זכור - אמונה בימי השואה

הניצולים ואנחנו

בנתיבות החינוך

<< חזרה לבנתיבות החינוך

החינוך בלודז' בצל השואה

ד"ר שלם חיים
בין המלחמות ולפני השואה

תסיסה וחדשנות ניכרו היטב בתחום החינוך. הורים שיכלו להרשות לעצמם שלחו את ילדיהם לבתי ספר פרטיים לפי השקפת עולמם הדתית או הפוליטית. ב-1930 למדו במסגרות כאלה יותר מ- 15,000 תלמידים (תרבות, יבנה).
ב- 1932 ייסד המזרחי את בית ספר "תחכמוני" ובו, כמו בבתי הספר הנ"ל, למדו בעברית. אלפי ילדים וילדות למדו במוסדות שהיו בשליטת אגו"י, תלמוד תורה ובית יעקב. אבל מרבית ילדי לודז' למדו בבתי ספר ממלכתיים שלא עלו כסף ובהם לא למדו בשבת, והם נקראו "שבסובקי". בעיר פעלו כתריסר גימנסיות יהודיות. בין מנהלי הגימנסיות היו המשורר יצחק קצנלסון, המנהלת הדגולה סטלה ריין ומנהל בית יעקב ר' יואל קאמיניץ.
    שנות הגימנסיה הטביעו על חיי חותם בל ימחה... בשנים האלה נזרעו בי הזרעים העיקריים ביותר בחינוכי ובהשכלתי. החינוך ההומניסטי שזכיתי לו בכתלי בי"ס הוא שעיצב במידה לא מעטה את דרכי בחיים... מדי שנה בט"ו בשבט קיבל כל תלמיד שקיק קטן עם פירות מיובשים מא"י הרחוקה-הקרובה... לפירות אלה היה טעם מיוחד שאני חש בו עד היום הזה. (יצחק פיק).
פרידא הרמן, חניכת הגימנסיה של בית יעקב בניהולו של ר' קאמיניץ, כתבה בשנות השישים למורה שלה בתיכון, יחיאל פיינר, הלא הוא הסופר קצטניק, כי:
    יותר מיובל שנים עברו מאז עמדת בכל הדרך לפני הכיתה בהרצאתך על הפסוק "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים" ובזאת אני מעידה כי מילים נשגבות אלה כ"כ חדרו לתודעתי... בין היתר אני זוכרת את הצגת "היהודי הנצחי" שאתה ביימת ולי היתה זכות לשחק את ירמיהו במילים הלא נשכחות : "ירושלים אוי וואי איך זיי ציק אייביך וועט שטין ירושלים", בגעגועים אני נזכרת בימים אלה. גם הספר "22 לידער" שנתת לי במתנה עם תמונתך לפני נסיעתי לארץ אני זוכרת, אבל אני מאד מצטערת כי הספר אבד לי מרוב תלאות. גם הספר הלא נשכח של מורי ורבי רבי קאמיניץ אבד לי... תרשה לי לומר לך אחרי שעברת את כל התופת הזאת וזכרת הכל, אני מבקשת ממך בתור תלמידתך הטובה שתיזכר גם בימים שלפני הפלנטה הארורה ההיא.
ההידרדרות הכלכלית והחברתית של היהודים בשנות השלושים ניכרה היטב במערכת החינוך היהודית. משפחות רבות לא יכלו לממן את לימודי בניהם, וצעירים רבים יצאו לעבודה. בשנים 1932-1934 ירד מספר תלמידי התיכון ב- 40%, ובחינוך הגבוה ב- 50%. גם האנטישמיות באוניברסיטאות גרמה לכך. צעירים רבים שנפלטו ממסגרות החינוך מצאו פורקן לרעבונם לידע ולהשכלה בלימוד מקצוע ובשהות בתנועות נוער, בספריות ציבוריות, בקורסי לימוד בערבים וכדומה. ר' אליעזר גרשון פרידנזון, מראשי בית יעקב, פתח שנים מועטות לפני המלחמה בית ספר מקצועי לבנות בשם "אהל שרה" שהעניק לבנות הכשרה מקצועית בתפירה, בפנקסנות ובמקצועות סיעוד (אומְנות ואחיות מעשיות) ל- 300 תלמידותיו, שרובן באו ממשפחות עניות.

