצוות קידוש השם ניתנת להיעשות גם בילדים. אולם במקרים בהם הילדים היו נתונים בסכנת נפשות, ויחד עם זאת לא הייתה ודאות שיעברו על דתם, והיה סיכוי שישובו להוריהם בתום המלחמה - התיר הרב למסרם לנכרים.

מקור: הרב אפרים אשרי, "ממעמקים", חלק ה סימן ט.

הרב משה חיים לאו, רבה של פיוטרקוב, התייחס לשאלה זו. לדעתו, גם על הקטנים חלה חובת מצוות קידוש השם, כי עיקרה של מצוות "ונקדשתי" היא התוצאה שיתקדש שמו יתברך, ולכן החיוב הוא גם על קטנים, אף שאין בהם עדיין דעת להתכוון.

מקור: מתוך "מוריה", שבט תשמ"ח, עפ"י דפים שנותרו מספר בנושא קידוש השם שנכתב על ידי הרב משה חיים לאו ערב המלחמה, ולא עלה בידו להדפיסו.



שו"ת בנושא הכנת רשימות יהודים לשילוחים

השאלה הופנתה לרב יהושע משה אהרונסון, רבה של סאניק, על ידי ראשי היודנראט במחנה קונין.

מקום: מחנה קונין, שנת תש"ב.

רקע: בקיץ תש"ב, מחודש סיוון (יולי 1942) ואילך, התקיימו שילוחים (אקציות) מקונין למחנה ההשמדה חלמנו. יחד עם הגירושים הוטלה הגזירה הקשה על ראשי המחנה, והיא בחירת והכנת רשימת יהודים למשלוח.
בתקופה זו יצא צו מטעם הגרמנים להמציא להם רשימה שתכלול 1,600 שמות. מפקד המחנה טען שהיעד הוא מחנה אחר (ענין המשרפות לא היה עדיין ברור). עקב מצבם הפיזי הקשה של הנרדפים נרשמו רבים מיזמתם לנסיעה, וכן נכללו בה חלשים וזקנים שבין כך ובין כך לא היו מסוגלים לעבוד.
בין כה וכה חטפו אנשי הגסטאפו את הנרשמים, ואחר כך התברר שהם גם החתימו רופא המאשר כביכול כי הנשלחים היו חשוכי מרפא, עובדה שחשפה את התרמית ואת כוונותיהם האמיתיות של הנאצים.
מיד אחרי יציאתם של המגורשים הראשונים התברר שיעד רובם ככולם הוא כבשני האש. ידוע היה גם, שאם לא תוגשנה הרשימות במלואן, היינו מספר אנשים שתאם את התכתיב הנאצי במדויק, "ייהרגו כולם או יקחו כפל כפליים מכל הבא לידם".

שאלה: האם מותר להגיש לגרמנים רשימות אנשים לשילוח.

תשובה: "יהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל" (רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה). "מאז קיבלו על עצמם ראשי היהודים במחננו שלא ליתן שום רשימה, רק הם יקחו מעצמם".

מקור:
הרב יהושע משה אהרונסון, "עלי מרורות", בני ברק, תשנ"ג, עמ' 247



שו"ת בנושא צום ביום הכיפורים לחולים.

זמן ומקום: קובנה, ערב יום הכיפורים תש"ב.

שאלה לרב אפרים אשרי .

רקע: בבית החולים בגטו קובנה היו מאושפזים חולים רבים שמצבם היה חמור, ונשקפה סכנה לחייהם. למרות בריאותם הלקויה, והעובדה שהתזונה בגטו הייתה דלה ביותר ולא סיפקה את הצרכים המינימליים של הבריאים, קל וחומר של החולים, ביקשו יהודים אלו להצטרף לכלל ישראל ולהתענות ביום הקדוש. היה חשש שכמות האוכל הזעומה אשר תינתן לאחר הצום לא תוכל לספק את מחסורם, מה גם שנזק רב ייגרם להם מעצם הצום ומחלתם תחמיר. על אף חוות הדעת הרפואית של ד"ר זאכרין, עמדו חולים אלו על דעתם להתענות ביום הכיפורים, כשהם מביעים את ביטחונם בקב"ה שיסייע בידם לעמוד בנטל הצום.

