זכור - אמונה בימי השואה

הניצולים ואנחנו

בנתיבות החינוך

<< חזרה לבנתיבות החינוך

רשת החינוך הדתית "יבנה" בליטא

הדסה קליינמן


הרקע לייסוד רשת החינוך "יבנה"

מימי רבן יוחנן בן זכאי ועד היום מהווה השם "יבנה" סמל למסירות לקודשי עם ישראל, לאותה הצלה מועטת שיש לשאוף אליה אף שאין תנאים לאומיים אידיאליים לקיומה. כבימים ההם כן הוא בימינו אנו, לכן אין זה מקרי שזה שמה של רשת חינוכית דתית ענפה שפעלה בליטא העצמאית בין שתי מלחמות העולם והייתה קרש להצלה לא מועטת כי אם מרובה.

תנועות אידאולוגיות אינן צומחות בחלל ריק. הרעיונות הנשגבים ביותר הם תגובה למציאות מסוימת. תנועת "יבנה" קמה על הרקע המידי של האוטונומיה היהודית שקמה בליטא עם חתימת חוזה ורסאי, אך יש לראותה גם על רקע רחב יותר, והוא האתגר שניצב בפני היהדות המסורתית מתקופת ההשכלה ואילך. תגובת היהדות הדתית לכך לא הייתה אחידה. היו שנתפסו להשכלה ועזבו את הכתלים ואת אווירת בית המדרש והעיירה היהודית. בקצה השני היו כאלה שהתבצרו עוד יותר מאחורי חומות החדר והישיבה. בין שני קצוות אלה קמו תגובות דתיות שונות במזרח ובמערב. המכנה המשותף לכולן היה נאמנות לקודשי עם ישראל תוך עירנות למצב הדור ולצורכי השעה, אולם היו הבדלים במסקנותיהם באשר לתרופה המתאימה למחלה. אחת התשובות הייתה זו של הרב שמשון רפאל הירש בגרמניה, זו של תורה עם דרך ארץ. שנייה הייתה זו של ה"חדר" המתוקן במזרח. הוא הכניס מודרניזציה מסוימת בשיטות החינוך בחדר, אך השאיר את עצם מסגרת החדר על תִלה. תשובה שלישית, זו שניתנה על ידי היהדות הדתית בליטא בין שתי מלחמות העולם, הייתה זו של הרשת החינוכית "יבנה".

ככתוב לעיל, "יבנה" קמה כאחת התגובות לאתגר הכללי שעמד בפני היהדות הדתית בעת החדשה. אולם היה גם רקע מידי, זה של מדינת ליטא העצמאית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. אותה תופעה תחילתה עם חתימת חוזה ורסאי וסופה בשני שלבים: הראשון ב- 1940, עם פלישת צבאות הסובייטים, והשני ב- 1941, עם פלישת צבאות הנאצים. עד למלחמת העולם הראשונה הייתה ליטא חלק מרוסיה הצארית. במאי 1915 גורשו רבים מיהודי ליטא (אך לא כולם) על ידי ממשלת הצאר לרחבי רוסיה הדרומית. עם תום המלחמה חזרו היהודים מרוסיה, שהפכה בינתיים למדינה קומוניסטית, לליטא, שהפכה בינתיים למדינה עצמאית. אולם הם לא חזרו לאותה ליטא שהכירו קודם; המדינה החדשה הייתה קטנה מזו שהייתה תחת שלטון הצארים. ליטא היהודית מצאה את עצמה חצויה, חלקה במדינה הליטאית החדשה, חלקה (למשל וילנה) בפולין, חלקה בברית המועצות וחלקה בלטביה. כל זה לא היה חדש לעם ישראל הרגיל להשלכות השליליות על היהודים של ההתרחשויות בעולם המדיני הלא יהודי. מה שכן היה חדש הפעם הוא העובדה שהייתה תוצאה חיובית מיוחדת במינה עבור יהודי ליטא בעקבות מלחמת העולם הראשונה. ליטא העצמאית הייתה חייבת את עצם קיומה לבנות הברית המנצחות. אלה לחצו על המדינה החדשה להתחשב בזכויות הלאומיות של המיעוטים, אשר ביניהם היה המיעוט היהודי, וכך נולדה התופעה המיוחדת של אוטונומיה לאומית רחבה. ניתנו ליהודים זכויות בתחומי המעמד האזרחי והלאומי, עם מיניסטר לענייני היהודים, עם "נציונאל ראט" יהודי (ועד הארץ), עם ועדי קהילות נבחרים ועם רשת בתי ספר יהודיים, הכול בחסות הממשלה. סעיפי הזכויות הוכנסו לחוקה הליטאית הרשמית ואושרו פומבית בהכרזת הממשלה הליטאית לפני חבר הלאומים. אולם הכרזות לחוד ומעשים לחוד. צירוף הסתת השלטונות לאווירה האנטישמית ברחוב גרם לירידה באוטונומיה המדינית עד שזו חוסלה סופית כתוצאה מהפיכה פאשיסטית ב- 1926.

נקודת האור במצב עגום זה הייתה האוטונומיה הקהילתית-דתית-תרבותית. זו נשארה על כנה לאורך כל התקופה שבין שתי מלחמות העולם והתבטלה רק עם חיסולה של יהדות ליטא, ראשית ב- 1940, עם הפלישה הקומוניסטית, וסופית ב- 1941, עם הכיבוש הנאצי. בשנות קיומה של האוטונומיה הפנימית זכו יהודי ליטא לחיי קהילה מאורגנים ותוססים אשר יכולים להוות מקור להערצה מצד היהודים באשר הם שם.
עיון בספרות המקורית של הקהילות חושף מגוון של מכתבים, כרוזים, דיווחים על ישיבות של ועדי קהילות, קטעי עיתונות יהודית ועוד. החומר משקף קהילות תוססות, פעילות, עירניות לאתגר העצום שבפניהן עם כינון האוטונומיה היהודית. בין הנושאים הרבים המשתקפים במקורות תופס החינוך על גווניו מקום מרכזי ביותר. היו שלוש רשתות חינוך שהיו כפופות לוועד האוטונומיה היהודית, והרי הן לפי גודלן:
"תרבות" – חילוני, ציוני, שפת ההוראה עברית.
"יבנה" – דתי, ציוני, שפת ההוראה עברית.
"קולטור ליגה" – חילוני, אנטי ציוני, שפת ההוראה אידיש.