בתחילת המלחמה
בתי הספר בלודז' נפתחו כבר ב- 11 בספטמבר 1939, לפי פקודת הגרמנים. מורים ומנהלים רבים נעדרו ולא כולם באו ללמד מתוך פחד מפני תפיסה לעבודות כפייה ולהשפלות. כך לגבי התלמידים. בחודשים הראשונים ביקרו בבתי הספר רק שליש מהתלמידים. לפי צו הגרמנים הועברה בשלהי אוקטובר האחריות על בתי הספר לקהילה היהודית. רומקובסקי גבה 4 זלוטים לחודש עבור כל תלמיד כדי לממן את הפעלת בתי הספר. רוב הנטל הכספי נפל על הקהילה שהייתה צריכה לממן הורים רבים שלא יכלו לשלם. רומקובסקי מינה מועצה מיוחדת לענייני חינוך ובה היו חברים אליהו טאבאקסבלאט ושמואל קארו, מזכיר הגימנסיה העברית לשעבר, והם ניהלו בפועל את המחלקה. עם סגירת הגטו מונה שמואל לב לראש המחלקה, והא שימש בתפקיד זה עד מותו בסוף 1942.

הפעילות הראשונה של המועצה התמקדה בתזונת הילדים ובבריאותם: ארוחות, בדיקות רפואיות של רופאים ואחיות וכדומה.
על פי מפקד אוכלוסין שנערך בגטו ביוני 40 (לאחר שהגטו נסגר במאי 40) אפשר לראות את הרכב המקצועות: 1270 איש התפקדו כמורים.
כשהוכנסו היהודים לגטו לא היו מספיק מבנים לבתי הספר ובמקומות רבים בגטו למדו בשלוש משמרות. במאי 1940 למדו מעל 7000 ילדים ב- 39 בתי ספר, ומספרם עלה בהדרגה עם מיסוד החיים. בסוף השנה כבר היו כ- 12,000 תלמידים. כ- 50 אחוז מהילדים הקטנים בני גיל בית ספר יסודי למדו בבתי ספר יסודיים, ורק 6 אחוזים מילדי התיכון למדו בבתי ספר.

מרישין
מושבת ילדים מרישין הייתה מפעל מרשים שהתקיים ליד בית הקברות. לפני הקמת הגטו גרו בו משפחות פולניות מהמעמד הבינוני, ולכל אחת מהן היה משק עזר. הפולנים פונו והשטח צורף לגטו, ופעלו בו בתי ספר והכשרות תנועות הנוער.
הכוונה הייתה להרחיק במידה מסוימת את הילדים מהצפיפות ומהמצוקה ולהעבירם לשטח הפתוח של מרישין שהיו בו מרחב ואוויר צח, צמחייה וטיפול מסור. הילדים קיבלו שלוש ארוחות, טובות יחסית. המסגרות שפעלו במרישין נקראו "קולוניות". היו שני סוגים: א. חצי קולוניה: הילדים ששהו בה חזרו לגטו כל ערב ב. קולוניה - הילדים גרו בה

מרבית הילדים היו קטנים, אבל חיו שם גם ילדים עד גיל 15. בפועל נהנו ממפעל זה כ- 14000 ילדים. במרישין פעלו גם 3 בתי ספר, שניים חילוניים ואחד דתי. במקום היו כ- 250 מורים, גננות ומטפלים, וכן תלמידי תיכון שגייס רומקובסקי ומדריכי תנועות הנוער.

ילדים רבים נקשרו למדריכים ולמורים; אלה שימשו להם פעמים רבות בתור תחליף להורים שחסרו להם. גם בתי היתומים הועברו למרישין, וילדיהם שולבו בבתי הספר במקום. היתומים זכו לטיפול מסור ביותר בתזונה, בריאות וחינוך. גם גימנסיה עברה למרישין. בשנים 1940-1942 הייתה מרישין מעין "עיר ילדים" שוקקת שבה שכנו בתי ספר, גימנסיה, בתי יתומים ושירותים רפואיים.



אווה לוטם לבית פרשטר זיהתה את אחותה פייגה-פיליציה. בחלון היא נמצאת ראשונה מימין ליד אדן החלון, ובתמונה התחתונה היא ראשונה מימין ליד המנהלת סטלה ריין. כך כותבת שרה פלגר-זיסקינד על המנהלת ריין בספרה "עטרה שאבדה":
    בשובי הביתה ראיתי את המנהלת שלנו גב' ריין. האשה האלגנטית והאצילה - הגב' הראשונה של בי"ס התיכוניים. עתה לא פסעה כהרגלה כשרגליה נתונות בנעלי עקב מודרניות, אלא הלכה בנעלי עץ שטוחות עקב. כריות עיניה נפוחות מאד... ליבי בכה בקרבי. גב' ריין היתה בין היחידים, אם לא היחידה, שסירבו לקבל תוספת מעמד. היא סירבה גם כשרומק' הציע לה את הדבר. היא לא רצתה להיות שבעה כשאחרים רעבים. היא יכלה להיראות אחרת, היא ושתי בנותיה.
גב' ריין נספתה באושוויץ עם אחת מבנותיה. הבת ששרדה, הד"ר ונדה פולמן, סיפרה לי כי לאמה הייתה השפעה בלתי רגילה על תלמידיה. היא הקרינה כלפיהם אנושיות ורגישות גם בימים הקשים. ונדה התחתנה בגטו שבועיים לפני הגירוש האחרון, באוגוסט 1944, וזו הייתה החתונה האחרונה בגטו.