שאלה: האם מותר היה על פי ההלכה לאסור עליהם לצום ביום הכיפורים ?

תשובה: הרב אסר עליהם לצום מכיוון שבעטיה של מחלתם וחולשת גופם עלול הצום לדרדר אותם לסכנה ודאית. הרב הסביר להם את חומרת האיסור, והדגיש כי התורה ציוותה לנו "וחי בהם", ולא "שימות בהם".

מקור: הרב אפרים אשרי, שו"ת "ממעמקים", חלק ה סימן ד.



שו"ת בנושא בריחה ממחנה עבודה

שאלה לאדמו"ר מראדושיץ, על ידי אברהם יחיאל מיכל גז'במכר.

הרקע: במחנה סקרז'יסקו, שהיה מחנה עבודות כפייה, עבדו יהודים במפעלי הנשק של קונצרן "האסאג" הגרמני. רבים מן האסירים כינו אותו בשם "מחנה מוות" או "מחנה רצח", בשל התנאים המחפירים, ההתעללות האכזרית והרציחות שהשתוללו במקום. עם הגיעו למחנה סקרז'יסקו החליט השואל, אברהם גז'במכר, לעשות כל אשר ביכולתו כדי למלט את נפשו, משום שצפה כי סיכויי ההישרדות במקום אפסיים. בעטיים של התנאים הסניטריים חלה השואל בטיפוס, אושפז בבית חולים ויצא משם תשוש וללא כוחות, עובדה שחיזקה את החלטתו לברוח.
מששמע שהרבי מראדושיץ הגיע לסקרז'יסקו, החליט לשאול את האדמו"ר לגבי תכניתו להימלט מן המקום.

שאלה: על אף שאני מודע לסכנה שהבריחה טומנת בחובה, תחושת לבי היא שעלי להימלט. האם הרבי נותן לי את ברכתו ואת הסכמתו?

תשובה: אם אינך חש פחד, פעל כפי נטיית לבך.

שאלה: הזמן המתאים לביצוע הבריחה הוא ליל שבת. המותר לי לחלל שבת?

תשובה: כדי להציל את חייך מהסכנה מותר לך לעשות את כל הנדרש, אפילו בשבת.

הרבי איחל לשואל הצלחה, והמליץ לו לשנן בזיכרונו את המילה "חי".

השואל שניצל מספר כי ברכתו של הרבי ליוותה אותו בכל הסכנות שעמד בהן עד תום המלחמה.

מקור: יחיאל גרנטשטיין, "הוד וגבורה",
ירושלים, תשמ"ז, עמ' 126 – 128.



שו"ת בנושא מסירת ילדים לבתי נכרים

השאלה הופנתה לרב יקותיאל יהודה הלברשטם – האדמו"ר מקלויזנבורג

זמן: ניסן תש"ד (אפריל 1944).

מקום: קלויזנבורג.

הרקע: לאחר כיבוש הונגריה על ידי הגרמנים נכלאו יהודי קלויזנבורג בחודש מאי 1944 בגטו לתקופה קצרה, בטרם גורשו ברובם לאושוויץ. ערב יציאתם לגטו סיפר אחד היהודים מדרי העיר לרבי מקלויזנבורג כי שכנו הנוצרי הציע לו לקחת תחת חסותו את שלוש בנותיו עד יעבור זעם. היהודי הביע את חששותיו מפני העתיד – שילוח למקום ממנו לא ישוב, ופחדו גבר עליו שמא תטמענה בנותיו בין הגויים. נחרץ היה בדעתו להחזיק בבנותיו ולקחתן אתו בכל אשר יפנה.