נוסף לשני פרקי הרקע שתוארו לעיל – הראשון של האתגר הרחב של חינוך יהודי-דתי בעת החדשה והשני של התופעה הייחודית של האוטונומיה היהודית בליטא העצמאית – היה גורם שלישי, ספציפי יותר – תנועת "צעירי ישראל". ארגון זה נוסד בווילנה בידי בני ישיבה אשר שמו להם למטרה להקים דור חדש של מחנכים בישראל, אשר על ידי הכשרתם המיוחדת יהיו ראויים להפיץ את רוח התורה והיהדות. בעקבות הנסיבות ההיסטוריות, ניתוק וילנה ממדינת ליטא העצמאית, עברה הסתדרות "צעירי ישראל" מווילנה לקובנה, עיר הבירה החדשה של ליטא. בשנת תרע"ט (1919) התקיימה בקובנה הוועידה הארצית הראשונה של "צעירי ישראל" בליטא, ומכאן ואילך ניכרת עיקר פעילותה. רבים היו השטחים שעסקה בהם, אך בראש ובראשונה היה זה שדה החינוך, הדאגה לדור הצעיר. לאור זאת טבעי הדבר שאנשי "צעירי ישראל" הם אלה שייסדו את רשת "יבנה" והיו פעילים בה מראשיתה ועד סופה.

בהבינם את חשיבות העיתונות בעולם המודרני הוציאו לאור שני כתבי עת – "דער אידישער לעבן", הכתוב באידיש והמיועד לקהל הדתי בכללותו, ו"הנאמן", הכתוב בעברית והמיועד לקהל סלקטיבי יותר, בעיקר למחנכי "יבנה", למוריה ולתלמידיה. כבר בפרוספקט נאמרו העקרונות ולפיהם זהו ביטאון בלשון הקודש שמטרתו ללכד את הנאמנים לדבר ה'; חשיבות עליונה תינתן בו לענייני החינוך ובמיוחד לנעשה במרכז "יבנה"; יהיו בו דיווחים על הנעשה בארצנו הקדושה ובארצות פזוריו; תהיה בו תשומת לב מיוחדת לענייני הנוער ובמטרה לשכללו יהיו בו מדורים מגוונים. במאמר המערכת של הגיליון הראשון (כסלו תרפ"ח) זועק עורך "הנאמן" על הירידה הגדולה ברוח בקרב עם ישראל ועל הזלזול בקודשינו. נימה זו אולי אינה חדשה; היא נשמעה ונשמעת רבות בעולם התורני. מה שכן חדש הוא גישתו ומסקנותיו. במקום להתקיף את החילוניים הוא קורא להם "אחינו ואחיותינו עצמנו ובשרנו הם אלה האובדים", ואת האצבע המאשימה הוא מפנה כלפי העולם החרדי שאותו הוא מייצג על כך שלא נרתם כראוי לתת תשובה הולמת לחילון הגובר בקרב הנוער היהודי. המסקנה המתבקשת היא ברורה – צריך לפעול בשדה החינוך. פעילות זו משתקפת בגיליון אחרי גיליון של "הנאמן". מעל דפיו נכתבו דברי מחשבה רבים על הדרך הנכונה שבה יש להתמודד עם אתגרי היהדות הנאמנה בליטא ומחוצה לה. "הנאמן" אף זכה שדברי רבנים גדולים בעלי שם יופיעו בשורותיו וביניהם ה"חפץ חיים", הרב יצחק אלחנן ספקטור, הרב אברהם אליהו קפלן, הרב יצחק הוטנר ועוד. מעל דפיו משתקפים עקרונות "צעירי ישראל" והרהוריה. בראש כל גיליון מופיעה הכותרת "המטרה: לכנס את כל הנאמנים לה' ". "כל הנאמנים לה' " פירושו ללא הגבלת השתייכות למפלגה זו או אחרת. ואמנם, "צעירי ישראל" הייתה בראשית דרכה באופן עקרוני על-מפלגתית, תנועת ביניים המאחדת בשורותיה את יהדות "המזרחי" ו"אגודת ישראל" גם יחד.
עיקרון זה של אחדות היהדות הדתית הועבר גם לרשת "יבנה" והשפיע לא מעט על אופי בתי ספר אלה. אולם, עם הזמן חל שינוי הדרגתי. תנועת "צעירי ישראל" אימצה את הנטייה הטבעית שלה ובשנת תרצ"ב (1932) הצטרפה רשמית ל"אגודת ישראל". עם כל זאת היא נשארה נאמנה לקו היסודי שלה, של הזדהות עקרונית עם כל מי שנאמן לקודשי עם ישראל ורוצה לפעול פעילות של ממש כדי להגביר את רוח היהדות בליטא. ואמנם, רוח זו של איחוד המחנה התורני למען חינוך הנוער שררה לא רק ב"צעירי ישראל" אלא עברה ממנה לבת טיפוחה, רשת החינוך "יבנה", כל ימי קיומה.