שנת הלימודים הראשונה (ת"ש) התנהלה לפי תכניות הלימודים שהיו נהוגות לפני המלחמה. שפת ההוראה הייתה פולנית. לקראת שנת הלימודים השנייה, תש"א, לחץ רומקובסקי על ביצוע רפורמה בתכנית הלימודים. הוא החליט כי שפת ההוראה תהיה יידיש. זה יצר בעיה, מכיוון שמורים רבים לא שלטו בשפה זו. מנהלי מחלקת החינוך ארגנו קורסים מיוחדים ללימוד יידיש, אולם בפועל המשיכו ללמד בפולנית. לימודי היהדות תוגברו.

המורים ביקרו ביקורי בית אצל התלמידים ובדקו את מצבם. למרות הקשיים עשו התלמידים מאמצים גדולים לבוא לבית הספר ולו רק בגלל תוספת המזון שהייתה כה חיונית. בתי הספר היו להם מפלט מן הצרות. בספטמבר 1941 נערכו בחינות בגרות בבתי הספר בגטו בפעם השנייה ובפעם האחרונה, והתלמידים קיבלו תעודות בגרות. אז הגיעו פליטים יהודיים ממרכז אירופה ושוכנו בבתי הספר.
בשום גטו לא הייתה פעולת חינוך כזו מקיפה ויוצאת דופן ברמתה כמו בגטו לודז'. הגרמנים לא התערבו בשלב זה בנושאי החינוך, והיהודים היו מסורים לעניין. בכרוניקה של גטו לודז' נמסר פעם אחת, ביולי 1941, כי הוטלה צנזורה על ספרי הלימוד וכי נאסר ללמד את הפרקים על פילסודסקי, גיבורה וראש ממשלתה של פולין. אפילו מספרי חשבון הורחקו תרגילים שהיו בהם רמזים לאומיים פולניים כלשהם.
רומקובסקי ומנהלי מחלקת החינוך היו מסורים לעניין החינוך, והוא כונה על ידי הילדים "אבי היתומים". חמישים שנה לאחר הלימודים נפגשו עשרות ניצולים בוגרי בתי הספר בגטו ונזכרו בנוסטלגיה בתקופת הלימודים בגטו.

עם שיכונם במרישין של פליטים חדשים שהגיעו ללודז' (כאמור לעיל) נשארו במרישין רק כ- 2000 ילדים, רובם יתומים, והם למדו שם עד ספטמבר 1942, כשכל המפעל הזה נקטע באכזריות. אבל לגבי רוב ילדי הגטו הסתיימו הלימודים בסוף שנת תש"א.

על סיום השנה מספרת שרה זיסקינד:
    לזכותם של המורים והתלמידים יאמר כי למרות הצרות והמצוקות הרעב והקור והמחלות, התנהלו הלימודים לפי המתוכנן... גם ציונים קיבלתי, שני "מספיקים" בעברית ובלטינית, וכל זה בגלל טרדותי לטפל באבי... לא הספקתי ללמוד מילים זרות בע"פ, גם לא הספקתי לגמור ש"ב. לפני שאבי חלה הייתי מכינה שיעורי בית ליד קברה של אמי. עתה נהגתי לעשותם בהפסקה. ביום האחרון ללימודים שוב ביקרתי את אמי. בקשתיה שתתפלל בשמים כי יקבלו את אבא לבי"ח. גם על ציוניי סיפרתי. ביקשתי את סליחתה על שני ה"מספיקים" והבטחתי לה כי אשתפר. מבוישת קראתי את ציוניי לפני אבא, אבל הוא, להפתעתי, שיבח אותם - "תעודה מצוינת". אני מוכרחה להמשיך ללמוד.
הגירושים לחלמנו החלו בינואר 1942 והעיבו מכאן ואילך על כל אורחות החיים. מי שעבד היה מוגן בשלב זה. כדי להגן על הילדים החל מבצע נרחב של שילובם במפעלי הגטו ובמקומות עבודה. בספטמבר 42 הגיע מספר הילדים העובדים לכ- 14,000, והם היו 70 אחוז מכלל הנוער בגטו. תנאי עבודת הילדים היו קשים, ושכרם היה נמוך. נפתחו קורסים להכשרה מקצועית, ומלבד לימודי המקצוע למדו מעט חשבון, יידיש והשכלה כללית. היה רצון עז אצל גורמי החינוך שהילדים לא יישארו בורים ועמי הארצות. המסגרת הלימודית נקראה "סקולקה", מעין בית ספר קטן. שפת ההוראה הייתה יידיש. למדו 4 שעות ועבדו 4 שעות. במסגרת הסקולקה התקיימו חוגי ריתמיקה, סִפרות, מקהלה, תיאטרון ילדים ומוזיקה. טובי היוצרים בגטו גויסו כדי ללמד את הילדים. השהות בסקולקה שינתה במידת מה את סדר היום הקשה והעצוב של הילדים, והתכנית והתזונה שיפרו את מצב רוחם ונתנו להם קצת שמחה. בסוף 1943 התקיימו ב- 34 מפעלים קורסים מקצועיים לנוער, והשתתפו בהם כ- 7000 ילדים ובני נוער