שאלה: האם בתנאים אלו מותר היה למסור את הבנות לידי הנכרי?

תשובה: הרבי סבר שיש למסור את הבנות לידי הנוצרי מכיוון שאין ודאות שתמרנה את דתן. הבנות הגיעו לגיל שכבר עמדו על דעתן, ניתן להניח ולקוות שתדבקנה ביהדותן. היהודי שהיה נחוש בדעתו פנה לרבי ואמר: "אציית לכם רבי בכל אשר תאמרו לי חוץ מזה, אי אפשי", לא אוכל למות אם תכרסם בי הדאגה שבנותיי תצאנה לשמד.

מקור: א. סורסקי, "לפיד האש", בני ברק, תשנ"ז, עמ' קנ"ח.



שו"ת בנושא דין קדימה בהצלה

רקע: בספטמבר 1939, לאחר כיבוש פולין ולפי ההסכם לחלוקתה, נכנס הצבא האדום למזרח פולין, והחזיר לליטא העצמאית את וילנה בירתה ההיסטורית, שהייתה בין שתי מלחמות עולם מסופחת לפולין. בין הפליטים הרבים שנמלטו מאימת הכובש הגרמני והתקבצו בוילנה היו כמה אלפי תלמידי ישיבות ורבנים, ולפרק זמן קצר הפך המקום לאי של שקט בתוך אוקיינוס סוער. ביוני 1940 כבשו הרוסים את ליטא, ובעקבות השינויים הפוליטיים גבר הלחץ למען הגירתם של פליטי פולין בליטא. בארצות הברית הוקם על ידי אגודת הרבנים האורתודוקסית "ועד ההצלה" כדי לסייע בהוצאתם של הפליטים. בסתיו 1940 התירו השלטונות הסובייטים את היציאה מתחומי ברית המועצות, בתנאי שבידי המהגרים יהיו אשרות כניסה לארץ יעד כל שהיא ומימון ההוצאות הנלוות. בדרך נסית הושגו אשרות מעבר ליפן ואשרות פיקטיביות לקוראסאו (מושבה הולנדית בקרבת וונצואלה), ומאות פליטים יצאו מזרחה דרך ברית המועצות ליפן.
אולם בעטיה של ההגבלה שהציבה ממשלת יפן על מספר הנכנסים לתחומה, בא הקץ לנתיב הצלה זה. כדי לפתור את הבעיה נעשו נסיונות להעביר את בני הישיבה מיפן לשנחאי, שהייתה אז מושבה בין לאומית, בתקווה שהיפנים יתירו שוב כניסת פליטים וכך יתאפשר להציל יהודים נוספים שנותרו מאחור בליטא. המאמצים התמקדו ברבנים ובבני ישיבות מתוך הכרה בחשיבותו של עולם התורה. כפי שהדבר בא לידי ביטוי על ידי רבנים, בעיתונות ובפרסומים שונים. בירחון הרבני "הפרדס" הופיעה הקריאה:
    "אם לא נחוש בעוד מועד להציל שארית פלטתנו גאוני ומאורי התורה הנמצאים בצרה ומצוקה בליטה (ליטא) הקטנה, אזי לא רק הגאונים והר"מים הנם בסכנה, אלא כל האומה שלנו הנה בסכנה גדולה, ונשאר חלילה בלי יסוד וכוח להמשיך קיומו לעתיד, והמשך שלשלת המסורה, והתורה שהיא חיינו, ובלעדה 'אין אומתנו אומה' ".
בד בבד עם המאמצים להשגת רשיונות נוספים היה צורך בהכרעות קשות. בווילנה היה ציבור גדול של בני ישיבות מפולין ומלבדם תלמידי הישיבות הגדולות מליטא, מספר הפניות היה רב ואי אפשר היה לתת מענה לכולם.

