זכור - אמונה בימי השואה

הניצולים ואנחנו

בנתיבות החינוך

<< חזרה לבנתיבות החינוך

קורות בית יעקב בגיטו קובנה

הרב אשרי אפרים
ברקאי, סיון תש"ח

על חיי הרוח של כלואי גיטו קובנו אפשר לחבר ספר שלם . במסכת התקופה האיומה ההיא, ארוג קו אור אחד ,קו שעבר כתקות חוט השני בחייהם של אסיר העוני וצלמות, והיא הפעילות הרוחנית של כלואי הגיטו שנסכה נטפי זוהר של הוד והדר לתוך קובעת מרירות החיים בגיטו.
רואה אני חובה לעצמי לספר כאן על הפעילות של "בית יעקב" בגיטו קובנו שבראשה עמדה העסקנית הידועה של "בית יעקב" גברת אלה שמואלביץ, למען ידעו דורות. יבואו על עושר החיים הרוחניים של עמינו בתקופת הרת אימים זו של צרה ושביה עוני ומצוקה, כשכלואי הגיטו התהלכו כצללים, כמתים חיים מפחד היום ומדאגת המחר, ואכן רגילים היו הכלואים לכנות את עצמם "מתים בחופשה", ואף על פי כן היתה שם נקודת אור אחת שהאירה בזוהר של אור יקרות בתוך אפלת החושך.
נקודת האור הזאת היו ילדינו. יפים וברים כחמה היו ילדי הגיטו, למראה פניהם הענוגות שקרנו חן ועודן ועוררו אליהם אהבה וחיבה, פחד ורחב הלב, נתמלא על גדותיו רגשי שמחה ואימה. שמחה על דור צעיר זה האיתן ברוחו הנאמן למסורת אבותיו ובלבו פועמים אמונה ובטחון שנצח ישראל לא ישקר, ושכשחר עוד יבקע אורו שיקרא לאסירים דרור, ואימה שאולי עוד מעט יעלה הכורת על דור צעיר זה ויונף עליו גרזן הכליון והשמד והמשחית הנאצי ינעץ בו את צפרניו הדורסות השותתות דם.
מי יכול לתאר את חדות הזיו והנוגה שהיה נסוך על פניהן המלאות חן של בנות ישראל בשעה שהיו מתאספות בחדרה הצר של אלה שמואלוביץ ברחוב פורמאן מס' 8, לא רחוק מישיבת סלובודקה. שם בחדר זה היתה מרצה לפניהן על עניני אמונה ובטחון ועל המצוה הגדולה של "קידוש ה'".
"גיבורות עליכן להיות בנותי היקרות", אמרה אלה שמואלוביץ בקול נרגש של אם רחמניה כשדמעות מנצנצות בעיניה, לקבוצת בנות שבאו לשאול אותה: אם ללכת לעבודת הכפיה של הגררמנים או לנסות למצוא להן מפלט ומחבוא במקום סתר.
וזכורני שגב' שמואלוביץ סיפרה לי מה שמסרה לה גב' רבקה שטינבך-צירט, שמיד בשבת הראשונה לאחר שהגרמנים עשו הסגר על הגיטו ונעלו את שעריו כדי לבודד את הכלואים מן העולם שמחוץ לגיטו, באה אליה צעירה אחת מחברות "בית יעקב" וגילתה לה סוד כמוס ונפשה בשאלתה, היות שאחד מהנוצרים הציעה לה את שרותו ואת נכונותו לעזור לה להחבא בין הגויים, האם עליה לקבל את הצעתו ולהציל א עצמה על ידי כך ממות בטוח ומרדת שאולה בדמי ימיה כשהיא תוססת חיים ורצון לחיות..
מובן מאליו שקשה היה לה לגברת שטינבך-צירט להשיא לה עצה ולהכריע בשאלת נפשות, היא אמרה לה לכן לבוא בעוד ימים מספר אליה ואז תאמר לה איך שדעתה נוטה.
וגב' שטינבך-צירט מספרת ששבת משוש שבתה ונהפך לה לאבל, כי מרה עליה נפשה ודאבה לבה על צעירה אומללה זו המחפשת מפלט מחבלי מות וממצרי שאול, היא נתהפכה על משכבה בלילה והשינה נדדה מעיניה בחשבה על גורלן של בנות ישראל הכשרות ועל הסכנות האורבות להן בין הגויים, והנה כשבאשמורת הבוקר כשסוף כל סוף עיניה נאחזו בחבלי תנומה, היא רואה בחלומה שאחיה הרב ר' מאיר שטינבך ז"ל שנספה במות קדושים על קידשו השם, - בא אליה, ופניו מאירות בזוהר רקיע מסנוור עינים, והוא אמר לה: "תדעי לך אחותי, שמלאכי מעלה שרפים ואופנים וחיות הקודש אינם זוכים להיכנס למחיצתנו – מחיצת קדושים שמסרו נפשם על קידוש השם..."
וכשהצעירה באה אליה למחרת לשמוע את חוות דעתה על שאלתה, גב' שטינבך-צירט סיפרה לה את דבר החלום הזה. לשמע הדברים הללו נפלה הצעירה על צוארה כשהיא מתייפחת בבכי ואמרה לה: "רבקה יקירתי לא אעזוב את אחי ואחיותי הנשארים בגיטו,אינני יוצאת אינני יוצאת...