דמויות מופת בחינוך הדתי בגטו לודז'

יהודה ליב גירשט
נולד בפאביניץ ב- 1905 בבית חסידי ולמדני. למד בישיבה חסידית של סוכוצ'וב וכן בישיבות ליטאיות. באוניברסיטת ורשה סיים לימודי היסטוריה ופילוסופיה וכן למד במכון ללימודים עבריים בוורשה. גירשט היה מראשי פא"י בפולין, ועיתונאי מזהיר. ב- 1929 חזר ללודז' והחל ללמד עברית ויהדות בבתי ספר שונים ובסמינר לבנות. ספרי הדקדוק שלו נתקבלו בבתי ספר חרדיים של יהדות פולין שלפני המלחמה. בהקדמה לחלק ב של ספרו "לשון עבר" כתב גירשט:
    חומר הקריאה נעשה כאן בעל משקל יותר מאשר בחלק הראשון בהתאם להתפתחותו של הילד. השתדלנו למסור בקוים בולטים החיים הישראליים המסורתיים, עד כמה שהילד להורים חרדים מגיל זה חי בהם. האגדות והשירים מובלטת קודם כל המגמה הדתית מסורתית, המשפיעה לו לתלמיד כלאחר יד יראת שמים, מדות טובות, דרך ארץ, וסתם ידיעות שונות הנחוצות לו ליהודי באשר הוא יהודי.
עוד הוא כותב בהקדמתו:
    תשומת לה הקדשנו ללמוד הדקדוק והכתיב... לא צריך להעמיס על התלמיד כללים קשים מפשטים אלא לבחור בשבילו תמונות לשון מודרגות מן הקל אל הכבד שהכלל הדקדוקי יצא לו על ידן כמעט מאיליו באופן מוחשי. ...אחרי שיתודע התלמיד אל האותיות הראשונות של הא"ב ימצא בעצמו על נקלה את האות החדשה הבאה. השמטנו גם את הדגש מלבד באותיות בכפ"ת כדי שלא להלאות את מוחו הרופס של התינוק בנקודות שאין בכוחו לרדת לסוף מהותן. ביחד עם לימוד אותיות הדפוס ילמד התלמיד בנקל את אותיות הכתב, ע"פ אותה השיטה האנליטית-סינטטית הנהוגה באותיות הדפוס.
במהדורה שיצאה בתרצ"ט, ונקראה "לשון עבר המחודש", נכתב:
    החיבה היתרה שהראו חבר המורים והמחנכים הדתיים לספרי לימוד "לשון עבר" היחידים במינם בשוק ספרי הלימוד העבריים, לא מנעה את המחבר בכ"ז מלבקר את הספר תדיר ולהשתדל להעלותו לגובה מידת שכלולו האפשרי.
בגטו היה גירשט המורה הבכיר למורים שהיו צריכים ללמוד יידיש, ואף חיבר חומר עזר לשם כך. הוא לימד בגטו עברית והיסטוריה ילדים ומבוגרים, והקים יחד עם ר' נטע ירוחם ברלינר בית ספר חשאי. גירשט מספר כי "בשעות פנויות מעבודה העלינו את הילדים לחדר מיוחד, שהיה מוסווה כחדר עבודה גם הוא, ושם לימדנו אותם קריאה וכתיבה, וגם כל מה שהיה אפשר לנו להורותם בשעת חירום זו".
    במשך הזמן החלו מארגנים שוב בסתרים בבתי עבודה אלה שעות לימודים מיוחדות בשביל הילדים העובדים. המורים פעלו שם כ"מפקחי עבודה" ובאופן זה יכלו להמשיך במידת מה את ההוראה בהחבא. ההורים החרדים לא הסתפקו בזה כל עיקר... הם חשכו קצת אוכל ממנתם הזעומה ושלמו למורים פרטיים שילמדו את בניהם, אחרי שובם מהעבודה המפרכת, יסודי התפילה ותורת ישראל.
גירשט והרב נטע ירוחם ברלינר עבדו יחדיו בנושא זה. ר' ברלינר היה גם הוא הוגה דעות, משורר, סופר ומחנך למופת, מראשי המחנכים ברשת בית יעקב, מרצה, דרשן מעולה ופדגוג. הוא חיבר את המילים להמנון צא"י שהושר בין שתי המלחמות בכל הכינוסים של אגו"י.
עם פרוץ המלחמה המשיך ברלינר ללמד את תלמידותיו כאלו לא קרה מאומה, והשקיע בחיזוקן הרוחני של חניכותיו.
הנערות שאותן חינך בגטו עסקו במסירות נפש בעבודה ובעזרה סוציאלית לעניים ולנזקקים אחרים. ר' ירוחם המריצן לכך. כן היה פעיל בחוג תרבותי של נוער אגודאי שהיו מתאספים בחשאי בביתו של המשורר החרדי אלתר שנור ועסקו בדברי תורה. הוא ארגן למעשה את בתי הספר והכיתות החשאיות במרכזי העבודה, הרסורטים. ר' ברלינר נשלח לאושוויץ בסוף תקופת הגטו קיץ 44 ונספה במחנה שליד לנדסברג, לאחר נדודים בכמה מחנות. הלימוד והוראה בהיחבא נמשכו אף בתש"ד, השנה האחרונה של הגטו.