"יבנה" – היקפה, תכניות הלימודים בה, החידוש שבה והאישים בשורותיה

כאמור, רשת "יבנה" הייתה בבת עינה של הסתדרות "צעירי ישראל". אנשיה הגו את הרעיון, נתנו לתנועה את הגיבוי המעשי וליוו אותה בעידוד ובתמיכה עד לסגירתה המעציבה ב-1940. כזכור היה מדובר בבחורי ישיבה לכל דבר, אך מסוג חדש, כאלה אשר חרתו על דגלם הזדהות עם תנועת חיבת ציון וארץ ישראל המתחדשת, עם הלשון העברית ועם עַם ישראל באשר הוא שם. הצד המעשי התחיל עם הוועידה הארצית הראשונה של "צעירי ישראל" באלול תרע"ט (1919). אלה היו ראשית ימי האוטונומיה היהודית בליטא. באותה שנה נוסדו בתי הספר הראשונים של "תרבות" ו"קולטור ליגה". התעוררה דרישה בציבור הדתי בליטא לבתי ספר דתיים עבריים, אך הייתה בעיה של מחסור במורים יראי שמים בעלי הכשרה פדגוגית מתאימה ומעוף. התשובה לכך ניתנה בצורת קורסים למורים דתיים מטעם "צעירי ישראל". קורסים אלה כללו מגוון של לימודי קודש (תלמוד, תנ"ך), לימודים הנוגעים לעם ישראל וארץ ישראל (עברית, תולדות ישראל, ידיעת הארץ), לימודים כלליים (מתמטיקה ופיזיקה) והכשרה מקצועית (פסיכולוגיה ופדגוגיה). בין המרצים נמנים אנשים כגון הרב אברהם אליהו קפלן, ר' יצחק שמואלביץ והרב ד"ר יוסף קרליבך, כאלה אשר מייצגים צירוף של העולם התורני הפעיל של ליטא וגרמניה. הקורסים התקיימו במשך שנה אחת בלבד, כי הרי הם היו רק בגדר הכנה לחלום מקיף הרבה יותר. אותו חלום התגשם שנה לאחר מכן, בפסח תר"פ (1920), עם כינון רשת "יבנה". האספה המכוננת הייתה בקובנה, כשרבה של קובנה, הרב אברהם שפירא, היה יושב הראש של האספה. העובדה שמייסדי ופעילי "יבנה" ייצגו את העולם התורני בליטא בכללותו גרמה לכך שהיהדות הדתית בליטא בכללותה שלחה את בניה ובנותיה לבתי ספר אלה, פרט לאלה שעקרונית רצו חינוך חרדי מהסוג הישן. זוהי תופעה מיוחדת במינה לאור ההתפלגות והתחרות בין מסגרות החינוך של "המזרחי" ו"אגודת ישראל", שהיו קיימות בארצות אחרות באותה תקופה ושקיימות עד היום הזה בישראל ובתפוצות. נוסף למתואר לעיל, כלומר להיחלצות אנשי "צעירי ישראל" לאתגרי החינוך של המקום והזמן, היו גם קהילות בליטא שהייתה בהן התארגנות מקומית מטעם הורים מודאגים ממצב החינוך הקיים ויזמו הקמת בית ספר דתי במקום עוד לפני ייסוד רשת "יבנה". קהילת טלז היא דוגמה לכך: בעידודו של ראש ישיבת טלז ואב"ד הקהילה, הרב יוסף לייב בלוך, הוחלט על ייסוד בית ספר דתי לבנות. בבוא העת הוא הצטרף לזרם "יבנה".

משלב הכוונות הטובות וייסוד ארגון "יבנה" היה צורך לעבור לשלב המעשי. ראשי "יבנה", בדומה לראשי ארגון הגג שלהם, "צעירי ישראל", הבינו שללא צוות חינוכי מתאים מבחינה אידאולוגיות והכשרה מקצועית אי אפשר יהיה לחנך את הדור הבא. לאור הנ"ל הם פתחו בקובנה, בשנת תרפ"א (1921), סמינריון למורים מטעם "יבנה" אשר תפס את מקומם של הקורסים למורים מטעם "צעירי ישראל". הסמינריון התקיים בקובנה עד תרפ"ג (1923) והוציא מחזור אחד של מורים. לאור בעיות חינוכיות שהתעוררו בבית המדרש למורים בקובנה פנו לרב יוסף לייב בלוך, אב"ד וראש ישיבת טלז, שיסכים להעמיד את הסמינריון תחת השפעתה הישירה של הישיבה, והסמינריון אמנם הועבר לטלז. תחילה היסס הרב בנידון שמא יגרע הסמינריון מהאווירה ומהלימוד בישיבה, לכן היה מפריש למשימה זו תלמידי ישיבה שלגביהם לא היו תקוות גדולות שיהיו גדולי תורה. אולם עם הזמן, כשהרגיש בצורך הגדול שבוגרי בית המדרש למורים של "יבנה" יטפחו את רוח הישיבה בבתי ספר היסודיים של הרשת, גייס למטרה זו רבים מבני הישיבה הנבחרים. תכנית הלימודים הייתה של ארבע שנות לימוד. התקבלו אליה תלמידים שסיימו ארבע כיתות ראשונות של גימנסיה או שעמדו במבחני כניסה מתאימים. כיוון שרוב התלמידים היו בני ישיבות אשר לימודם עד כה התמקד כמעט באופן בלעדי סביב הגמרא, התקיימה מכינה ליד הסמינריון כדי להכין את התלמידים למבחני הכניסה. הן הסמינריון והן המכינה היו תחת השפעתה הישירה של ישיבת טלז. מנהל הסמינריון בטלז מתרפ"ג עד תרצ"ג (1923–1933), פרט לשנים תרפ"ה–תרפ"ו (1925–1926), היה ד"ר יצחק הולצברג (עציון). בשנת תרצ"ג (1933) עלה ארצה. תכנית הלימודים כללה גמרא, מפי ר"מים ידועים ששימשו גם כמנהלים רוחניים של הסמינריון, תנ"ך, עברית, לימודים כלליים ולימודים מקצועיים-פדגוגיים. בחינות הגמר היו ממשלתיות, ותעודת הגמר הקנתה זכות כניסה לאוניברסיטה יחד עם תעודת הוראה לבתי ספר יסודיים. הסמינריון התקיים בטלז עד סגירת רשת "יבנה" בידי הסובייטים.

אחד מחידושי "יבנה" היה הדאגה לחינוך מתאים לבנות. ואכן, גישה זו השתקפה גם בהכשרת מורות במקביל להכשרת מורים. באותה שנה שסמינריון המורים הועבר מקובנה לטלז (תרפ"ג – 1923) נפתחו בטלז ונוהלו בידי ד"ר עציון קורסים דו-שנתיים למורות. מסיימות הקורסים עמדו בבחינות ממשלתיות וקיבלו תעודות הוראה. כמו כן, בשנים תרפ"ח (1928) ותר"ץ (1930) נפתח ונוהל על ידי ד"ר עציון פדגוגיון חד שנתי למורות "יבנה", מהדורה מצומצמת יותר של הקורסים הדו-שנתיים. תוספת אחרונה לתמונה הייתה בשנת תרח"ץ (1938) כשנפתחה ליד הסמינריון למורים "יבנה" בטלז כיתה למורות. בשנת תרצ"ט (1939) סיימו את לימודיהן בכיתה שלושים ואחת מורות. אמנם מדובר בליטא ולא בגרמניה, אך בהתחשב בעובדה שאלו השנים של ערב השואה ופרוץ מלחמת העולם השנייה היו המסירות, ההשקעה והתוצאות מרשימות ביותר.