חברות בית יעקב קבלו לתוך חבורתן צעירות רבות שהוריהן נספו וכל משפחתן נאבדה, והן נשארו בודדות וגלמודות בעולם, חברות בית יעקב דאגו לכך שהצעירות הללו ימצאו תמיד באווירה ידידותית וירגישו כאילו יש להן אחיות – חברות בית יעקב- נפשות קרובות קרבת גוף ונפש. ובאופן זה הצליחו חברות בית יעקב להציל מספר רב של צעירות מדיכאון וייאוש ולטפח בהן רוח של אמונה ובטחון ולהפיח בן כוח של גבורה ועוז לשאת את הסבל הקשה של חיי הגיטו.
את עבודתה הפוריה והחשובה בין בנות ישראל המשיכה גב' אלה שמואלוביץ ללא הפסק עד אותו יום מר ונמהר, יום ערב שבת של שבת שובה שנת תש"ב.
ביום ה-26 לספטמבר הקיפה המשטרה הגרמנית בעזרתו של הצבא הליטאי את חלק העיר העתיקה שבגיטו, את הרחובות שבסביבות ישיבת סלובודקה וה"קלויז" החדש, והוציאה משם כאלף ומאה נפשות יהודים והובילום להכריעם לטבח כתואנה לכך שימשה העלילה כאילו יהודי הגיטו התנקשו בחייו של המפקד הגרמני קוזולובסקי וירו עליו מספר יריות. ובערב שבת אחרי הצהרים שעה שהיהודים התכוננו לקבל את פני השבת – שבת שובה, הכינו את "מאכלי הגיטו" העלובים לכבוד שבת, ניקו את בתיהם ושטפו את רצפות חדריהם הצרים שהיו ד' על ד', ורבים כבר החלו לתת בנעימות קולם לומר בזמרה שיר השירים, באותה שעה התפרצו בפתאומיות הגרמנים לתוך הגיטו ובקולות זעקות שאגה של חיות טרף שהתערבו עם זמרת "שיר השירים" של היהודים, הם קראו ליהודים לצאת מיד מן הבתים החוצה כי אחרת את נפשם הם קובעים.
תחת מטר של מהלומות ומכות הוצאו היהודי מתוך בתיהם מבלי שתינתן להם האפשרות להצטייד עם בגדים וצידה, רבים מהם גורשו כמעט ערומים מבלי שיספיקו להתלבש ובפרט הזקנים והחולים הילדים והעוללים.
בין המגורשים הללו היתה גם אלה שמואלוביץ ומשפחתה. היא הצליחה להוציא איתה מתוך ביתה את הפמוטות עם נרות השבת שהכינה לברך עליהן לכבוד שבת. בתוקף היא החזיקה את הפמוטות עם הנרות, ידיה שתתו דם מהמכות שהגרמנים הרביצו בהן כדי להפילן מידיה, אולם עוז רוחה עמד לה, היא לא הרפתה את ידיה מנרות השבת נרות הקודש, היא נצחה את קלגסי הגרמנים...
וכשהשמש החלה לשקוע בפאתי מערב ושבת קודש, שבת מלכתא הופיעה שהיתה מאז ומתמיד מביאה ליהודים מנוחה ושמחה, כונסו המגורשים הללו אל מגרש שממנו הובילה דרך אחת, דרך ייסורים ומות, אל המבצר התשיעי הידוע לשמצה, בו היו רבי הטבחים הגרמנים עושים את מלאכתם, מלאכת השמד וההרג.
שם במגרש ההוא הזכירה אלה שמואלוביץ את אחיה היהודים שהוטל עליהם בעוד רגעים מספר למות מות קדושים בידי הנאצים שואפי הדם, - ששבת היום ושעליהם מוטל לפני שהם הולכים לקדש את השם לקדש את השבת... היא הדליקה את נרות הקודש – נרות השבת, ברכה עליה מתוך רחשת תפילה לאלוקי מרום שיקבל תחת כנפי השכינה את נשמות הקדושים הללו שבעצם קדושת השבת יקדשו את שמו יתברך במותם מות קדושים, ובתוכן גם את נשמות בנות ישראל הכשרות, בנותיה, חברות בית יעקב האזורות אומץ של גבורה גם הן למסור את נפשן על קידשו השם. ובערוב היום כשהשמש שקעה צעדו הקדושים הללו למבצר התשיעי לקול ישרת "לכה דודי" לקראת המות... וביניהם גם אלה שמואלוביץ עם קבוצת חבורת בית יעקב, יהי זכרם ברוך וה' ינקום את דמם הטהור.
חברות בית יעקב שנשארו בחיים בגיטו המשיכו את פעילותן הקדושה גם לאחר מותה של אלה שמואלוביץ, מתוך מסירות נפש היו נוהגות להתאסף בחדרה הצר של גברת רבקה שטינבך-צירט שהיה בבית פרידמאן ברחוב אירוגולאס, מדי שבת בשבתו היו שומעות הרצאות מפיו שח הרב הגאון הצדיק ר' מרדכי פוגרומאנסקי זצ"ל ומפיו של כותב הטורים הללו, מספר החברות שהיו באות להרצאות הללו היה הולך ומתרבה, רבות היו הבנות שאור התורה חדר לתוך הכרתן היו צמאות לאמת ה'... ההן למדו דינים ורכשו ידיעות מקיפות בכל מה שמוטל על בת ישראל כשרה לדעת, הן עסקו בעבודה סוציאלית של הושטת עזרה לחולים ורעבים.
פעילות זו של חברות בית יעקב נמשכה על הזמן עד שעת חיסול גיטו קובנו ביום י"ח בתמוז שנת תש"ד.
וכך הופץ על ידי בנות ישראל אור התורה בימי קדרות של עלטת אפלת החושך של החיים היהודיים בגיטו של קובנו.




© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016