במהלך המלחמה היו ילדי העם היהודי האוצר היקר ביותר והפגוע ביותר ביבשת אירופה.
הם היו במוקד השנאה והרדיפה, ראשונים בחוסר היכולת לעמוד בתנאים הקשים של הגטו והיעד וראשונים לשילוחים למחנות. הילדים, בבת העין של העם היהודי, הלכו וכלו. רבע מהנרצחים, מיליון וחצי, היו ילדים. מלחמת ההישרדות של הילדים הייתה קשה – ובכל זאת שרדו ילדים. חלקם התגלגלו ביערות או בכיכרות הערים, חסרי בית, במשך שנות המלחמה. כמה אלפי ילדים הוסתרו בחסותם של גויים, בבתים פרטיים או במנזרים. חלק מהם ידעו על יהדותם, ואחרים לא ידעו או שכחו זאת.

עם תום המלחמה ראו שרידי השואה בהשבת הילדים לעמם את אחת המשימות הגדולות במעלה. הייתה זו משימה מורכבת וקשיים רבים עמדו בדרכה. את המשימה נטלו בדרך כלל על עצמם הניצולים הבוגרים אשר הם עצמם היו זקוקים לשיקום, מאחר שרוב ההורים לא שרדו את השואה. אולם לא פעם היו אלה ילדים צעירים שחיפשו אחר אחיהם או קרובי משפחה אחרים. רוב המוסדות היהודיים העמידו את נושא השבת הילדים לחיק העם היהודי בראש מעיניהם, תחת הסיסמה: "אידישע קינדר צוריק צום לעבן" [ילדים יהודים בחזרה לחיים].

הראשונים שפעלו למען מטרה זו בצורה מאורגנת היו אנשי ועד הקהילות הדתיות בפולין, בראשם הרב דוד כהנא, ששמש כרב הצבאי הראשי בצבא הפולני. כמה חודשים מאוחר יותר הקימו חברי המפלגות הציוניות את "הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים יהודים". היו גם אנשים שפעלו באופן פרטי, לדוגמה, האישה החרדית שרה לדרמן שבזכות המראה הפולני שלה שוטטה בכפרים, הוציאה ילדים והעבירה אותם לבית היתומים היהודי בביטום שבפולין.

הקשיים שעמדו בפני אנשים אלה היו רבים: הקושי הראשון היה איתור הילדים. רבים מבין הגויים שהסתירו ילדים בשנות המלחמה לא מיהרו להצהיר על הימצאותו של ילד יהודי בביתם. המצילים נעזרו בעדויות של יהודים שונים, ושל בני משפחה שניצלו, במידע שהגיע אליהם ממשתפי פעולה פולניים, ולעתים גם בדרכים מתוחכמות יותר, כפי שמספרת החוקרת אמונה נחמני-גפני: ישעיהו דרוקר, למשל, קיבל מידע משוערי הבתים, שבדרך כלל התגוררו באותו מקום במשך פרק זמן ממושך והכירו את התושבים. לעתים הוא היה מניח בידיהם סכום כסף כדי לעודדם לטרוח, וכעבור פרק זמן חוזר כדי לקבל את "התמורה". מרישה [דבורה זילבר] הייתה סובבת בכפרים לבושה כאיכרה, ואגב מכירת דברי סדקית וממתקים בימי השוק יוצרת קשרי אמון וידידות עם אנשים שונים, ובייחוד עם ילדים, מדרבנת, שואלת וחוקרת, מתעלת ומנווטת את השיחות לבירור מקום הימצאם של ילדים יהודים. [אמונה נחמני גפני, לבבות חצויים, עמ' 191-192]

גם כאשר אותרו ילדים, הגיע החלק הקשה יותר: פדיון הילדים והשבתם אל בני עמם. המחסום הראשון היה סירובם של הפולנים או המוסדות להשיב את הילד לחיק עמו. אמנם היו פולנים שמסרו את הילדים בעצמם למוסדות היהודיים) רובם גם קיבלו תמורה על המעשה שעשו,(אולם רבים התנגדו, מסיבות כלכליות, משום שעבודתם של הילדים הכניסה להם פרנסה בלא ששילמו להם, או משום שנקשרו לילדים, והיה צורך לפדות את הילדים באמצעים שונים – תשלומים גבוהים, משפטים ואפילו חטיפות בכוח. המנזרים, וכמוהם גם אנשים פרטיים, הונעו גם מסיבות מיסיונריות. מחסום אחר נגע לתגובתם של הילדים – רבים מהם סירבו להיפרד מעל מיטיביהם. גם הם חשו לעתים קרובות קרבה גדולה אל המצילים, בייחוד אלו שעדיין היו ילדים קטנים כאשר הוסתרו. ילדים אחרים, בוגרים יותר, עדיין היו רדופי חרדה מפני זיהוים כיהודים, או שחשו דחייה ובושה להזדהות כיהודים – רגשות שאותם ספגו בבית הנוצרי. שרה אבינון, ילדת מסתור מפולין, העדיפה את בית ההורים המאמצים על פני הקרובים ששבו לקחתה לאחר המלחמה: שאלתי את עצמי: מי אני באמת? מי עלי להיות? שרה? אירנה? מרישיה? מה חשוב יותר – הזהות שנולדתי אתה, או מה שאני מרגישה עכשיו? ומי הם הורי האמיתיים – אלה שילדו אותי ואינם, או אלה שבביתם אני חיה עכשיו, שמטפלים בי, דואגים לי, מלמדים אותי? למי אני שייכת ? ושמא אינני שייכת לאיש? השאלות התרוצצו בתוכי, ואני דחקתי בהן להיעלם. למה לי להתלבט, הרי אני כאן, אין לי עולם אחר. [נחום בוגנר, בחסדי זרים, עמ' 298 ]