כל ההכשרה המתוארת לעיל הייתה בגדר הכנה לעבודה בשטח. רוב הפעילות הזו נעשתה בדמות בתי ספר יסודיים (הנקראים "אתחלתיים" בכרוזי "יבנה" ובדו"חותיה) או תיכוניים (הנקראים "גימנסיות"). התקיימו גם גני ילדים, אם כי בצורה מצומצמת יותר, כנראה לאור העובדה שעדיין לא היה מקובל להוציא ילד מהבית בגיל צעיר. ד"ר עציון כותב שבשנה הראשונה לקיום מרכז "יבנה" (תר"פ – 1920) נפתחו בליטא ארבעים בתי ספר של הרשת, ולקראת השנה שלאחריה הוגשו למרכז "יבנה" דרישות לפתיחת בתי ספר בשמונים מקומות נוספים. כמעט כל בתי הספר האלה היו יסודיים.

כפי שהוזכר לעיל הקים מרכז "יבנה" בתי ספר הן לבנים הן לבנות. בתי הספר היו נפרדים, פרט לבתי ספר בודדים בעיירות קטנות אשר מחמת המספר הקטן של התלמידים שהיו בהן הייתה זו הדרך היחידה לקיים בהן בית ספר דתי. באשר למערכת השעות השבועית בבתי הספר היסודיים, מספר שעות ההוראה היה דומה למדי אצל הבנים והבנות – בין 35–38 שעות לבנים ובין 32–36 שעות לבנות, תופעה מהפכנית בעולם הבת הדתית במזרח אירופה. גם המקצועות הכלליים הנלמדים היו דומים למדי אצל הבנים והבנות (אם כי לא תמיד במספר השעות המוקצבות לכך) והם: עברית, דברי ימי ישראל, דברי ימי העמים, ליטאית, חשבון, גאוגרפיה, טבע, ציור וכתיבה תמה, זמרה ומלאכת יד (יותר שעות לבנות). באשר ללימודי הקודש למדו הן הבנים והן הבנות תפילה ודינים, תורה ונ"ך. הבנים למדו גמרא ובמקביל למדו הבנות אגדה, כשמספר השעות המוקצבות ללימוד הגמרא לבנים גדול בהרבה ממספר השעות המוקצבות ללימוד אגדה לבנות. כמה שעות מלימודי הקודש לבנים ניתנו בשבת. יש להניח שהסיבה לכך הייתה הרצון לחזק את הקשר בין הרב-המורה לתלמיד דווקא בשבת קודש, ובכך להקרין על סדר היום השבתי שלו. לגבי הבנות לא היה סידור כזה, שם נשארה המגמה המסורתית של חיזוק הקשר של הבת עם אמה.

באשר להמשך הלימודים אחרי בתי הספר ה"אתחלתיים" – עבור הבנות היה מסלול "יבנה" מורכב משלוש גימנסיות: בטלז, בקובנה ובפוניבז'. כשם שטלז בלטה בדאגה לחינוך בתי הספר היסודיים ולהכשרת מורים ומורות, כן גם בעניין הגימנסיה הדתית הראשונה לא מקרי הוא שהיא נוסדה בטלז ושהיזמה לכך באה מהמקום, מההורים ומהבנות, בתמיכתו המלאה של ראש ישיבת טלז והאב"ד שלה. מנהלה במשך כמעט כל שנות קיומה היה ד"ר עציון (עד לעלייתו ארצה בשנת תרצ"ג – 1933). מבחינת המקצועות הכלליים עמדה הגימנסיה בכל דרישות הממשלה. במקצועות הקודש למדו דינים, תורה עם רש"י ומשנה. המורים, נוסף לד"ר עציון, באו בעיקר מתוך שורות האקדמאיים הדתיים שבאו מגרמניה ללמוד בישיבת טלז. בעקבות ההצלחה של טלז נוסדה גם בקובנה גימנסיה עברית לבנות "יבנה". השלישית והאחרונה בגימנסיות "יבנה" נוסדה בידי הרב יוסף כהנמן, באותם הימים הרב בפוניבז' שבליטא ולאחר מכן ראש ישיבת פוניבז' בבני ברק. הגימנסיה היחידה לבנים מטעם "יבנה" נוסדה בקובנה בתרפ"ח (1928) ונקראה גם "בית האולפנא האוניברסאלי לתורה ולמדע". במושגים שלנו בישראל היא מזכירה ישיבה תיכונית. נלמדו בה לימודים כלליים לצד לימודי הקודש, אולם היה בה שינוי מסוים: משך הלימודים אצל הבנים היה שנתיים יותר מאשר אצל הבנות כדי להספיק מנה גדושה של לימוד גמרא. אין להתפלא על כך שהייתה רק גימנסיה אחת לבנים ושלוש לבנות, שכן לבנים היה המסלול העיקרי לאחר בית הספר היסודי לימוד בישיבה, ואילו הבנות שהתאימו בכישוריהן לגימנסיה של "יבנה" ושהמצב בביתן אפשר להן זאת כוונו לאותן גימנסיות.

נוסף לרשת בתי הספר של "יבנה" דאג המרכז גם למוסדות עזר לחינוך הדתי, ואלה הם:
  • "מוריה" – ארגון סטודנטים דתיים באוניברסיטת קובנה. לדברי אחד מחבריה שם לו הארגון למטרה ליצור סביבה מתאימה בשביל הסטודנטים הדתיים, ובמקביל לחזק בין האקדמאים העבריים (החילוניים) את רוח היהדות והמסורה.

  • הסתדרות מורי "יבנה" בליטא – מטרתה הייתה בעיקר פדגוגית-דתית, ולא מקצועית-כספית. היא ערכה השתלמויות עבור מורי "יבנה".