אלתר שנור
שמו הספרותי של ישראל דב איצינגר, מחנך, סופר ומשורר חרדי, ממנהיגי פועלי אגודת ישראל. נולד בי"ז תמוז תרע"א (1911) בבייטש, גליציה, לאביו ר' יצחק. בצעירותו התחנך אצל סבו, ר' חיים שמואל איצינגר. לאחר מכן עבר לטורנא, ובה למד אצל הרב מאיר אריק והשתלם בלימודים כלליים. בתרצ"ד (1934) השתקע בלודז' ולימד בבתי ספר חרדיים עד תש"א. התחתן עם המורה זלאטא בורנשטיין, וביתם היה פתוח לחכמים ולסופרים. כבר בעיר הולדתו התחיל לפרסם שירים, ואחר כך בלודז' השתתף באופן פעיל בירחון "בית יעקב". שם היו לו מדורים קבועים. בין השאר כתב סיפורים קצרים ושירים רבים. במדור "מארון הספרים שלנו" פרסם דברי תורה ופתגמים מגדולי ישראל.

בתקופת השואה נודע כבעל חסד גדול. הוא מסר את נפשו על מצוות ביקור חולים. ברגליים נפוחות מרעב היה מטפס ועולה לקומות גבוהות, מבקר ומעודד חולים, גם כאלה שכלל לא הכיר. הוא עצמו סבל מתת-תזונה, אך בימות החול שם בצד פרוסות לחם ואסף אותן לקראת שבת, כדי שיוכל לקדש על לחם "שלם".

ביתו היה מלא ספרים יקרי ערך, אבל כשהציעו לו למכור ספרים תמורת לחם סירב בכל תוקף. כאשר קיבל "משרה" בתור שוער במצבעה (מקום שצבעו בו בגדים של יהודים שנרצחו) הוא ניצל זאת ללימוד ולכתיבה. מדי יום סחב ספרים לעבודה ונייר כתיבה לכתיבת דברי תורה ושירים. המציאות של הגטו עוררה אותו לכתיבת שירים. הוא מצא פורקן לכאבו על השחיתות שהתגלתה בגטו ועל קיפוח חלשים על ידי כתיבת שירים שבהם עשה חשבון עם כל עושי העוול. שירים אלה, שירי מחאה, הוא לא העז לפרסם בכתב והסתפק בקריאתם בפני ידידים בעבודה ובמפגשים בביתו. בין השירים שכתב היו גם שירים על ילדים בגטו, ובהם הוא מתפלל לאלוקים שישמור על הפעוטים מפני רוחות רעות. הקשר שלו עם הדור הצעיר התבטא גם בנושא של תלמוד תורה. הוא כתת רגליו לקומות גבוהות ולמד עם ילדים א-ב עברי ופרשת שבוע, ואף לימדם לקרוא ולכתוב יידיש. לפנות ערב היה משמיע דברי תורה לבני הנוער, וכל זאת שלא על מנת לקבל פרס. גם במשך השבוע ישבו מבוגרים וצעירים בביתו יומם ולילה ולמדו תורה מאחורי חלונות מוגפים. פעילות ייחודית של ר' אלתר הייתה הוצאת עיתון בגטו. עד תחילת תש"ב הופיעו יותר ממאה ועשרים גיליונות של עיתון "המספר", ומי"ג תמוז תש"א (8 ביולי 1941) התחיל לפרסם תוספת דו-שבועית לספרות בשם "מן המיצר". פרסם מאמרים וכתבות, ובין השאר כתב: "אין דבר קטן בגטו, זו ססמתנו. הכל ערך תולדתי וחשוב בחיי עמנו...".

העיתון "המספר" ומוספו "מן המיצר" ראו אור לפחות עד צום גדליה תש"ב. לאחר המלחמה נמצא גיליון מס' 1 של "מן המיצר" וקטעים נוספים מהחוברת השנייה והשלישית. מאוחר יותר התברר שחברו של אלתר שנור, יעקב צבי יוסקוביץ, ששרד וגר בת"א, החזיק בארכיונו כתבים נוספים שהתגלו בגטו, וביניהם שירים באידיש של ר' אלתר שנור. על פעלו הספרותי בגטו ועל גילוי הכתבים ניתן לקרוא במאסף א ו-ב של "דפים לחקר השואה" מטעם קיבוץ לוחמי הגיטאות, מהשנים 1951 ו-1952.