במזרח אירופה די היה לעתים קרובות בתשלום למצילים כדי לקבל את הילדים. במקרים אחרים היה צורך לערב את החוק כדי לחלצם . במערב אירופה היה המצב מורכב יותר. מצד אחד המחתרות המקומיות, שעסקו בהסתרת ילדים יהודים, בעיקר בהולנד, בבלגיה ובצרפת – החזיקו בידיהן רשימות חלקיות של המקומות ושל המשפחות שאצלן הוסתרו ילדים יהודים, אך בחסות החוק הן סירבו למסור את הרשימות וראו במשפחות שנתנו חסות משפחות מאמצות שהמשך החזקתן בילדים ייטיב עם הילדים יותר מאשר שיבתם לעמם. החוק עמד לעתים קרובות לצד המאמצים הגויים שביקשו להמשיך ולהחזיק בילדים. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא הולנד, שם נבע כביכול הסירוב להחזיר את הילדים לעמם מנימוקים הומניים – למנוע מהילד סבל נוסף. לפיכך, היה על הורים ניצולי מחנות להוכיח את כשירותם לגידול ילדים. החוק, נטול סנטימנטים ואחריות לעתידו של העם היהודי, העדיף את מה שראה כטובת הילדים. אחד מכל חמישה ילדים שהוסתרו בהולנד לא שב מעולם אל קרוביו שניצלו. ילדי המנזרים היו פרשה בפני עצמה. עקרון המיסיונריות, וכן העורף הכנסייתי החזק, העניקו גיבוי למנהלי המנזרים. הם מנעו כמיטב יכולתם גישה אל הילדים היהודים. גם הילדים עצמם, אם כי היו פחות קשורים רגשית למקום בדרך כלל, דבקו לעתים בדת הנוצרית. כל הילדים הפדויים גדלו במסגרת נוצרית זרה, מנותקים מהיהדות ומהקהילה. השיבה אל העם היהודי יצרה בהם בלבול עמוק. למעשה, היה עליהם לגבש לעצמם זהות חדשה: לא עוד ילדים נוצריים שיש להם אפוטרופוסים המוכרים להם כבר שנים, אלא ילדים יהודיים, נרדפים מצד אחד ומחובקים מצד אחר, תחת חסותם של זרים שאת דתם היהודית לא הכירו. לעתים גם היו הילדים עצמם נגועים בדעות אנטישמיות, תוצאת החינוך שספגו במשך הזמן. אלו שהיו צעירים מאוד כשהוסתרו התקשו במיוחד להסתגל למסגרת היהודית שלא הכירו.
[מתוך "מעפר קומי" חוברת לימוד לחידון מורשת השואה, תשע"ה, המרכז ללימודי השואה, מכללה ירושלים]

חזרתם של הילדים לחיים וליהדות לא הייתה מתאפשרת לולא הסיוע מארגונים ומאישים בארץ ובעולם היהודי שהגיעו לאירופה לאחר סיום המלחמה. רב היה חלקו של ארגון הג'וינט בעזרה זו. מסעו של הרב הראשי לא"י, הרב יצחק הרצוג , בתום המלחמה, היה מסע קודש למען ניצולי השואה ולהצלת מאות רבות של ילדים יתומים, חלקם ממשפחות נוצריות חלקם ממנזרים והבאתם לארץ. מן הכתבה (להלן) שהופיעה בעיתון "הארץ" בכ"ג בתשרי תש"ז, המתייחסת ל"רכבת הילדים" של הרב הרצוג נוכל להתרשם במעט מחשיבות מפעלו:
בימים אלו באו לצרפת, למקום מנוחתם הארעי - לאחר תלאות וטלטולים-500 ילדים יהודים;שרידי רבבות הילדים המושמדים, שנאספו ונקבצו באמצעים רבים ומייגעים מפינות שונות וממקומות שונים בפולין וברחבי רוסיה. מהם-... יתומים שחזרו מרוסיה.300 מהם נאספו ע"י שליחם מיוחדים שנשלחו ע"י הרב הרצוג. הנה קבוצה של 40 ילדים שהובאו מבוכרה (ילדים שנותרו ממשפחות שברחו לברית המועצות בראשית המלחמה והתגלגלו עד למחוזות הדרומיים של רוסיה). הם "בחורי ישיבה", כולם בגיל 14-16 שבימי גלותם בבוכרה ישבו ולמדו שם ב"ישיבה,... והם נושאים אתם ספרי תורה ששמרו עליהם כל הימים .כל הקבוצה חזרה יחד לפולין, וחיכו לגאולתם ,ויחד באו עתה, ספרי התורה בידיהם ותקוותם בלבם- להגיע לירושלים עיר הקודש. והנה ילד... כבן 5, שריד המרד של גטו ורשה. בעלות הגטו בלהבות עמדה אמו ושמה אותו בשק והורידה אותו מעבר לחומה. במקרה עבר במקום פולני ששמע את בכי הילד ולקחו אליו... עם בוא השחרור מסרו הפולני לידי הרב הצבאי ד"ר כהנא. והנה אח ואחות ידיהם מחזיקות זו בזו. אין הם מרפים אחד מהשני אף לרגע. כך הלכו פעם עם אמם ואביהם, עוד עם שני אחיהם. בתוך מחנה השמד עמדו יחד וכל פעם נותק אחד מהם והובל... רק שניהם נותרו וביום ובלילה צמודים הם,מחזיקים אחד בידי השני.

מעובד על פי "מעפר קומי", מקראה לחידון מורשת השואה, תשע"ה, המרכז ללימודי השואה, מכללה ירושלים.