  • "ישורון" – קייטנה, בעיקר לתלמידי "יבנה", אך היא הייתה פתוחה גם לתלמידי ישיבות קטנות וגדולות, כלומר כאלה אשר לא למדו במסגרת "יבנה".

  • "החלוץ הדתי" – תנועת נוער. בהתחלה היה זה ארגון בלתי מפלגתי, אך במשך הזמן נהיה "החלוץ האגודאי". תנועה זו הקימה כמה חוות הכשרה לעלייה לארץ ישראל.

  • "חדרים" – באותם החדרים שהוכנסו תחת חסות "יבנה" הונהגו שיטות חינוך מודרניות יותר. אולם יש להבחין בין החדרים, גם אלה שהיו בפיקוח רשת "יבנה", לבין בתי הספר של "יבנה", שהיו בתי ספר תורניים אך לא חדרים.
זו התמונה באשר להיקף פעילות רשת "יבנה", והיא מרשימה בכל קנה מידה. אך מעבר למספרים ולרשימות, מה היה החידוש בזרם זה? נצביע על שלוש נקודות מרכזיות.
הראשונה – הדאגה לחינוך הבנות, הן מבחינה רוחנית הן מבחינה אינטלקטואלית. ראשי "יבנה" הבינו שהבית היהודי של פעם, אשר בו הייתה הבת מחוסנת באופן אוטומטי מהשפעות מבחוץ, בקושי קיים במאה ה- 20 בכלל, ובליטא של תקופת האוטונומיה היהודית בפרט. הם ראו את הניסיון המר של אותם הבתים ששלחו את בניהם לישיבה ואת בנותיהם לגימנסיות עם גויים. המסקנה הייתה ברורה: צריך לייסד מסגרות דתיות לבנות שבהן תקבלנה השקפה דתית כוללת ולימודים ברמה גבוהה.
הנקודה השנייה – השילוב של לימודי קודש עם לימודים כלליים בהשקפה תורנית היה מרכזי בחינוך "יבנה". עובדה זו נכונה לא רק לגבי הבנים, ומערכת השעות הדומה לגבי מקצועות כלליים תעיד על כך. את הביטוי היפה ביותר לנושא זה נתן ד"ר עציון בהרצאתו בוועידת מורי "יבנה" בקובנה, שהתקיימה בחנוכה תרפ"ט. בהיותו איש מדע הוא נתן דוגמאות מעולם הטבע והסביר איך אנו יכולים להקשיב דרכו לשפת האלוקים בעולם ולהגיע לאמונה עמוקה. הנקודה השלישית, מרכזית וחדשנית גם יחד, הייתה הוראת כל המקצועות, קודש וחול כאחד, בעברית. שפת האם של מורי "יבנה" ותלמידיה הייתה אידיש, אך למרות הקשיים נשמר העיקרון. לא במקרה היה הירחון "הנאמן", שופר תנועת "יבנה", על טהרת העברית. הרעיון היה צירוף של עברית כלשון הקודש בתוספת האווירה הציונית והלאומית-יהודית בליטא האוטונומית. בביתם של ר' יצחק ואלה שמואלביץ דיברו רק עברית, ובביתה של גב' שושנה הולצברג (כלת ד"ר עציון) דיברו בשבתות רק עברית. אנשים כגון אלה היו מהמלומדים ומהמחנכים המרכזיים ב"יבנה" והם, ואחרים כמותם, קבעו את דמותה בנושא העברית כמו בנושאים אחרים.

כל תנועה חינוכית-אידאליסטית אינה יכולה להגיע להישגים מרשימים ללא דמויות מקרינות ומסורות. ואכן היו כאלה ב"יבנה", אם מהקשורים אליה ישירות, אם מהמשפיעים ברקע. הרי דוגמאות מייצגות אחדות: ר' יצחק שמואלביץ – החל ב"צעירי ישראל", עבור ל"הנאמן" כעורכו וכלה בפעילותו ב"יבנה", בהיותו בין מייסדיה ומורה ומחנך בה. הוא התחנך בישיבות, ביניהן ישיבת לידא וישיבת סלבודקה. בלידא הושפע מראש הישיבה, הרב יצחק יעקב ריינס, מייסד תנועת "המזרחי", ציוני נלהב ופתוח בדעותיו, שאף הכניס לימודים כלליים לישיבתו. בישיבת סלבודקה הושפע מתנועת המוסר אשר דחפה את אנשיה לפעול לתיקון עצמם והזולת. ר' יצחק שמואלביץ קיבל את הטוב משתי הישיבות גם יחד, והן תרמו רבות לעיצוב דמותו. לעומתו מסמל ד"ר יצחק רפאל הלוי הולצברג (עציון) את הסוג השני של ראשי ומורי "יבנה" – האקדמאי התורני. הוא נולד בקובנה, אך את לימודיו האקדמאיים רכש בפקולטות למתמטיקה וביולוגיה באוניברסיטת חרקוב. בשובו לקובנה נענה לקריאה להירתם לפעילות החינוכית ב"יבנה". ואמנם היה פעיל ביותר, במיוחד בטלז, ערש רוב המסגרות של "יבנה". אחרי עלייתו ארצה היה דמות מרכזית מאוד בחינוך "המזרחי" ואף זכה בפרס ישראל על פועלו בשדה החינוך. שני האישים האלה מייצגים את האב-טיפוס של הדמויות המרכזיות ב"יבנה" – איש הישיבות הפתוח לאתגרי הזמן והמקום והאקדמאי התורני, והאחד משלים את האחר. דמות שלישית אשר הקרינה מאוד ממרחקים, אך לא הייתה מעורבת בעשייה בשטח, הייתה זו של הרב אברהם אליהו קפלן. הוא היה תלמיד חכם מובהק, מראשי "צעירי ישראל", והם ראו בו מורה דרך רוחני. אולם השפעתו על "יבנה" לא הייתה ישירה, כי בשנת תר"פ (1920), כשתנועת "יבנה" הייתה בראשיתה, הוא נענה להזמנת בית המדרש לרבנים מיסודו של הרב עזריאל הילדסהיימר בברלין. הודות להשפעתו הלכו רבים מצעירי החרדים בגרמניה ללמוד תורה בישיבות ליטא. היות שעבר לברלין הוא לא הספיק לפעול בעבודה המעשית של "יבנה", אך הוא שימש בוועדה הפדגוגית שלה גם בהיותו בברלין.