התעוררה שאלה לגבי אופן חלוקת היתרי היציאה. על השאלה ענה הרב קוטלר, ראש ישיבת קלעצק, שהיה החשוב מבין הרבנים אשר שהו כבר אז ביפן. את תשובתו הפנה לרב אשכנזי, ראש העדה האשכנזית בשאנחאי, שביקש להמציא לו רשימת מועמדים לקבלת רשיונות.

שאלה: מי מאנשי הישיבות קודם להצלה, וכיצד יש להרכיב את הרשימה?

תשובה: רשימת המועמדים צריכה להיערך על פי המשנה במסכת הוריות (פרק ג משנה ז-ח):
"האיש קודם לאשה להחיות ולהשיב אבידה, והאשה קודמת לאיש לכסות ולהוציאה מבית השבי. בזמן ששניהם עומדים לקלקלה, האיש קודם לאשה; כהן קודם ללוי, לוי לישראל, ישראל לממזר, ממזר לנתין, ונתין לגר, וגר לעבד משוחרר. אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ".

הרב קוטלר הכין רשימה של מאות תלמידי ישיבות שהיו באותה עת בליטא, והעביר אותה לידי הרבנים במזרח הרחוק בטרם עזב לארצות הברית.



מילה בשעת סכנה.

זמן ומקום: גטו ורשה - חורף תש"ג.

הרקע: בגטו שרר באותה עת משטר אימים אכזרי ומדכא. רבי קלונימוס שפירא - הרבי מפיאסצנה, שהיה גם מוהל מומחה, פנה לר' אברהם הנדל מראשי העסקנים בגטו להצטרף אליו לעריכת ברית מילה.
היה צורך לארגן "צו תנועה" לאחד מבכירי הרופאים מכיוון שהמילה לא הייתה בזמנה, והרב חשש לבצע אותה בתנאים הנתונים מבלי שיהיה רופא נוכח במקום.
ר' אברהם הנדל אירגן מניין, ותוך סכנת נפשות צעדו כולם לבית הרך הנימול שעמד בקצה הגטו.

השאלה: אבי הילד נעדר מן הבית עקב גירושו למחנה עינויים במחוז לובלין.
בפני האם עמדה הדילמה האם למול את בנה או להימנע מן הצעד הזה, שכן אם לא יהיה מהול יקל עליה להסתירו בין הגויים וכך להצילו.

ההחלטה: האם שדאגה מאוד לגורל בעלה החליטה לא להשאיר את הילד ערל, אלא למול אותו, ובתפילתה ביקשה מרבון העולמים שבזכות מצווה זו יציל ה' את בעלה באשר הוא שם.

מקור: יהושע אייבשיץ, "האשה בשואה", ירושלים, תשמ"ז, חלק א עמ' 59.



פדיון שבויים

הזמן והמקום: גרמניה ואוסטריה, אלול תרצ"ח.

הרקע: הנאצים היו אוסרים יהודים במחנות ריכוז בתואנות מתואנות שונות, ומשחררים אותם רק לאחר שהשיגו תעודות הגירה לארצות אחרות.

השאלה: האם יש להעדיף את אסירי מחנות הריכוז בפעילות למען השגת תעודות ההגירה לארה"ב מפני הסכנה שבה הם נתונים, או שמא מתן עדיפות להם יגרום לנאצים לאסור עוד ועוד יהודים ועל ידי כך להבטיח את יציאתם מגרמניה, ובכך ייכנסו יהודים רבים נוספים לסכנה ממשית.

התשובה: כפי שהשיב הרב נחמן צבי עבי מברוקלין "כי מן הדין מחויבים אנו ומצוה רבה הוא לפדות את השבויים ממחנות האינקוויזיציה של היטלר... האם יש סכנת נפשות גדולה מזו? הלא מעשים בכל יום שהנאצים הורגים ושורפים את הקורבנות שלהם ואחר כך שולחים את אפרם בבקבוקים למשפחותיהם".

מקור: [הפרדס, שנה יב (אוגוסט–ספטמבר 1938), חוברת ו]"

© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016