באשר לגורל משפחתו, יום אחד לקחו אנשי הגסטפו את שני הילדים של משפחת שנור מביתם לגירוש ולהשמדה. כאשר נודע לר' אלתר שהם נמצאים במקום הריכוז בבית חולים בעיר, הוא מיהר להצילם. בקושי מצא אותם בין המון הילדים, ואז לקח אותם תחת הקפוטה שלו, טיפס אתם על הגדר והתחיל להשתלשל אתם אל העבר השני של בית החולים. אך למרבה הצער הבחינו בהם הגרמנים וחטפו שוב את הילדים. הם גם ירו אחריו, אך לא פגעו בו. שוטר יהודי עזר לו להימלט מן המקום.

מאוחר יותר, באלול תש"ד (21 באוגוסט 1944), הוגלה עם אשתו זלאטה לאושוויץ. הוא היה אז במצב גופני ירוד מאוד, וידו אף הייתה נתונה בגבס. נתונים אלו גרמו לו שלא ישרוד את הסלקציה, ולמחרת נשלח לכבשן. יום פטירתו נקבע לג' אלול תש"ד. אשתו נשלחה לעבודות פרך, וכך ניצלה. עלתה לארץ לקרית אתא, ושמה זלאטה גבהרד.


הרב גד גד'ל אייזנר
אחד המורים החרדיים הדומיננטיים בגטו היה הרב גד'ל אייזנר. הוא נולד בשנת תרס"ג (1903). שימש מורה ומחנך בתלמוד תורה "דרכי נועם" של גור. הוא שרד את גטו לודז', מחנות צ'נסטוכוב, בוכנוואלד, קולדיץ וצעדות המוות. עלה לארץ, המשיך בהרבצת תורה והיה משגיח בישיבת "חידושי הרי"מ". נפטר בשנת תשמ"ה (1985).
רב גד'ל שוחח על המצב הקשה כבר בתחילת המלחמה, והכין את האנשים לקראת הבאות.
    בעת ההיא התארגנו מלמדים מת"ת "דרכי נועם" לקבץ תלמידים אל פונדק אחד ולהמשיך ללמדם בתוככי הגטו. התלמידים שבו ובאו ללמוד מפי מלמדיהם, על אף המצב המר; הגיעו אז מהבתים רעבים, יגעים ומדוכאים, ודעתם היתה טרופה עליהם מעוצר רעה ויגון.
    ר"ג, שבעצמו סבל בצרותיו, המשיך במלאכת החינוך והעמידם בקרן אורה של אמונה - מתוך שהרעיף על הלבבות רוח עידוד ונחמה.
    אחד מן התלמידים, ר' מרדכי מיירנץ שיחי', מספר שר"ג למד עמם אז במסכת חולין ויסף גם ללמדם בספר משלי. קודם חנוכה עסק עמם בפלפולים מענינא דיומא. הרעב הציק בימים ההם והחליש את הכוחות, אולם "כאשר למדו אצל ר"ג - שכחו מן הרעב".
    וסיפר עוד שהיה אז בגטו מין גבינה של עכו"ם, שהרבנים התירוה לחלושי כח, ואמו של אחד הנערים בקשה שבנה - שטרם הגיע לגיל בר-מצוה - יאכל מזה, אך הבן סירב. האם פנתה למלמד שלמד עמו, כדי שידבר על לב בנה שיסכים לאכול והמלמד שאל את ר"ג מה לעשות. השיבו ר"ג שאם טעם סירובו של הנער הוא משום החשש שהמאכל מטמטם את הלב - אי אפשר לחייבו לאכול מן הגבינה.
    (ברוך לב, במחיצת רב גד'ל, ירושלים תשס"ו, עמ' עז-עח)
אודים מוצלים מאש פליטי השואה מתלמידיו ששהו לידו בעת צרה ומצוק סיפרו כיצד הזכיר להם תמיד שם את האימרה המרטיטה שמביא בעל ה"חובות הלבבות" בספרו בשם חסיד אחד שהיה קם בלילה ואומר: "אלוקי הרעבתני ועירום עזבתני, ובמחשכי הלילה הושבתני... אם תשרפני באש - לא אוסיף כי אם אהבה אותך ושמחה בך" וסיפר ר' גודל זצ"ל אח"כ שהעידו לפניו אותם תלמידים שבימים הכי חשוכים בעת שקרא לפניהם אימרה זו היא אשר הצילם עודדם וחזקם ונסכה רוח חיים ובטחון בה'.
(מורנו החסיד רבי גודל אייזנר זצ"ל, בני ברק תשמ"ה, עמ' ח)