כאלה הם אחדים מהדמויות המרכזיות ב"יבנה". אולם, הרי אחד מהחידושים של "יבנה" היה עיצוב תדמית חדשה לבנות ישראל, תדמית של נשים דתיות-חרדיות ומודרניות גם יחד. לכן, אם בדיוקנות עסקינן, אי אפשר לפסוח על תיאורן של נשים מספר שלמדו ולימדו ב"יבנה". ראשונה היא גב' אלה שמואלביץ, אשתו של ר' יצחק שמואלביץ, אך דמות מיוחדת בזכות עצמה. הייתה גומלת חסדים שאין כמותה, ועדויות רבות לכך. אולם, עם כל הצדקות שבמעשים אלה, הם הרי מאפיינים את הצדקניות של עם ישראל בכל הדורות. המיוחד בה היה שהיא שילבה את מעשי הצדקות של פעם עם עשייה חינוכית ענפה מחוץ לבית, תופעה שלא הייתה מקובלת בעולם החרדי דאז. היא הייתה נואמת בחסד עליון. תחילה למדה ב"יבנה" ואחר כך עסקה רבות בעבודה חינוכית בה ובמסגרות אחרות. לא במקרה הייתה היא יד ימינו של בעלה, הן בבית הן בחוץ. דמות שנייה היא גב' שושנה הולצברג, כלתו של ד"ר עציון. אם כי לא נולדה בטלז, היא התחנכה שם וספגה את אווירתה המיוחדת. היא הייתה במחזור הראשון של בית הספר היסודי של "יבנה" בטלז, וגם במחזור הראשון של הגימנסיה של "יבנה" בטלז. בשלב מסוים עבדה בלשכת הרב בלוך, רבה של טלז, וכך התאפשר לה להכיר את בית הרב ולבחון מקרוב את השפעת הרב בלוך על תנועת "יבנה" בכלל, ועל מוסדותיה בטלז בפרט. מאוחר יותר הייתה מורה ברשת "יבנה" בקובנה. עם עלייתה ארצה המשיכה לעסוק בחינוך דתי לבנות, ואף קיבלה את אות "יקיר החינוך הדתי". הדמות השלישית היא גב' בלומא ליכטנשטיין. היא נולדה והתחנכה בטלז, והייתה תמיד גאה בכך. היא למדה במסגרות שונות של "יבנה", ולאחר מכן עסקה רבות בחינוך דתי בליטא. בין היתר הייתה מורה בגימנסיה של "יבנה", ואף מנהלת בית הספר היסודי של "יבנה" בטבריג. בהגיעה לארה"ב המשיכה את עבודתה החינוכית הברוכה כמורה במשך שנים רבות, עד לעלייתה לישראל. עד יומה האחרון ראתה בחינוך שקיבלה ב"יבנה" השפעה רבה על חייה.

"יבנה" בהשוואה למסגרות חינוך יהודיות אחרות

עם כל ההתרשמות מרשת "יבנה", היא הרי לא פעלה כגורם יחיד בתמונה. היה חינוך יהודי בליטא לפני שקמה האוטונומיה היהודית, וגם באותה תקופה היו מסגרות שונות שהתחרו ביניהן. נוסף לאלה היה הרי חינוך יהודי פעיל באותו זמן מחוץ לגבולות ליטא, באירופה בכלל ובמזרח אירופה בפרט. לאור זאת חשוב לבדוק את מקומה של "יבנה" כחלק מהתמונה.
באשר לחינוך היהודי של ילדי ישראל הבנים לפני מלחמת העולם הראשונה – זה התרכז בחדרים, בתלמודי תורה ובישיבות קטנות וגדולות. לכל חדר היה המלמד שלו, ולא הייתה רשת חינוך מרכזית שקבעה סדרים אחידים לכל החדרים. הלימודים היו לימודי קודש, ללא שילוב עם לימודים כלליים, והתנהלו באידיש. שיטות ההוראה לא היו מודרניות, ולא חלו בהן שינויים משמעותיים למרות האתגרים שניצבו בפניהן עם התפשטות תנועת ההשכלה. עם כל זאת הצליחו לחנך בחדר ובישיבה דורות של יהודים נאמנים כל עוד תאמה סביבתם את סביבת הבית והרחוב של הילד. כל זה נשתנה עם מלחמת העולם הראשונה, כשחלק גדול מיהודי ליטא גורשו לרוסיה, והנותרים בליטא היו נתונים לשלטונו ולהשפעתו של הכובש הגרמני. בכך נתערער מעמדם של החדרים המסורתיים, ו"יבנה" לקחה למעשה את מקומם. בחלק מהמקומות נשארו החדרים במתכונתם הבסיסית, אך "יבנה" לקחה אותם תחת חסותה. בכך הם הפכו להיות תחת פיקוח הנהלה מרכזית, חידוש בעולם החדרים. במקומות אחרים לקחו בתי הספר של "יבנה" את מקומם של החדרים שנעלמו בגלל השינויים שחלו בעקבות מלחמת העולם הראשונה. נוסף לשתי התופעות האלה היו מקומות שבהם נשארו החדרים המסורתיים עומדים על תִלם כמקודם ולא היו קשורים ל"יבנה". באשר לבנות, ההשוואה פשוטה ביותר. לפני מלחמת העולם הראשונה לא היה חינוך דתי מאורגן עבור בנות. במידה שבנות יצאו ללימודים היו אלה מסגרות כלליות ללא חיזוק ביהדות, והתוצאות ידועות. לאור מצב זה פיתחה "יבנה" את החינוך הדתי והכללי של הבנות במקביל לזה של הבנים.

זאת התמונה באשר להשוואה לחינוך הבנים והבנות בליטא שלפני מלחמת העולם הראשונה. בתקופת האוטונומיה השתנה הכול. בתי הספר היהודיים היו בידי מוסדות האוטונומיה היהודית. בפני הורים יהודיים היו אפשרויות מספר בנוגע לחינוך ילדיהם. באשר לחלוקה הסטטיסטית יש הבדל בהערכות על פי המקור הסטטיסטי, אך הנתונים הבסיסיים הם כך:
"תרבות" – 60%–70%, "יבנה" – 25%–30%, "קולטור ליגה" – 5%. כל אלה הן רשתות שהיו קשורות למסגרת החינוכית של האוטונומיה היהודית. אולם יש שני קצוות שאינם מופיעים בהשוואה הזאת. מצד אחד היו ההורים ששלחו את ילדיהם לבתי ספר ליטאיים כלליים, שם התחנכו ללא כל חינוך יהודי פורמלי, אלא אם כן השתתפו בשיעורי יהדות אחרי הלימודים. בקצה השני היו הילדים שהמשיכו ללמוד בחדרים שלא היו קשורים ל"יבנה" אלא לתלמודי תורה וישיבות קטנות. נוסף לכל אלה הייתה מסגרת תורנית נוספת בשם "תפארת בחורים". קהל היעד שלה לא היה התלמידים של "יבנה" כי אם נוער עובד שבא ללימודים ישיבתיים בערב, לאחר יום עבודה. כל אלה אינם מיוצגים בסטטיסטיקה הרשומה לעיל, כך שאחוז הבנים הלומדים בחינוך דתי גבוה מזה המשתקף במספרים.
כפי שאפשר לתאר, הייתה תחרות מסוימת בין "יבנה" ל"תרבות" על רישום תלמידים למסגרתם. "קולטור ליגה" עם מצעה האנטי דתי ואנטי ציוני לא משכה את יהדות ליטא הגאה בשורשיה, קל וחומר באשר לבתי הספר הליטאיים. לא כן המצב באשר ל"תרבות". הקהל הבסיסי של "יבנה" ו"תרבות" היה שונה, דתי מול חילוני, אך היו להם גם קווים דומים – קשר לארץ ישראל, הוראה בעברית וגאווה יהודית עמוקה. היו משפחות שיכלו להימשך לכאן או לכאן, ורשת "תרבות" עשתה מאמץ למשוך אוכלוסייה זו על ידי תוספת בשיעורי יהדות במקום שהייתה דרישה לכך. ואמנם היא הצליחה לפעמים, אך עם חלק קטן בלבד של ההורים הדתיים. ההזדהות הבסיסית של היהדות הדתית בליטא, על גווניה, הייתה עם "יבנה" ולא עם "תרבות". למרות נקודות משותפות מסוימות היה הבסיס שונה, השקפת עולם תורנית מול השקפת עולם חילונית. זוהי התמונה באשר לליטא. כידוע, ליטא היא רק אחת משלוש המדינות הבאלטיות, אך אין כל מקום להשוואה בין ליטא כמרכז יהודי לבין שכנותיה, לטביה ואסטוניה. יהדות ליטא היוותה 7% מהאוכלוסייה הכללית, של לטביה 4.8% ושל אסטוניה 0.4%, אך ההבדל האיכותי גדול בהרבה. בלטביה הייתה אמנם אוטונומיה יהודית, אך מסורת גרמנית-רוסית-לטבית הפריעה להתפתחות תקינה של מוסדות לאומיים יהודיים. התמונה באסטוניה עגומה עוד יותר, הן בכמות הן באיכות. לאור המצב שתואר לעיל, אין כל מקום להשוואה בין מוסדות החינוך היהודיים בכלל, והדתיים בפרט, בליטא, לבין אלה שבשכנותיה הבאלטיות.

בניגוד גמור לתמונה הדלה הזאת ניצבה יהדות פולין דאז על שלושת מיליוני יהודיה, הריכוז הגדול ביותר של יהודים באירופה. אולם בהתחשב בפוטנציאל העצום שהיה שם עבור החינוך המאורגן היו התוצאות מאכזבות. בניגוד לתמונה בליטא, יהודים רבים שלחו את ילדיהם לבתי ספר כלליים, לא יהודיים. באשר לחלוקה הפנימית של בתי הספר היהודיים, בתי הספר הדתיים צעדו בראש (בניגוד למצב בליטא). מאידך גיסא היה פיצול ביהדות הדתית ובמקום מסגרת דתית אחת, כמו "יבנה" בליטא, הייתה חלוקה בהתאם לזו הידועה בעולמנו היום, זו שבין דתיים לחרדיים. ל"אגודת ישראל" היו המוסדות שלה, ול"מזרחי" שלה. בשתי הרשתות היו בתי ספר נפרדים לבנים ולבנות. כפי שצוין בתיאור המצב בליטא, כל בתי הספר שתוארו הם בנוסף לחדרים, לתלמודי התורה ולישיבות, כך שעליונותם המספרית של מוסדות הלימוד הדתיים-חרדיים בפולין הייתה עוד יותר גבוהה מזו שבהשוואה בין בתי הספר. אשר לחילוניים, אמנם גם בפולין הייתה רשת "תרבות" בעלת אופי דומה לזו אשר בליטא, אך כאמור היא הייתה במיעוט יחסית לרשתות החינוך הדתיות. באשר לאידישיסטים, כמו בליטא זה היה גורם קטן בהרבה מהרשתות הדתיות, החרדיות, הלאומיות והציוניות.

בכך אפשר לסכם את נקודת ההשוואה בכל הקשור לרשת "יבנה" – יחסית לחינוך היהודי בליטא לפני הופעתה ובמקביל לה, ויחסית למצב במדינות הסובבות אותה. נשאר עדיין הצורך לערוך הערכה מסכמת באשר לתנועה מיוחדת זו ולהישגיה.