פייגה זליצקה
אחת המורות המצוינות של "בית יעקב" בגטו לודז'. פייגה זליצקה שימשה לפני המלחמה מורה במכינה לסמינר "בית יעקב" בקרקוב. בגטו לודז' חיה בדלות איומה, בבית אביה הזקן והחולה. בביתה שבגטו המשיכה להעניק שיעורים בתורה וביהדות. תלמידותיה גמעו מרחקים ברגל, כדי להגיע לביתה ולשמוע את שיעוריה. באלול תש"ד גורשה עם אביה לאושוויץ, שם מצאו השניים את מותם.
    לפני המלחמה היא [פייגה זליצקה] שימשה מורה בסמינר למורות על שם שרה שנירר בקראקא. היא הייתה צעירה, ולא מבוגרת בהרבה מתלמידותיה, אך בידיה עלה לפתוח לפנינו עולם חדש; לא לפניה ולא אחריה שוב לא טעמתי שיעורים כשיעוריה. דימיתי שרק אלי היא מדברת, בשעה שהרצתה את הדברים, שרק לי הייתה עונה על השאלות המענות אותי ומבקשות תשובה. אבל היו שותפים לאותה הרגשה. היא יצרה קשר, מעין מגע בלתי אמצעי, עם הקהל ועם כל אחד מתוכו.
    אמנם הלימוד אצל פ' זליצקה היה יותר מלימוד מקצועי בלבד, היה זה חינוך, חינוך על כל צעד ושעל. למדנו על יציאת מצרים בספר "שמות", למדנו ספר "דברים", למדנו פרקי ישעיהו הנביא, תהילים, למדנו "מסילת ישרים" ללוצטו, פרקי אבות, קראנו בספר "חורב" מאת שמשון רפאל הירש - למדנו הרבה, והמדובר לא מבחינת כמות, כי אם לפי איכות. היה בלימוד זה אור, שהיה בכוחו להאיר את חשכת ימינו.
    היא התגוררה ברח' מיאנובסקיגו, בקצה הגטו, והיינו באות אליה כולנו, אף מקצהו השני, בימי גשם, קור וכפור, על אף הדרך הארוכה של רח' דבורסקא, המלא שלוליות ובוץ. הלכנו בדרך קשה תוך החלקה על הקרח המלא גבשושיות. רבות מאתנו, וביניהן גם אני, היינו נועלות נעלי עץ בהן הייתה ההליכה על גבי הקרח מייגעת מאד. עזרנו זו לזו, החזקנו ותמכנו אשה ברעותה, וכך היינו מגיעות אליה לשיעור. ושם, בדירתה העלובה, דלף הגג ובחדרה הונחו קערות לקליטת מי הגשם שחדרו לתוכו. לא הספיקו הכיסאות לכולנו וישבנו אפוא שתיים שתיים על כסא. מחמת הקור לא היינו פושטות את מעילינו, כי החדר לא היה מוסק. תוך כדי הישיבה הממושכת נרדמו רגלינו וגרמו לנו ייסורים, אולם לא העזנו לרעוש ברגליים ולרקוע, כי חבל היה לנו לאבד מילה אחת מן הדברים שהרצתה לפנינו.
    […]
    לאישיותה הייתה חלק נכבד בעיצוב דמותנו. אני עצמי מרגישה שלא היה בחיי דבר, שהשפיע על השקפותיי, על רגשותיי, ועל תפישתי את החיים בכללם, כהשפעתה של פ' זליצקה.
    מה יפים היו פרקי תהילים כגון "עד אנא תסתיר פניך ממני", או "קלי, קלי למה עזבתני", מה הטיבו לבטא את רגשותינו! וגם פרשת יציאת מצרים - בהארתה של פ' זליצקה - הייתה פרשה מופלאה; הכוננות לגאולה - היה בה הרבה מן המשותף לתקופתנו. וכן פרשת "האזינו" בספר "דברים". מורתנו קישרה אותנו אל העבר, על מנת שנבין יותר את ההווה, ועל מנת שנוכל להאמין בעתיד. היא לימדה אותנו מגילת "איכה", ולא חסה עלינו בתארה לפנינו את החורבן ואף לא היססה מלהתעמק בכאב של דורות קודמים, בניגוד למגמה שהייתה רווחת באותם הימים וגרסה: למה לנו לבכות את החורבן של דאז? האם לא די לנו בחורבן של זמננו אנו?
    שיעוריה של פ' זליצקה לא היוו בריחה מן המציאות, היא לימדה אותנו לכאוב את המציאות. סברתה הייתה, שכאב סימן חיים הוא, אצל הפרט ואצל העם כאחת. כל עוד שכואב לנו - יש תקווה שנבריא. הסכנה הגדולה יותר היא אדישות.
    היינו יורדות אפוא, יחד אתה, לתהום האפילה של ימינו, של צרותינו ומאירות את המקורות המכאיבים ביותר. נוגעות היינו בפצעי העלבון והבושה ויוצאות מן הנגיעה הזאת מטהרות, טובות יותר. היא הקרינה עלינו מאור אישיותה והשפעתה הייתה ניכרת על כל צעד ושעל, שכן אחר המגע איתה היה לנו קל יותר. היה קל יותר להתגבר אפילו על הרעב, להתאפק ולא לאכול את המנה שהייתה מיועדת ליום המחרת.
(שרה זלוור-אורבך, "מבעד לחלון ביתי", עמ' 46-48)