סיכום

לאחר ההתפעלות משיעור קומתם של ראשי "יבנה" ומהישגיהם בתחום החינוך הדתי-חרדי בליטא דאז, באות הסטטיסטיקה וההשוואות ומראות תמונה אחרת לגמרי. מהמספרים עולות שתי מסקנות ברורות: הראשונה היא שלרשת "תרבות" בליטא היו הרבה יותר תלמידים מאשר ל"יבנה", הן במספרים הן באחוזים (והאמת חייבת להיאמר שלפי מקור סטטיסטי אחר הפער גדול עוד יותר). השנייה היא שבהשוואה שבין ליטא לפולין לגבי הילדים שלמדו בבתי הספר היהודיים עולה שאחוז הילדים שלמדו בבתי ספר דתיים היה גבוה בהרבה בפולין. האם המסקנה היא שלמרות המאמצים של המחנכים המסורים של "יבנה" הם בעצם נכשלו? התשובה להערכתי היא "לא" באלף רבתי, אך יש צורך לנמק את הדברים. הסיבה לענ"ד היא ההבדל שבנסיבות. התחרות בליטא הייתה חזקה בהרבה. האוטונומיה היהודית הייתה בעלת אוריינטציה לאומית-ציונית-עברית חזקה. היא שיקפה את המשך תנועת ההשכלה בליטא, שאף היא הביאה בדרך כלל לגאווה לאומית חזקה והרבה פחות להתבוללות כפי שקרה במקומות רבים אחרים. הוכחה לכך היא באחוז הנמוך של ילדים יהודיים שלמדו בבתי ספר ליטאיים לעומת אחוז הילדים היהודיים שלמדו בבתי ספר פולניים. לאור סכנת ההתבוללות בחרה יהדות פולין, שהייתה מטבעה מסתגרת יותר, בדרך של התבצרות פנימית. בתחרות שבין מוסדות "אגודת ישראל" לאלה של "המזרחי" הייתה ידם של החרדים על העליונה. בליטא, כאמור, היה המצב שונה. ראשית, היה איחוד המחנה הדתי והחרדי למען המטרה המשותפת של עתידו הרוחני של הנוער. שנית, המפגש עם היהדות האורתודוקסית של גרמניה עשה את שלו. שלישית, היה הגורם המכריע של ישיבת טלז. עוד במאה ה- 19 הייתה ישיבת טלז פתוחה יותר מהישיבות האחרות בליטא, קל וחומר מאלה אשר בפולין. הרב יוסף לייב בלוך, אב"ד וראש ישיבת טלז בתקופת האוטונומיה, גילה ערנות רבה לצורכי החינוך הדתי. אין זה מקרי שטלז הייתה ערש לכל דבר כמעט שהיה קשור ב"יבנה" או ב"צעירי ישראל" – כתב העת "הנאמן", בית הספר היסודי הראשון של "יבנה" והגימנסיה הראשונה שלה. כשהיו בעיות חינוכיות בבית המדרש למורים של "יבנה" בקובנה פנה מרכז "יבנה" דווקא לראש ישיבת טלז שיקבל את הסמינר תחת חסותו. ואמנם הוא נענה, אם כי בהיסוס מסוים שמא יבוא העניין על חשבון האווירה בישיבה ולימוד הגמרא. את היסוסיו אלה הוא ביטא בנאומו בטקס הפתיחה של הסמינריון למורים בטלז. בדבריו השווה את תלמידי החכמים הלומדים בישיבות לתותח, "ותותח אחד שקול כנגד מאה רובים [אך] יש צורך גם ברובים, וגם הם הלומדים במוסד זה נקראים תלמידים לתורה". עולה מדבריו שהוא לא היה שלם לגמרי עם הרעיון של סמינר למורים דתיים בשעה שאלה יכלו ללמוד גמרא באותו זמן. אולם כששוכנע שזהו צורך השעה, שהוא המפתח לכיתות הוראה לרשת חינוך תורנית שתציל רבים ורבות מהתרחקות משורשיהם הדתיים, אז נכנס לעניין בלב ונפש. הוא קיבל את המכינה תחת חסות הישיבה וחיזק את הסמינר בפרט, ואת "יבנה" בכלל, בכל דרך שהיה יכול.

ההתלבטות והמסקנה שתוארו לעיל הן סמל לתמונה הכוללת. לא כל הפעילים ב"יבנה" היו תמימי דעים בהשקפת עולמם. חלקם ראו בה מסגרת של לכתחילה. אנשים כמו ד"ר עציון היו בעד פתיחות ושילוב מקצועות הקודש עם מקצועות כלליים כהשלמה להם גם לולא המציאות החינוכית הקשה בליטא. אחרים ראו את "יבנה" כצו השעה, כמסגרת של "בדיעבד" לאור המצב. שני סוגי המחנכים הצליחו לאחד בשורותיהם את רוב רבני ליטא, את אנשי "אגודת ישראל" ו"המזרחי" גם יחד. כדי להציל את הדור מבחינה דתית הם עודדו כל מסגרת שתעזור בכך – מהישיבות והחדרים המסורתיים ועד לארגון סטודנטים דתיים באוניברסיטה. צירוף הדמויות המקרינות ומסירותם הרבה גרם לכך שהם השיגו את מטרתם תוך המגבלות של המציאות שהיו נתונים בה.

לאחר דברי ההערצה צריך לעבור לסוף המר. מוסדות החינוך של "יבנה" לא דעכו, הם פעלו ותססו עד לרגע האחרון. בשנת ת"ש (1940), עם כיבוש ליטא בידי הסובייטים, נסגרו כל מסגרות החינוך של "יבנה" יחד עם כל מוסדות החינוך העבריים בליטא. בשואה הנוראה מצאו מרבית ראשי "יבנה" ו"צעירי ישראל" את מותם. המיעוט שניצל הגיע לישראל או למרכזים יהודיים בתפוצות והמשיך בעבודתו החינוכית.

בנוסף ובמקביל לשואה הפיזית התחוללה גם שואה רוחנית. בביקורו בטלז בשנת תש"ז (1947) גילה בן העיר שבניין בית המדרש למורים "יבנה" הפך למסגרייה, והגימנסיה לבנות לנגרייה. ואולם, מתוך החושך הפיזי והרוחני עולה קרן אור. בקליבלנד שבארצות הברית נמצאת קריה של ישיבת טלז המחודשת, ולישיבה מסונפים שני מוסדות לבנות – תיכון דתי וסמינר למורות, ושמם בישראל: "יבנה".

ביבליוגרפיה
  • יהדות ליטא, א-ד, תל אביב, תש"ך-תשד"מ.
  • ספר טלז, תל אביב, תשד"מ.
  • "הנאמן", טלז, תרפ"ח–תרפ"ט.
  • ארכיון "יווא" (YIVO) ליהדות מזרח אירופה וארצות הברית, ניו יורק.
  • יהדות ליטא, תמונות וציונים, ירושלים תשי"ט.




© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016