תנועות נוער
ערב פרוץ המלחמה היו אלפי בני נוער יהודיים בתנועות נוער מכל הגוונים. כיבוש העיר גרם להפסקת פעילותן. פעילים רבים עזבו, ובנוסף לכך הקשו הגזרות הקשות על תפקודן. לאחר סגירת הגטו חודשה הפעילות התנועתית של הנוער וזאת שבהכשרות במרישין. תנועות הנוער קיבלו רשות להקים במרישין הכשרות חקלאיות וחינוכיות. השם הרשמי של ההכשרות היה "קבוצות חקלאיות", ובסלנג נקראו דז'אלקות. הן התמקמו במרישין 2 כדי להבדילו ממרישין 1, שם שכנו מוסדות החינוך וכו'. היו שני סוגי קבוצות: קבוצות ציוניות, ובהן 24 קבוצות שמנו 1000 חניכים, בני 16-24. בין הקבוצות היו בית"ר, בנות אגו"י, בנ"ע, ברית חשמונאים, בר-כוכבא (ספורט), דרור, החלוץ, המזרחי, הנוער הציוני, פועלי ציון שמאל, צא"י וגורדוניה; זו האחרונה הייתה הגדולה ביותר ומנתה 95 חברים.
הסוג הנוסף היה "קבוצות חקלאיות מספריות" שהתארגנו על בסיס אחר, היכרות מבתי ספר וכדומה. 27 קבוצות שמנו 350 חברים.
בקיץ עיבדו רובם את חלקות האדמה ואחרים נשלחו לעבודות חוץ, כגון הדרכה בבתי יתומים ובמושבת הקיץ של הילדים במרישין 1, חלוקת סעד לתושבי הגטו ועבודות ציבוריות אחרות. הקבוצות הפכו למוקד משיכה לצעירי הגטו. רבים רצו לעבור לשם, אבל מספר המקומות היה מוגבל.
בחורף 41 קרו דברים שהקשו על ההמשך של מפעל זה. ראשית, מספר החברים בהכשרות ירד כי המצב בגטו החמיר וחלק מהם חזרו לגטו כדי לעזור להוריהם. שנית, הוחל בפיתוח של המפעלים ובתי המלאכה - הרסורטים, ומפקדי המשטרה דרשו מהנוער להשתלב בהם. הנוער לא חפץ בכך והמשטרה היהודית איימה לסלקם ממרישין. כשהתברר שרק 20% מהנוער התייצב לעבודה החליט רומקובסקי וביצע את פירוק ההכשרות.
עם פיזור ההכשרות תם שלב ראשון של פעילות תנועות הנוער בגטו, שהיה מעין המשך לתכנים שלפני המלחמה. יש שראו בתקופה זו "גן עדן של שוטים שבה חלמו בני הנוער על עלייה לארץ והכשירו עצמם לקראתה בשעה שבגטו מתו ברעב". הטענה אינה נכונה - מרישין הייתה חלק מהגטו, וחברי ההכשרות ביקרו את משפחותיהם והכירו את המצב היטב. הפעילות במרישין באה לתת קצת נשימה והתאווררות קלה מהמחנק בגטו.
גם בגטאות אחרים היו הכשרות (וארשה-גרוכוב, קרקוב-קופליני), אבל בלודז' הייתה ההכשרה חלק בלתי נפרד מהגטו ולא במרחק. כמו כן, השליטה בלודז' על ההכשרות הייתה של רומקובסקי ולא של גופים אחרים.
נחמה פורתא מצאו חלק מחברי הנוער ששימשו כמדריכים בחוות הנוער - קולניות שנפתחו בסוף 40. גם מפעל זה היה ייחודי לגטו לודז', ושם שהו כ- 2000 ילדים.
פירוק ההכשרות היה קשה, לחלקן היה קשה בעבודה, מה עוד שרומקובסקי התנקם בחלק מהן ומנע מהן עבודה, וכך גזר את גורלן. אולם בכל מקרה לא הותירה העבודה המפרכת ברסורטים זמן רב לפעילות של הנוער, מה עוד שהמצב בבתים הלך ורע. אף על פי כן המשיכו מאות בני נוער בפעילותם עד חיסול הגטו באוגוסט 1944. ."




© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016